Skip to main content

Full text of "Sefer Osṭrovtsah le-zikaron ule-edut"

See other formats


DAVID AND SYLVIA STEINER YIZKOR BOOK COLLECTION 


STEVEN SPIELBERG DIGITAL YIDDISH LIBRARY 

NO. 13918 


s 

Ostrowiec Swiqtokrzyski Memorial Book 

Sefer Ostrovtsah 


THE NEW YORK PUBLIC LIBRARY - NATIONAL YIDDISH BOOK CENTER 

YIZKOR BOOK PROJECT 


NEW YORK, NEW YORK AND AMHERST, MASSACHUSETTS 










ספר אוסטוובצה 

דזבחין רדעחית 



אסטדאװצע 


א דענקנואל 

אויח די חורבות פון א פאוניבטעטע ײריעזע קהילה 



ארױסגעגעבן דורך "ארגון מצאי אוסטרובצה בישראל" 

מיט דער הילף פון די אטטראמצער לאנדסלײט אין נױ-יארק אין טאראנטע 



ספר 

אוססדובצדז 


לזברון ולעדות 



ועדת המערכת: 

עו״ד יחזקאל אראלי, מאיר בלנקמן, שלמה הורביץ, 
ירחמיאל הלשטוק, אריה ז׳בנר ויהודה רוזנברג* 


איסוף החומר וריכוזו; 

מ. ש. גשורי 


עריכה ותיכנון 

גרשון זילברביג 


נדפס בדפוס דבר בע״מ, תל־־אביב 
הדפסת אופסט : בבי״ס תיכון לדפוס "עמל", תל־אביב 


בהוצאת "ארגון יוצאי אוסטרובצה בישראל" 
בסיוע ארגוני יוצאי אוסטרובצה בניו־יורק ובטורונטו 




ישיבת "ועדת הספד׳ 


מימין לשמאל: יהודה רוזנברג, משה גולדפינגר, < חזקאל ׳אראלי, שלמה הורביץ, שמחה מינצברג, 
ירחמיאל הלשטוק ואריה ז׳בנר♦ לועדה שייכים עוד: נחום ולרשטיין, פלה מאיירצ׳יק, מרים פלדמן, חיים 
לנגר, שמואל ווגנר ויפח רוזנברג ז״ל• ועדת הטפר מורכבת מכל חברי הועד של "ארגון יוצאי אוסטרובצה"" 







״יזכור־בוך״ קאמיטעט אין נױ־יארק 

זיצן פון רעכטס אויף לינקס: דזשאנעט שטרייטמאן, רחל גיטהאלץ־קעמפינסקי, פארזיצער שמואל 
שטרייטמאן, וויצע״פארזיצער בערנארד באמשטיין, קאסירער דאדא באמשטיין, גוטא גוטוויל־בראון, 
יוסף גלאט• שטייען: שמעון קעמפינסקי, טשארלס גראסמאן, י* מ♦ בירנצווייג, ש• בימצווייג, בערנארד 
גלאט, מרדכי טאפעל, דו 1 ווינטשעסטער, משה פיש♦ 





דער טאראנטער קאמיטעט פון אסטדאװצער ״יזכור׳־בוך״ 

זיצן פון לינקס צו רעכטס: שלמה שטימהארט, קאסירער פלטיאל בריקמאן, פינאנס־טעקרעטאר 
מרדכי גרינשפאן, פראט״־סעק : אדװ♦ לייביש צוקער, פארזיצער ישעיה צווייגמאן, װיצע־פארזיצער: 
יחזקאל מאנדעל, סעקרעטאר עבער ביינערמאן• שטייען: הערי פישער, ישראל גארפינקעל, מאיר 
ראזענבערג, שמואל פרידמאן, יחיאל אלטער ראטשימארע, אברהם שטארקמאן♦ 





















pm העניינים 


אינהאלט 


יחזקאל אראלי / הקדמה 13 

יחזקאל אראלי / פארווארט 15 

תולדות העיר והקהילה היהודית 

מ. ש. גשורי / על נהרות אוסטרובצה 17 

מ. ש. גשורי / אויף די טייכן פון אסטראווצע 37 

מ. ש. גשורי / רבנים ואדמו״רים באוסטרובצה 59 

הרב והאדמו״ר ר׳ מאיר יחיאל הלוי האלשטוק 

הרב יצחק ידידיה פרנקל / רבי יחיאל מאיר הלײ 70 

יהושע אלטמאן / אדמו״ר של עניים ותקיף כלפי תקיפים 1 ד 

יהודה לייב צוקר / חסידים מספרים על הרבי 72 

יוסקה אפטר / אוהב האדם 74 

יעקב הוכרמן / האיש שהפך לאגדה 79 

א. הלוי / פגישות עם הרבי 80 

יהושע אלטמן / דין תורה אצל הגאון מאוסטרובצה 81 

הרב איסר פרנקל / שיטת אוסטרובצה בלימוד 83 

יחזקאל אראלי (ארליך) / גדולתו של האדמו״ר 85 

א. נ. שטענצעל / דער אסטראווצער 86 

לייזער קופערמאן / דער אסטראווצער רבי און זיין סביבה 87 
י. אפאטאשו / דער אסטראווצער 93 

ד״ר חיים שאשקעס / דער אסטראווצער זעט פארוים דעם חורבן 95 
ש. פיעטרושקא / דער אסטראווצער גאון 97 

ר׳ בן־ציון ראטלער / גוטע ווערטער פון רבין 98 

הלל צייטלין / דער גרויסער קדוש פין אספראווצע 100 

ש. פלמוני / א פערציק־יאריקער קאמף קעגן גוף 102 

י. בראנשטיין / די לעצטע מינוטן פון אסטראווצער גאון 103 

מ. ש. גשורי / ביבליוגרפיה על הגאון מאוסטרובצה 106 


הרב האדמו״ר רבי יחזקאל׳ה, הי״ד 


חיים ש. פלמון / אחרון רבני אוסטרובצה 108 

א. ר. / רבי יחזקאל בימי הזעם והשואה 110 

משה פרידנזון / השעות האחרונות לפני הוצאתו להורג 112 
ש. אלמוני / קינה על הרב רבי יחזקאל 113 

אהרן צייטלין / דער קידוש השם פון לעצטן אסטראווצער רבץ 116 
מות הקדושים של האדמו״ר האחרון מאוסטרובצה 118 


היה היתה עיר יהודית... 

שמחה מינצברג / אוסטרובצה העיר בה גדלתי 112 

יוסף וישנגרד / אוסטרובצה בעיני אורח 127 


יעקב גולדרייך / שני עולמות בעיר אחת 128 

יהושע אלטמאן / מיין אסטראווצע 130 

אליעזר קופערמאן / א שטאט צווישן צוויי טייבן 133 

יחיאל מגיד־רוזנבערג ז״ל / די יידישע יוגנט פארוויילט זיך 141 

מאקס גראסמאן / די שטאט פון מיינע קינדער־יארן 143 

אפרים וואטמאן/דער שול־הויף— דערצענטרפון יידישן לעבן 145 

מרים וואטמאן־ראזענבערג / א פארגאנגענע וועלט 146 

שמואל שטרייטמאן / גאסן און מענטשן אין אסטראווצע 148 

אהרן אורבאס / פון מיינע קינדער יארן 149 

יהושע אלטמאן / א מעשה 152 


שבת־יומטובדיקע יידן... 


פנחס סורוקה / יהודים שורשיים בעלי הווי חיים מקורי 155 
ת בירנצוייג / תקרית בגלל ״ברכת המזון׳ , 156 

פייגוש וויינטרויב־פערציק / שבת ביי מיין פאטער אין שטוב 158 
אהרן אורבאס / מיין פאטער אין שבת 158 

חיים גאלדזאץ / א שטוב געבעט 159 

מענדל הארטשטיין / ימים נוראים אין שטאט 163 

יחיאל מגיד־ראזענבערג / שבת און יום־טוב אין אסטראווצע 165 
חיים גאלדזאץ / כל נדרי 169 

יחיאל מגיד־ראזענבערג / ״עמך״ פירט א ספר אין שול אריץ 170 
חיים גאלדזאץ / מיין באבעס תפילה 174 


דמויות וטיפוסים 


אריה ליבמאן / ר ז מאיר אהרליך הי״ ד 175 

יחזקאל או״אלי / לדמותו של העסקן הציבורי משה לדרמן ז״ל 176 
אריה דאבנר / ר׳ חיים אהרן זילברברג 177 

פנחס סורוקה / ר׳ אייזיק מנדל שוחט 178 

פנחס סורוקה / ר׳ מרדכי* שמעונוביץ 179 

הרב דב זייד מזוויהל (ברל זווילר) / ר׳ מרדכי שמעונוביץ 179 
משה רוזנברג / אסתר האלמנה הצנועה 180 

הרב ר׳ אברהם גולדשמידט / הרב ר׳ יחיאל בלאנקמאן הי״ד 181 
יה ידה לייב צוקר / ר , אברהמ׳לע בריפטרעגער 182 

נפתלי אלתר / ר׳ מרדכי אלתר 183 

ר׳ יהושע ריבא 183 

שפרינצה מטל בלומנפלד / ר׳ לייבוש פסח וחיה פוקס 184 
הלנה וסקו / ליאון בייגלמאן 185 

ר׳ חיים יעקב יוסף נגל ז״ל 186 

י. בירנצווייג / הענעך הלפרן 186 

הנה הורביץ / חברותי 186 



געשטאלטן און טיפן 


*הושע אלטמאן ; יוחננס ייחוד שטיבל 187 

איסר בוימפעלד / ר׳ לייבוש האלשטאק ז״ל 188 

יהודה און מרדכי ראזענבערג / ראובן און חיה׳לע שפילמאן ז״ל 189 
יהודה און מרדכי ראזענבערג / ר׳ ישראל ראזענבערג 190 

משה זאלצמאן / דער אויפשטייג און אומקום פון א משפחה 192 
מאיר בלאנקמאן / אסטראווצער פעלדשערס 196 

אייזיק ביינערמאן / פאלקס־טיפן פון אמאליקער אסטראווצע 198 
מאיר בלאנקמאן / אסטראווצער פאלקם־טיפן 203 

חיים גאלדזאץ / ס׳וועט נישט גיין פארלוירן 205 

מאיר בלאנקמאן / אסטראווצער װאסערטרעגערם 207 

מאיר בלאנקמאן / אסטראווצער משוגעים 209 

יהושע אורבאס/אין קאן דיך; מאמע, נישט פארגעסן י 212 


חדרים און ישיבות 

מאיר בלאנקמאן / אסטראווצער מלמדים 214 

יחיאל מגיד־ראזענבערג / א שטאט פדן בהי מדרשים און חדרים 218 
יחיאל רוזנברג / ישיבה המוסרניתים *ביתײוטף״ 220 

אסטראווצע ווערט ײעיטלעך 


איסר בוימפעלד / רעי׳ א־״סח!־ם פון מאדערנעם שול־וועזן 224 

פלטיאל בריקמאן / יײרײעטיקע אינסטיטוציעס אץ שטאט 227 

ח. פליישמאן / ״חביא קדישא״ פארלאנגט א פרײז 229 

אליעזר קופערמאן / פארם ייעל אץ דבריה אין ששאט סי. 2 

אייזיק ביינערמאן / די סאצ־־אליסטישעי יאויעגינג יי ל 

איסר בוימפעלד י ס׳בלאזן נײע וױננײ 113 

מ. פילצמאכער / אכטי־אױצע יוערט װעלטלעך 235 

עבער בײנערמאן , דאס ײיישע איבעטער ' 1 עבי 36 2 

מ. פילצמאכער / געזעלשאפמלעכע שטרעמונגען אץ שמאט 39 2 
משה ראזענבערג / דער ״החלוץ״ באהערשט די ייגנט ל 24 

א. ד,לוי / מפעולית בני הניער בעירנו 246 

משה בלייברג / .;הנוער הציוני״ מעורר את היהודים לעליה 248 
פייבל קערשנבלאט / דער ״השומר הלאומי״ 252 

י. בירנצוייג / התנועה הרביזיוניסטית באוסטרובצה 252 

ה״מזרחי״ ו״צעירי המזרחי״ בראי העתונות 253 

״אגודת ישראל״ בראי העתונות 257 


שואה וחורבן 


יעקב בהריר / אלי אוסטרובייץ 258 

שלמה הארוויץ / מיינע איבערלעבונגען אין נאצי־גיהינום 261 
יהושע אורבאס / דער אגפאנג 1 ־ 2 

אייזיק בייגערמאן / כעלוניא 276 

לייבוש מילשטייי / די ליקווידאציע פון אסטראווצער געטא 277 
פרידמאן / די ברידער זאכטשיבסקי 294 

י. בארנשטיין / דער מארטירער־טויט פון שעברעשינער רב 295 
חנה ויטנברג־גוטהולץ / הטמנת מפרי תורה בימי האימים 296 
בינה וויינטרויב-שפירא / א הספד פון א מאמע 297 

יהושע אורבאס / חורבן אסטראווצע 298 


מאכטשע זילבערבערג־זשאבנער / אונדזער בוידעם 305 

אייזיק ביינערמאן / הזכרת נשמות 309 

לייבל זשאבנער / מיין פעטער ר , חיים אהרן זילבערבערג 311 
שמחה און איטשע־מאיר בירנצורייג / פאטאגראפיעס פון געטא 313 
לייבל זשאבגער / דער טויט פון ר׳ מרדכי שימאנאוויטש 315 
לייבל זשאבבער / מיין מאמע גייט ארויס אין מארק 318 

מרדכי ראזענבערג / אסטראווצע מיין היים 320 

מאכטשע זשאבנער־זילבערבערג / די שחיטה פרן 28 ־טן אפריל 321 
יחיאל מגיד־ראזענבערג / די עקזעקוציע נאכט 322 

ישראל פרידענטאל / די גרוילעכע בארטאלאמיי נאכט 323 

יחיאל מגיד־ראזענבערג / מיין פאטערם יארצייט 326 

אהרן אורבאס און יהודה ראזענבערג / דער ליפסקער צדיק 327 
יחזקאל אראלי / לעילוי נשמת משה לדרמן ז״ל 328 

מרדכי זאב טאפעל / ר׳ משה יעקב טאפעל ברענגט צו קבר ישראל 329 
יחזקאל מאנדל / א קינדערהיים אין געטא 330 

איסר גרבר / איך דערמאן זיך 335 

יהירה ראזענכערג / די יעטערס 340 

יחל בוטהאלץ־קעמפינסקי / דער בינקער 342 

אםטלאײצעי ױגנט ק ע טפט אין ױארשעױעי געטא 345 

בלה שייבנה / לקירות או סט ר יבצר בימי השראה 346 

:ירכה אפלבײם ׳. אסטיאױצע, איך ־יעל דיך נישט פארגעסן 351 
מ. גיאסמאל / געבליבן בלױז חורבות 354 

א. אי־מוד / פײלישע מערדער... 355 

נחמיר. וורמן ! אוסטיובצה בשנית השואה 356 

אײײק בײנערמאן / די יינגע מוטער פון קעמפ באדזיכאױ 362 

מיימק כי־מברג / מות הגבייה שי' גיטהייץ 365 

י יסף יאזענבערג / דעם אפעל נישט דערגענצט 366 

בעריש בייקמאן / דעי מאכער פין ארישע פאפירן 368 

דעדעגא פייקאייסחא , אייף צויאנגס ארבעט אין דייטשלאבד 369 

שמאי תודייביץ / א בריף צי מיין שיועסטער 370 

העלעגא קאלעצקא ־ צװישז קריסטן אין יוארשע 376 

אמני• אייזנשטאדט / לידעי און אימפראוויזאציעס אין געטא 388 
מרדכי* יאזענבעיי / קאצעמלער געבעט 390 

ירחמיאל יואלדמאן / איבערגעלעבט רעם נאצי’גיהינום אין א גריב 391 
מרדכי ראזענבערג / איי יוי שלעכט איז מיר 394 


שמראי 1 נידלמאן / דעי־ איינציק לעבךגעבליבענער פון קינערי 396 

אויסראטובגס־לאגערן 


פלטיאל בריקמאן / אסטראיוצער יידן אין טויטן־לאגער 401 

מרים גרטהאלץ־פעלדמאן / אין טרעבלינקע בין איך יא געווען 403 

אייזיק ביינערמאן ׳* ״עוד לא אבדה תקוותנו״ 412 

עזריאל אורבאם / דורגעמאכט דעם נאצי־גיהי־נום 415 

מנשה אינגער / ארויס פון גאדאויוון אץ אראפ פון דער תליה 419 
מאיר בלאנקמאן / אויף קבר אבות אין מאידאנעק 422 

מאיר בלאנקמאן / א באזיר אין אוישוויץ 425 

ישראל גארפיגקל / קברים 430 

װאלף פײנשטאק / אסטראווצער פארטיזאנעי 433 

קבוצת פארטיזאנים מאוסטרובצה 435 

שלמה צווייגמאן / מעשי הרצח של הפארטיזאנים הפולנים 436 

הועדה ההיסטורית לגביית עדות / דין וחשבון ממחנה עבודה 440 

אפיציעלע דאקומענטן וועגן דער אויסראטונג אין אסטראווצע 443 
אריאלה ראובני / צדיק אחד בסדום — הנוצריה אווה שמינסקה 446 



אסטראווצע אן יידן 


י. באהאריער / דער ערשטער אזכרה־טאג אין אסטראווצע 449 
ביים קבר פון די יידישע פארטיזאנער 452 

די שרעקלעכע אנטוישוגג פון די ״באפרײטע״ יידן 455 

ד״ר חיים שאשקעס / אסטראווצע אן יידן 457 

אמנון אייזנשטאדט / א באזוך אין דער חרוב־געווארענער היים 459 
מאיר בלאנקמאן / די געשענדעטע יידישע בתי עלמין אין פוילין 470 
מרדכי ראזענבערג / מיין טרייסט 472 

דו״ח מפשעי הנאצים באוסטרובצה 474 

דער געיעג נאף די פארברעכער 478 

ד״ר יעקב שאצקין / ריוועלע שפילמאנס פידעלע 480 

אליעזר קופערמאן / א דמיון 481 

ישראל גארפינקל / א שטיין 482 


שארית הפליטה — צעזייט און צעשפרייט 

ישראל 

יחזקאל אראלי / ״ארגון יוצאי אוסטרובצה" מרחיב פעולותיו 487 


יחזקאל אראלי / ״ארגון יוצאי אוסטרובצה" אין ישראל 493 

אספה סוערת שנסתיימה בחיזוק הארגון ובחידוש פעולותיו 500 
יחזקאל אראלי / זכור ואל תשכח ! 502 

יחזקאל אראלי / הכורת עלה על עירנו — טבח ולא חמל 504 
יחזקאל אראלי / דם מיטב בנינו קידש את אדמת הארץ הזאת 506 
בני אוסטרובצה שנפלו במלחמות ישראל וקידשו אדמתה 508 

בני עיר שנפטרו בארץ: 

שושנה טופל־ישראלי / ר׳ דוד טופל ז״ל ן! 5 

ש. חורש / חנה בוגייסקי ז״ל 513 

משה רוזנברג / יפה רוזנברג ז״ל 513 

שאול גולדמן / גניה לוי ז״ל — דמות אצילה ולוחמת 514 

א. ה. / האחות היקרה 516 

הלוי / יחיאל מאיר לוי ז״ל 517 


צפורה / בנימין מאיר אייזנמן ז״ל 518 

יחזקאל אראלי / לזכרו של ידיד וחבר, שמואל נפרסטיק 519 
אברהם פרידנטל / עו״ד היב ישראל אהרן פרידנטל ז״ל 520 
אריה ז׳בנר / שמחה מרדכי ז׳בנר ז״ל 522 

ידידות בשלשלת הדורות 522 

טאראנטע 

ד ״ ר חיים שאשקעס / אסטראווצע א״ן טאראנטע 523 

פריינטשאפט פון דרי־י דורות 524 

א, ווילענסקי / קאמיטעט פון אסטראווצער לאנדסלייט 525 

אסטראווצער אין טאראנטע שטעלן אר־ף א דענקמאל 

פאר די קדושים 526 

עבער בײנערמאן / פייערלעכע אנטהילונג פון 

אסטראווצער דענקמאל 526 

שעיר. צווייגמאן / סימבאלישער קבר פון די אסטראווצער קדושים 528 
עבער ביינערמאן / א וויידיקער דענקמאל 529 

טאראנטער לאנדסלייט שטעלן זיך צום דינסט פון ״יזכור ברך״ 532 
אסטראווצער שול אין טאראנטע 533 


ניהיארק 


אלי י־אסבערג / דע ר איינזאמער לאנדסמאן 542 

אויפרוף צו די גיו־יארקער לאנדסלייט 543 

אליעזר קיפעימאן / ר׳ זאב־יואלף דיים ז״ל 544 

כיאזיל 

א בוימפעלד / מיר טארן נישט פארגעסן 547 

עבער ביינערמאן / מיר זענען נישט מוחל 553 


א 1 געסטי‘[ ע 

י- בראנדן 7 ארגענטינער אסטראווצער פאראייביקן די קדושים 555 




ספד זה, 

שנכתב בדם ובדמעות, משמש 

בלצבה 

עד קברם האלמוני 
שד שבעה עשר אדף יהודי אוסטרובצה, 

שהושמדו בגיטו, 

במחנה העבודה, 

במחנה הפרטיזנים, 

במחנות ההשמדה 
ובפודין המשוחדרח, 

עד ידי הרוצחים הנאצים 
והפורעים הפולנים, 

אשר השלימו את מדאבת הנאציב• 




יאט מד, 

יואט איז געשייבז מיט בלוט און טדעדן, איז 

א מצבה 

אויה די אומבאקאנטע קברים 
פון זיבצז טומנם אסטראווצעד יידן, 

רואם זענען פאדניבטעט געווארן 
אין געטא, 

אין אדבעטס־לאגער. 

ביי די פארטיזאנעד, 

אין די פארניבטונגס־דאגעדן 
און אין באפדייטן פוילן 
דודך די נאצישע בעסטיאדע דוצחים 
און פוילישע מערדעדס, 

וואס האבן דעדגענצט 
די נאצישע מלאכה. 










רעיון עזהפך־ למציאות 


כמעט שתי עשרות שנים חלפו מאז צץ אצלנו הרעיון על הנצחת עירנו מעל דפי 
ספר זכרון, שיספר לדורות הבאים את קורות עיר ואם בישראל שהיתה ואיננה עוד. 

משברים קשים שהיו נחלת קורות "ספר אוסטרובצה", הביאו אותנו לא 
אחת על סף היאוש וכמעט אפסה התקוה, שרעיון הוצאת הספר יקרום אי״פעם 
בשר וגידים ויהיה לעובדה קיימת. 

יוזמי הרעיון, שהבולט ביניהם היה הח׳ משה צפרירי (מורגנלנדר), נחלו 
אכזבות קשות בשל אדישות בני עירנו בארץ ויוצאי אוסטרובצה בפזורה. הפרוספקט 
שראה אור לפני עשר שנים, לא עורר את ההד הרצוי בקרב יוצאי עירנו, ולא 
הביא אתו פעילות למימוש הרעיון והגשמתו. 

אמנם, נאסף חומר מגוון, שצריך היה לשקף את העיר על יושביה וחייהם 
הרב־גוניים, שיחם ושיגם, משאם ומתנם, תורתם ואומנותם, על ימי החול וימי 
שבת ומועד. חומר זה צפה לידו המאומנת של אדם, שביכלתו ובאפשרותו ליצור 
ממנו את אבני היסוד לספר המונח עתה לפנינו• 

לפני כשש שנים חל מיפנה רדיקלי בפעולה לקראת הגשמת הרעיון. 
התקשרנו עם עורך בעל נסיון בשטח של עריכת ספרי "יזכור" והיה לנו יסוד לקוות, 
כי מעתה יתנהלו הענינים על מי מנוחות וכי נזכה בקרוב לברך על המוגמר. 

אך, לא כן היה. אכן, העורך ריכז תחת ידיו חומר נוסף, בעיקר הנוגע 
לקורות העיר ורבניה, ובפרט על האדמו״ר, הזקן הגאון, פאר העיר, שפירסם 
שמה בעולם. גם בני עירנו נענו לקריאה והחלו מספקים לנו^חומר עשיר, בייחוד 
על השואה, שנכתב על־ידי השרידים, האודים המוצלים מהשריפה הגדולה, — עד 
שנתאפשרה חלוקתו למדורים, גיבושו וקביעת היקפו. 

ערבים רבים הוקדשו לקריאת החומר, מיונו וסיווגו. תוך כדי עבודה זו 
נתעוררו חילוקי דעות שונים, שהגיעו עד משבר. בפרט רבו הטענות על אי״פעילותו 
המעשית של העורך בהכנת החומר, עריכתו הממשית והכנתו להוצאה־לאור. 

קשה היה מצבם של חברי הועד, ששימש גם ועדת הספר. האימון שנתנו 
בהם בני העיר נתערער קשות בראותם ששום התקדמות ממשית לקראת הופעת 
הספר אינה נראית באופק. 

כדי לקדם את הענינים, הגיעה הועדה למסקנה שיש לעשות הכל כדי 
להעביר את החומר לידי איש מעשי, שביכולתו להרים את המעמסה, שנטלנו על 
עצמנו, ולגשת לביצוע המשימה ללא שהיות נוספות* 

הודות לביקור פרטי של הח״מ, ולאחר מכן של הח׳ יהודה רוזנברג, בחוץ 
לארץ הצלחנו לעניין את יוצאי אוסטרובצה בניו־יורק ובטורונטו — בעיקר את 
שרידי התופת הנאצית — בהוצאת הספר. אלה הקימו ועדים מיוחדים למטרה זו, 
ואף הצליחו להעביר לנו סכומי כסף נכבדים, הגם בלתי מספיקים להגשמת 
משימתנו. פעולה זו מצד בני עירנו אלה נתנה לנו את הדחיפה ואת העידוד 
להמשך פעולתנו ולהביאה לידי גמר. 



תמורת תשלום כפול מזה, שהוסכם עליו בתחילה, הוצא מידי העורך כל 
החומר שרוכז בידיו, והתחלנו להתענין בעורך ובמו״ל, שיקבל עליו את המשימה 
ויבצע אותה עד תומה. 

זה קרוב לשנה מאז נתחדשה העבודה בצורה אינטנסיבית ע״י חברי ועדת 
הספר, והודות לעורך החדש, מר גרשון זילברברג, זכינו סוף סוף לברך על המוגמר 
ולהגיש לבני עירנו באשר הם שם את הספר, המצטיין בתוכנו העשיר ובצורתו 
הנאה. 

ב״ספר אוסטרובצה" השתדלנו להקיף את כל גוני הקשת של הציבוריות 
היהודית בעיר, וניסינו לתת ביטוי לכל ההשקפות הפוליטיות, התרבותיות, המע¬ 
מדיות, שרווחו ברחוב היהודי באוסטרובצה- 

השתדלנו להחיות על דפי הספר את הנוף האנושי של הקהילה התוססת 
הזאת ולהציג את אישי העיר השונים על שטחי פעילותם רבת האנפין• פה ושם 
ציירנו בפני ציביר הקוראים את הטיפוסים המיוחדים שחיו בעיר, ושכעת נחשבים 
כאגדה מעולם הדמיון. כן השתדלנו להביא בספר את ההווי המיוחד של העיר 
בימי תוגה כבימי חג ומועד. 

החלק העיקרי של הספר היקדש לשואה הניראה, שהביאה כלייה על 
יהודי העיר. מדור זה נכתב רובו ככולו על־ידי שרידי עירנו, אודים מוצלים, שנתנו 
בכך ביטיי לזעקתם, לכאבם ולחײיותיהם הנוראות• כל אות ואות במדור זה טבולה 
בדם אחינו, הזועקים לנקם על הרצח האיום• 

במדור זה לא העלמנו תופעות שליליות, שנתגלו בתקופת השואה. אך, 

יחד עם זאת התאמצנו להימנע מהשמצות ומפגיעות באנשים, עד כמה שהדבר 
ניתן היה. 

החומר המוגש לבני עירנו בספר הזה נופה בשבע נפות, ואם נשארו בו 
למרות זאת, פה ושם סיגים — הננו מבקשים על כך סליחת קוראי הספר. 

מפאת הגבלות תקציביות ובגלל הרצון לא להעמיס על הקוראים חומר רב 
מדי, כי "כל היתר כנטול דמי", נשאר חומר בכמות ניכרת מחוץ למסגרת הספר, 
והוא אילי ישמש יסוד לכרך שני עבור אלה מבני עירנו, שירצו ליטול עליהם את 
המשימה להמשיך בעבודת הקודש, למען ידעו הדורות הבאים, כי היתה פעם 
אוסטרובצה יהודית, ואיננה עוד. 

לא נהיה כרוכל למנות את שמות כל אלה שעמלו, פעלו ועשו למען הגשמת 
הרעיון — הן בגוף והן בממון. רק נאמר : יעמדו על הברכה ועל התהילה כל אלה 
שסייעו, עזרו, תמכו, עודדו, פעלו ועשו למען הוצאת מפעל זכרון זה על אדמת 
הקודש ולמען הקמת מצבת־עד לנשמות של הקדושים והטהורים, שבמותם ציוו 
לנו את החיים... 

ישמש ספר זכרון זה גל־עד על קברותיהם האלמונים של יקירינו הפזורים 
ברחבי פולין. 


יחזקאל אראלי(ארליך) 



פאדװירקלעבט א הײליקע עוטרעבונכ 


ס׳זענען פארביי כמעט צײײ צענדליק יאר זינט ס׳איז בײ אונדז געבױרן געײארן 
דער געדאנק, צו פאראייביקן אונדזער שטאט אין א "יזכור בוך״, װעלכער זאל 
דערציילן די קומענדיקע דורות די געשיכטע פון א עיר ואם בישראל, װאס איז 
פארניכטעט געווארן ביזן יסוד. 

די געשיכטע פון דעם "יזכור בוך" איז פול מיט קריזיסן, וואס האבן אונדז 
נישט איינמאל געברענגט צום ראנד פון פארצווייפלונג, ביז מיר האבן כמעט 
פארלוירן די האפנונג, אז דאס בוך זאל ווען ס׳איז דערשיינען. 

די איניציאטארן פון דעם געדאנק, צווישן וועלכע ס׳האט זיך אויסגעצייכנט 
דער חבר משה צפרירי (מארגנלענדער), האבן דורכגעמאכט פילע אנטוישוגגען, 
צוליב דער גלייכגילטיקייט פון אונדזערע לאנדסלייט אין ישראל און אין דער 
ברייטער וועלט. דער פראספעקט, וואס איז פארשפרייט געווארן צווישן די 
אסטראווצער לאנדסלייט מיט צען יאר צוריק, האט נישט געהאט דעם געהעריקן 
אפקלאנג און האט נישט געבראכט צו דער פארווירקלעכונג פונ׳ם געדאנק וועגן 
ארויסגעבן א "יזכור בוך"• 

אבער טראץ דעם האבן די איניציאטארן אנגעהויבן א געבענטשטע 
אקציע פון צונויפזאמלען מאטעריאל, וואס זאל אפשפיגלען דאס לעבן פון די 
אסטראווצער יידן, זייערע מנהגים און טראדיציעס, זייער גייסטיק לעבן און 
זייער ביטערן קאמף פארן טעגלעכן שטיקל ברויט, זייערע פריידן און ליידן, 
זייערע וואכעדיקע גרויע טעג און זייער שבתדיקע און יום־טובדיקע דערהויבנקייט• 
דער דאזיקער אנגעזאמלטער מאטעריאל האט געווארט אויף א קינסטלערישע 
האנט, וועלכע זאל אים פארוואנדלען אין א גרונטשטיין פון א בוך. 

מיט זעקס יאר צוריק האבן מיר זיך פארבינדן מיט א פאכמאן אויפן 
געביט פון רעדאגירן ״יזכור־ביכער״ און מיר האבן געהאט א גרונט צו גלויבן, אז 
פון איצט אן וועט זיך דער ענין אנטוויקלען ווי געהעריק, און אונדזער געדאנק, 
וועלכער האט זיך ביי אונדז אנטוויקלט ביז א הייליקער חוב, וועט אין קורצן 
פארווירקלעכט ווערן• 

אבער די געשעענישן האבן זיך אנדערש אנטוויקלט. דער רעדאקטאר האט 
ווירקלעך קאנצענטרירט דעם מאטעריאל אין זיינע הענט, הויפטזעכלעך די 
ארטיקלען וועגן די געשיכטע פון דער קהילה און אירע רבנים, און בפרט מעגן 
דעם בארימטן אדמו״ר, רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק, וואס האט פארשפרייט 
דעם רום פון דער שטאט אין דער גאנצער יידישער וועלט. אונדזערע לאנדסלייט 
ה><בן צוגעשיקט אינטערעסאנט מאטעריאל, בעיקר וועגן דער שואה, און ס׳איז 
געקומען די צייט צו באארבעטן דאס מאטעריאל, איינטיילן אים אין די 
געהעריקע אפטיילונגען און באשטימען דעם כאראקטער און אומפאנג פון בוך. 

גאנצע נעכט זענען פארווענדעט געווארן אויף דורכזיפן און קוואליפיצירן 
דאס מאטעריאל. אין פארלויף פון דער ארבעט זענען אויסגעבראכן פארשידענע 
חילוקי־דעות, ביז ס׳איז דערגאנגען צו א קריזיס אין די באציאונגען מיטן 



רעדאקטאר, וואט האט זין נישט ווי געהעריק אפגעגעבן מיטן פאקטישן צוגרייטן 
דאס מאטעריאל צום דרוק. 

די לאגע פון די חברים פון ועד, וואט האט אויך געדינט אלס רעדאקציע־ 
קאמיטעט, איו געווארן אן אומדערטרעגלעכע. די לאנדסלייט, וואט האבן נישט 
געזעען קיין פארשריט אין ארויסגעבן פון בוך, האבן פארלוירן זייער צוטרוי 
צום קאמיטעט. 

א דאנק דעם פריוואטן באזוך פון דעם שרייבער פון די שורות, און 
שפעטער — פון חבר יהודה (יידלז ראזענבערג, אין אויסלאנד, האבן מיר באוויזן 
פאראינטערסירן די אסטראווצער לאנדסלייט אין ניו־יארק און טאראנטע — 
און בעיקר די שארית הפליטה פון דעם נאצי גיהינום — אין ארויסגעבן 
דאס בוך. צו דעם צוועק זענען געשאפן געווארן טפעציעלע קאמיטעטן, וועלכע 
האבן באוויזן איבערפירן ערנסטע געלט־סומעס, הגם נישט־גענוגנט צו דעם גרויסן 
און טייערן צוועק. די דאזיקע טעטיקייט פון אונדזערע לאנדסלייט האט אונדז 
געגעבן דעם געהעריקן שטויס אוו דערמוטיקונג פארצוזעצן אונדזער טעטיקייט. 

כדי צו ברענגען צו דער רעאליזירונג פוי אונדזער געדאנק איז דער קאמיטעט 
געקומען צום באשלוס, אז ס׳דארף אלץ געטאן ווערן, כדי וואט גיכער איבערצופירן 
דאס ריאטעי־יאל אין די האנט פון א זאכליכן מענטש, וואט איז אומשטאנד 
אויסצופירי ׳־י הייליקע אויפגאבע וואט מיר האבן אויף זיך גענומען. 

פאר א דאפלטן פרייז פון דעם וואט איז באשטימט געווען אין אפמאך מיטן 
רעדאקטאר האבן מיר ארויסבאקומען דאס מאטעריאל פון זיינע הענט און 
האבן אנגעהויבן זוכן א רעדאקטאר און ארויסגעבעי, וואט זאל זיין אומשטאנד 
אויסצופירן די אויפגאבע ביזן סוף. 

שוין קרוב צו א יאר ווי דער קאמיטעט, און ה' גרשון זילבערבערג, דער 
נייער רעדאקטאי אין ארייסגעבער, האבן זיך גענומען צי דער ארבעט אין זייער 
אן ענערגישער פארם, און איצט האבן מיר ענדלעך זוכה געווען צו דערלאנגען 
אונדזערע לאנדסלייט א בוך, וואט צייכנט זיך אויס מיט זיין רייכן אינהאלט און 
עסטעטישער פארם. 

אין "ספר אוסטרובצה" האבן מיר זיך באמיט אפשפיגלען דעם גאנצן 
קאלאריט פון דער יידישער געזעלשאפטלעכקייט אין אסטראווצע; מיר האבן 
נעפרובט, מיט א געוויסן דערפאלג, געבן אן אויסדרוק צו אלע פאליטישע, 
קולטורעלע און קלאסן־פארשידנהײטן, וואט האבן געהערשט אין דער יידישער 
גאס אין אונדזער אונטערגעגאנגענער שטאט; מיר האבן זיך באמיט אויפצולעבן 
אין די בלעטער פון דעם בוך דעם רייכן מענטשלעכן פייזאזש פון דערדאזיקער 
לעבהאפטער יידישער קהילה און פאראייביקן די יידישע כלל־טוער אין זייערע 
פארשידענע געביטן; דא און דארט האבן מיר געצייכנט אייניקע בילדער פון 
פאלקס״טיפן, וואט געהערן שוין צו דער וועלט פון לעגענדע; מיר האבן זיך 
אויך באמיט צו באשרייבן דעם ספעציעלן לעבנסשטייגער פון די אסטראווצער 
יידן אין טעג פון טרויער און פרייד. 



דער הױפט־טייל פון בוך איז געװידמעט דער שרעקלעבער שואה, וואט 
האט געברענגט פארניכטתג אויף דער גאנצער קהילה. דידאזיקע :אפטיילונג איז 
גענצלעך געשריבן געװארן דורך די וױיניקע :אפגעראטעוועטע, װאס האבן אין 
זייערע שילדערונגען געגעבן אן אויסדרוק צו זייער װייטיק, זײער אויסגעשריי 
און צו זײערע שרעקלעכע איבערלעבונגען. יעדר אות פון דעמדאזיקן קאפיטל 
טריפט מיט בלוט פון אונדזערע ברידער, װ$ס שרייט פון דער ערד און מאנט 
נקמה פאר דעם שרעקלעכן מארד. 

אין דעמדאזיקן טרויעריקן קאפיטל האבן מיר נישט פארהוילן נעגאטיװע 
דערשײנונגען, װאס האבן זיך אנטפלעקט אין דער שואה־תקופה. צוזאמען דערמיט 
האבן מיר זיך באמיט אויסמיידן, ווי װײט מעגלעך, פון באשמוצן און אנגרייפן 
געװיסע מענטשן. 

דער מאטעריאל װאס דערשיינט אין בוך איז דורכגעגאנגען א שטרענגע 
דורכזופונג, און אויב מיר זענען דא און דארט נכשל געווארן — א זאך װאס איז 
נישט אויסצומיידן אין א בוך פון אזא קאלאסאלן פארנעם — האפן מיר, אז 
אונדזערע לעזער װעלן אונדז מוחל זיין. 

צוליב בודזשעט־טעמים און צוליב דעם װאס מיר האבן נישט געװאלט 
באשווערן אונדזערע לעזער מיט צופיל מאטעריאל, זענען מיר געווען געצװינגען 
מװתר זיין אויף א טייל ארטיקלען, וואט װעלן קענען דינען אלס יסוד פון א 
צװייטן באנד, אויב ס׳װעלן זיך געפונען לאנדסלייט, װאס וועלן זיין גרייט 
איבערגעבן זיך דער הייליקער אויפגאבע, כדי די קינפטיקע דורות זאלן האבן אן 
אלזייטיק בילד פון דער יידישער קהילה אין אסטראווצע, װאס עקזיסטירט 
נישט מער. 

מיר װעלן נישט, ווי א קרעמער, אויסרעכנען די נעמען פון די פילע 
חברים, װאס האבן געשפענדעט, צייט אדער געלט, פאר דער רעאליזירונג פון 
אונדזער הייליקן געדאנק. מיר װעלן בלויז זאגן: געבענטשט און געלויבט זאלן 
זײן אלע, וואט האבן געהאלפן, געשטיצט, דערמוטיקט און געטאן אלץ װאס אין 
זייער מעגלעכקייט, כדי ארויסצוגעבען דאס גרויסע יזכור־װערק אויף דער הייליקער 
ערד פון ישראל, און אויפשטעלן אן אײביקן דענקמאל פאר די הײליקע און 
טייערע נשמות, װאס אין זייער טויט האבן זיי אונדז אנגעבאטן דאס לעבן... 

זאל דאס ״יזכור־בוך״ דינען אלס אייביקע מצבה אויף די אומבאקאנטע 
קברים פון אונדזערע טייערע, וואט זענען צעשפרייט איבער גאנץ פולין... 


יחזקאל אראלי(ארליך) 



I 

n 

1 

Ml 

I 

® 

Ml 

I 

III 

m 

Ml 

li 

װ 

jil 


II 

I 

n 

II 
I 


kSt? 


כפר קטן שבאחוזת הנסיך אוסטרוב־ 

סקי הוכרז לפני 500 שנה כעיר בשם 
אוסטרובצה. במשך השנים התפתח בה 
ישוב יהודי ער ותוסס, שמנה ב־ 17,000 
נפש. הרי תולדות הקהילה המפוארת 
הזאת, שנעקרה מן השורש בשואת יהודי פולין. 








מ. ש. גשורי 

על נהרות אוסטרובצה 


עיר איסטרובצה קמה בזמן מאוחר למדי 
והישוב היהודי התרכז בה אחרי שעברו 
הגלים הראשונים של ההגירה היהודית 
מארצות מרכז אירופה לפולין. הישובים 
היהודים בפולין לא נוצרו בבת אחת, אלא 
בשלושה שלבים, ואפשר׳ לכן, לחלק אותם לפי תקופת 
התהוותם לישובים ותיקים, מאוחרים וחדשים. ברור 
שאין לצרף את אוסטרובצה היהודית לסוג הראשון, כי 
יהודיה הראשונים לא הגיעו אליה ישיר מן ההגירה 
האשכנזית. 

אוסטרובצה נוסדה במחצית הראשונה של המאה 
ה־ 16 , אך בתחילתה לא היתה מוכשרת לקלוט תושבים 
רבים. סביבתה היתה מכוסה ביערות גדולים ובשטחי 
ביצה, ופרנסת התושבים היתד, על הדיג והציד ועל גידול 
דבורים. המלאכות השונות היו מרוכזות בחצרות הנסיכים 
וגדולי האצילים בעלי האדמות שבסביבה ועל בעלי המלא¬ 
כה הוטל לספק את המוצרים הדרושים להם: צרכי הלבשה, 
עבודות נפחות, חבתנות ועוד. הסחר הפנימי לא היה קיים 
כמעט, כי השתמשו מעט מאוד בכסף כאמצעי חליפין, 
ומוצרי המלאכה השונים הושגו רק על ידי חליפין במוצרים 
אחרים. רק בראשית המאה ה־ 7 נ נפתחו בעיר מקורות 
פרנסה הודות להתפתחות ניצני חרושת בה, והתחילו 
נמשכים אליה כוחות עבודה מן החוץ. 


קשה עתה לקבוע אם התיישבו קידם היהודים בכפרים 
שבסביבה הקרובה והרחוקה שי 1 העיר■ ורק אחר־כך התחיל 
להתהוות הישוב היהודי באוסטרובצה עצמה או שההתפתחות 
הלנה בכיוון הפוך. 

במחצית השניה של המאה ה־ 16 , שאז נוסדה 
אוסטרובצה, התחילו יהודים להתיישב גם בכפרים, בעוד 
שבתקופות הקודמות היו יהודים כפריים בפולין תופעה 
נדירה מאוד. במחצית הראשונה של המאה ה־ 17 היה 
מספר היהודים הכפריים גדיל למדי, ואין ספק שאז התישבו 
יהודים גם בכפרים שמסביב לאוסטרובצה. 

אוסטרובצה, העיר אינה נמנית, אמנם, על הישובים 
הקדומים בפולין וכן אין יהודיה נמנים בין אבות המהגרים 
במזרח אירופה, תודות לכך חסכה לעצמה העיר צרות 
ופורענויות רבות שעברו על פולין בתקופות הקודמות. 
הנה קוטב הרחוקה ממנה קילומטרים אחדים בלבד, נחרבה 
כליל על ידי הטטרים בשנת 1241 ותושביה הושמדו כליל. 

עם התקרב מועד הקמת אוסטרובצה כבר שיגשג 
המסחר היהודי בפולין במידה כזו, שעורר את קנאתם של 
הסוחרים הנוצרים, שראו ביהודי מתחרה רציני. ערי פולין 
הגדולות נקטו כבר אז באמצעים כדי להגביל את המסחר 
היהודי עד כמה שאפשר. אך אמצעים אלה לא הפריעו 
לישובי היהודים הקטנים שהוקמו בזה אחר זה, ובתוכם 
גם באוסטרובצה. 









18 


ספר או שמרוב צ ה 


ייסוד העיר אוסטרובצה במאה ה־ 16 

אוסטרובצה לא נוסדה בסביבה ריקה מישובים. קדמו 
לה בסביבה זו קונוב (היתד, קיימת עוד במאה ה־ 12 ), 
סלופיה־נובה (נוסדה ב־ 1405 ), ואשניוב ( 1467 ) שהפכה 
מכבר לעיר, צ׳מילוב ( 1505 ), אפט ועוד. אך עם ייסודה 
נוסדה נקודה אסטרטגית וכלכלית חשובה במפה של פולין, 
ואף שימשה אם לנקודות אחרות, שנוסדו בסביבה בתקופות 
שונות אחריה. אוסטרובצה נוסדה במחצית הראשונה של 
המאה ה־ 16 , היא המאה שבה חלו שינויים כבירים בחיי 
המדינה. פולין לא הסתפקה עוד במאבקי־הגנה על 
גבולות הממלכה נגד אויביה שבאו ממרחקים, אלא עברה 
להסתערות על שכניה, ועם התאחדותה עם ליטא, שהיתה 
מפגרת יחסית, הפכה פולין למעצמה פוליטית גדולה. 

למרות עלייתה הפוליטית פיגרה פולין מבחינה 
כלכלית בהרבה אחרי ארצות אירופה המערבית. ערי 
פולין התפתחו באיטיות רבה, והישוב היהודי העירוני 
היה גורם חשוב להתפתחות המסחר והמלאכה, וליצירת 
המעמד הבינוני, שהיה הגורם העיקרי להתפתחות הכלכלית 
הגדולה שחלה באירופה בתקופה ההיא. התפשטות הישוב 
היהודי בפולין בתקופה האמורה לא פסחה גם על 
אוסטרובצה, שבדומה לערים האחרות, לא יכלה להתקיים 
זמן רב בלי היהודים, ביחוד אחרי דלדולן על ידי שריפות 
תכופות, זה הנגע שהטיל פחדו על כל הערים בפולין ושיד 
האצולה היתד, קצרה מלמנוע אותו. 

ייסודה של אוסטרובצה לא היה רצוי בעיני שליטי 
אופאטוב הקרובה (נקרא אותה להלן בשם היהודי אפט), 
שהצטיינה בייחוסה ההיסטורי ובאדוניה האצילים והנסיכים 
שהיו מראשי המדינה. הפורענויות הרבות שעברו עליה 
בהיסטוריה הארוכה שלה החניקו את התפתחותה ונשארה 
עיר בינונית, וראתה בקנאה איך אחותה הצעירה, אוסט־ 
רובצה, עולה עליה בגודל האוכלוסין, בעושרה ובמקורות 
הפרנסה שלה. 

במחצית הראשונה של המאה ד,־ 16 התפשטה בפולין 
במידה ניכרת הריפורמציה. התנועה הקאלוויגיסטית 
שהקיפה בעיקר אדירי־הון פולניים, מצאה לה חסידים 
גם בסביבת אוסטרובצה. (בעיר שאננה המרוחקת 
קילומטרים אחדים מאוסטרובצה, הצטרפה האצילה ברברה 
מחוד׳ך, בעלת העיר, לאמונה הקאלוויניסטית והכנסיה 
המקומית היתד, נתונה במשך 280 שנים בידי כמרים 
קאלוויניסטיים. גם יוסף אוזארובסקי, מייסד העיר 
אוז׳ארוב הסמוכה לאוסטרובצה, קיבל אף הוא אמונה זו 
והקים כנסיה מיוחדת לבני אמונתו). אנשי הריפורמציה 
עשו רבות לקידום המצב התרבותי בסביבה והטיפו 
לסובלנות בין הדתות השונות, ומנעו מן הכמרים הקאתולים 
לפגוע ביהודים שנואי־נפשם. עובדה זו שימשה אף היא 


גורם חשוב להתפתחות ישוב יהודי גדול באוסטרובצה 
ובסביבתה. 

על ייסוד אוסטרובצה יש לנו ידיעות מעטות. 
ההיסטוריה מספרת שבשנת 1524 מסר המלך זיגמונד 
הראשון לידי קצפר מאצ׳יובסקי כתב־סמכות לייסד עיר 
על אדמת הכפר אוסטרוב, שבמחוז ראדום. העיר נוסדה 
איפוא, לא על אדמה ממשלתית, אלא על אדמה פרטית, 
שהיתה שייכת לאציל מאצ׳יובסקי, שבני משפחתו תפסו 
משרות נעלות בשלטון. המלך הראה ענין רב בעיר החדשה, 
וברצותו לראות את התפתחותה המהירה, שיחרר את 
התושבים מכל מס ממשלתי למשך עשרים שנים. השחרור 
ממסים, שהעיק על כל נקודה בממלכת פולין, שימש כוח 
משיכה כביר למתיישבים חדשים. השם המקורי המופיע 
בכתב־הסמכות של המלך הוא אוסמרוב. ייתכן ששינוי 
השם מיד אחר כך לאוסטרוביץ (השם הפולני של העיר), 
בא כדי להבדיל בינה ובין עשרים נקודות ישוב אחרות 
שבסביבה שנקראו אף הן בשם אוסטרוב, שהיה, אגב, שם 
נפוץ במדינה כולה. 

על הכפר אוסטרוב שקדם לאוסטרובצה לא ידוע 
כמעט כלום, פרט לידיעה אחת האומרת שברשימות הגיוס 
משנת 1578 היה הכפר אוסטרוב שייך לפאראפיה שיבנה, 
והיה קנינו של פיטר זבורובסקי. לפאראפיה זו השתייכו 
באותו זמן גם הישובים צ׳נסטוצ׳יץ ודאנקוב, שהיו סמוכים 
לאוסטרובצה, ונמצאים עד כה בקרבת הכפר אוסטרובקה. 

הכרוניקה מוסרת לנו ידיעה שניה על אוסטרובצה 
החדשה, כי בשנת 1614 הקים בה הנסיך יאנוש אוסטרובסקי 
את הכנסיה הפאראפית בבנין אבנים. הכנסיה הגדולה 
("תיפלה" בפי היהודים) עמדה על הגבעה, גבוהה ולבנה, 
כשהיא מגודרת מסביב בגדר־אבן. 

העיר היתד, מאז ייסודה נחלת אדונים־בעלים ממעמד 
האצילים שברובם ראו בעין יפה את המתישבים היהודים 
בעיירתם, אם בגלל התועלת הכלכלית שהביאו, ואם בעקב 
החידוש שבהליכות חייהם, מנהגיהם ושפתם הדומה 
לגרמנית. האדונים היו מתחלפים מפעם לפעם. לא בדרך 
של קנייה ומכירה, אלא בעיקר בעקב קשרי חיתון עם 
משפחות אצילים אחרים ובעקב העברת ירושות לצא¬ 
צאיהם. לרובם לא היתה אוסטרובצה נחלתם היחידה, 
אלא אחת מעשרות או ממאות נחלאות שרכשו לעצמם 
האצילים, תוך שאיפה להיות בעל נכסים פיאודאלי גדול 
ולחזק את השפעתם במדינה או ב״סיים", 

אדוני העיר אוסטרובצה והנכסים הרבים שבסביבתה 
היו לפי הסדר: משפחות אוסטרובסקי, סאנושקוב, לובו־ 
מירסקי. וישניובצקי, זומברובסקי, צ׳ארטוריסקי. אחר כך 
עברה אוסטרובצה עם נכסי הסביבה לבעלות הבנק הפולני, 
שהשתדל לקדם את התעשיה במקום. עם מכירת הנכסים 



על נהרות אוסטרוגצה 


19 


של הבנק הפולני במכירה פומבית עברו אלה לרשות 
הבארון פרנקל. שעשה הרבה לקידום תעשיית המיכרות 
ולפיתוח התעשייה במקום. לבסוף היתה אוסטרובצה לרכוש 
בני משפחת האצילים וילופולסקי. 

בעליה הראשון של העיר, הנסיך יאנוש אוסטרוב־ 

סקי, מקים הכנסיה שבאמצע העיר, היה בנו של הנסיך 
שישב באוסטרוב (עיר המהרש״א) והיה נודע כמושל עריץ 
שפחדו היה גם על בני משפחתו. על עושר משפחת 
אוסטרובסקי התהלכו אגדות רבות. נכסיהם נמכרו ב ־ 200 
מיליון זהוב, בנחלותיהם היו כ־ 600 כנסיות קתוליות, 
מלבד אחרות, ולרשותם עמדו למעלה מאלפיים 

משרתים מבני האצולה. משפחה זו באה בקשרי חיתון עם 
משפחת האצילים סאנגושקו, ואחרי מותו של יאנוש 
אוסטרובסקי עברה אוסטרובצה לרשותה. 

משפחת סאנגושקו היתד■ משפחה מיוחסת מאוד בפולין 
ואחד מאבותיה, שמעון שמואל (מעניו שבמשפחות האצילים 
הוותיקים היו שמות תג״כיים כמו אצל היהודים). הצטיין 
בגיבור־מלחמה נגד השוודים הוא קירב מלומדים ואסף 
לו ספריה עשירה. 

מידי סאנגושקו עברה אוסטרובצה לרשות משפחת 
לובומירסקי, שהיתה אחה המשפחות המיוחסות בייתר 
בפולין בולה. הלובומירסקים היו נוטים חסד ליהודים 
ביודעם שהיהודים מביאים תועלת ’*מדינה מבחינות רבות 

מידי הלובומירסק־ם עברה העיר קדשוה השיבה ■־ימי 
למשפחת וישניוביצקי ־נודעה, שברשיתה נמצאו עד 
למרד חמלניצקי, שטחים נרחבים באוקראינה המזרחית 
המפורסם ביותר מבני המשפחה הזו הוא יירמיאש־מיכאל 
( 1612 — 1651 ) — מצביא, שהקים בימי מרד חמלניצקי 
צבא פרטי, שלחם במורדים והפיל פחדו על אויבי הפולנים. 
הוא היה מחסידי אומות העולם והגן במרץ על היהודים 
מפני הקוזקים. הוא שם קץ להשתוללות הקוזקים 
ש״ברחו מאדוניהם" והחזיר את השלום לממלכה. 
כאות הוקרה על הצלתו את פולין הכתירו את 
בגו מיכאל קוריבוט טומש ( 1638 — 1673 ) למלך פולין. 
החיבה ליהודים במשפחת רוזנים זו היתד. למסורת, וגם 
כאדוני אוסטרובצה הצטיינו ביחסם החיובי ליהודי העיר. 

מידי הווישניוביצקים עברה העיר לבעלות משפחת 
דומברובסקי, וממנה — לרשות משפחת צ׳ארטוריסקי, 
שמילאה תפקיד נכבד בהנהגת המדינה במאה ה־ 18 . אדם 
צ׳ארטוריסקי היה ממעריצי רבי ישראל המגיד מקוזיניץ 
ונחשב כאחד מחכמי אומות העולם. 

אחרון אחרון חביב, הוא בית האצילים וילופולסקי, 
בעלת סמל האצילים "סטאריקוך. ממשפחה זו יצא הרוזן 
אלכסנדר וילופולסקי ( 1803 — 1877 ), שנתמנה בשנת 1827 
לחבר הועדה המחוקקת של פולין הקונגרסאית. הוא הציע 
לשלטון הצארי הרחבת זכויות היהודים והמדיניות שלו 


לשיתוף־הפעולה עם הרוסים נתקלה בהתנגדות נמרצת של 
דעת הקהל הפולני. מאותה משפחה יצאה מריה יוהאנה 
וילופולסקי, סופרת פולנית ידועה, שתמכה בציונות, משום 
שלא ראתה בהתבוללות פתרון לבעיה היהודית. הרוזן 
וילופולסקי, אדון העיר אוסטרובצה, התייחס בחיבה ליהודי 
העיר. הוא ראה אותם כחלק מחייו, משום שהידידות עם 
היהודים הפכה למסורת במשפחתו. ברצון היה מחכיר 
ליהודי העיר יערות ופונדקים, טחנות קמח ונכסים אחרים. 
יהודי אוסטרובצה זוכרים את ר׳ מאיר הנייס, שהחזיק 
באריסות את היער, את ר׳ שמואל דנקובר שהחזיק באריסות 
את טחנת־המים הגבוהה, ושמות יהודים אחרים שפרנסתם 
היתד, על חכירת נכסים מידי האציל. 

העיר אוסטרובצה שוכנת על רמה טבולה בירק, 
מוקפת שדות. יערות, נהרות ונחלים. מצד ימין מפכים 
מי הנהר הצר ״קאמיננה״ (בפי היהודים — "קאמין"), 
שרישומו היד. ניכר בעיר. זהו נהר המתחיל ליד אודרו־ 
וונש, שבין הערים קונסק ושידלובצה. מהעיר וונחוצק 
ואילך הוא זורם דרך עמק יפה ופורה עד לוויסלה, שלתוכו 
הוא נופל בקרבת וולד, פאבלובסקה. על שפת הנהר מצויים 
מפעלי חרושת גדולים כגון: תנורי היציקה הגדולים 
במיײצ׳קוב סטאראהוביץ. בדיניה. מפעלי היציקה של 
בדיניה, מרצינקיב, וונחוצק, מיכאלוב וברוד. 

מצד שמאי זים הנהר הרחב "ליאס", ששימש מקום 
רחצה לתושבי העיר. 

אוסטרובצה היתה מוקפת הרים וערי חרושת. הגשר 
שמעי־ לנהר הוביל למסילת הברזל ולכפר קלימקוביץ, 
שמפעל המתכת הגדול שלו העסיק אלפי פועלים. אחרי 
הגשר מתחיל הכביש לאפט ולצוזמיר, ומסתיים ליד זאבי־ 
הוסט על שפת הוויסלה, שהיווה נהר־גבול בין פולין הרוסית 
ובין גאליציה האוסטרית. 

אוסטרובצה — עיר ראם בישראל 

תולדותיה של יהדות פולין רשומות בפנקסי הקהילות, 
חרותות על המצבות בבתי־העלמין הישנים, מקופלות 
בבניני בתי הכנסת הישנים ובשרידי עתיקות אחרים. 
גם בקהילת אוסטרובצה היו קיימים "פנקסים" שהכילו 
פרטים חשובים מתולדות הקהילה. בעבר נהגו קהילות 
ישראל לרשום כל מאורע ציבורי חשוב ב״פנקם־הקהל" 
או ב״פנקס חברה־ קדישא". מלבד זאת היו מצויים 
"פנקסים" ליד חברות־החסד השונות שהיו קיימות בכל 
קהילה יהודית, ובהם היו רושמים אירועים מיוחדים, שחלו 
בשטח הפעולה שלהן. אף באוסטרובצה היה קיים פנקס, 
שממנו הספיקו אגשים אחדים להעתיק פרטים שונים, 
בעוד הפנקס עצמו נעלם כעבור זמן ולא נשאר ממנו זכר. 



20 


ספר א ו ס גז ר ו כ צ ה 


המעטים שעיינו בו זוכרים כמה פרטים חשובים על ימיה 
הראשונים של קהילת אוסטרובצה. 

התאריך הראשון שנשאר לנו לפליטה הוא שנת תע״ד 
( 1713 ). בשנה זו שוקמה אוסטרובצה אחרי שריפה שפקדה 
את העיר ומכל בתי העיר לא נשארו אלא בית־ המדרש 
ובית־הכנסת הישן. מעט היהודים שישבו אז בעיר רכשו 
מאת הרוזן וילופולסקי את החלק הנמוך של העיר לשם 
הקמת מקווה. בית־הכנסת שהיה בנוי מעץ שופץ מחדש 
על־ידי שלושה יהודים: ר׳ הרצקה, ר׳ שמעון בן אהרן 
דאפט, ור׳ יחזקאל מראקוב — הוא האמן שחיטב את 
ארון־הקודש. 

מן הפרט הזה אנו למדים שחסרים נתונים כלשהם 
על התקופה שבין ייסוד העיר בשנת 1524 ובין שיקום 
בית־הכנסת הישן אחרי השריפה של שנת 1713 — כלומר 
תקופה של 189 שנים. התקופה שבין ייסוד העיר ובין 
התיישבות היהודים בה לא יכלה להיות כה ארוכה, בעיקר 
בגלל רצונו של המלך לראות בהתפתחותה המהירה של 
אוסטרובצה, וכי היהודים יכלו לעזור הרבה במימוש 
רצונו זה. אפשר להניח, שבמחצית הראשונה של המאה ה־ 16 
טרם היתה קהילה יהודית מאורגנת בעיר, בעוד שישבו 
בה יהודים שעמדו בקשרי דת עם יהודי דאנקוב, כפי 
שנזכרת העיר באחד הספרים הרבניים "אוסטרובצה 
הסמוכה לדאנקוב". בדאנקוב, שהפכה רשמית לעיר בשנת 
1564 , כלומר 40 שנים אחרי ייסוד אוסטרובצה, היו אז 
יותר יהודים ואליה, כנראה, התכנסו היהודים מן הישובים 
הסמוכים ל״מניך בחגים ולאירועים דתיים אחרים. 

המוסד הראשון שהוקם בכל קהילה חדשה היה בית־ 
הכנסת. על גילו של בית־הכנסת הראשון של אוסטרובצה 
מחולקות הדעות. יש הטוענים שהוא הוקם בשנת 1560 , 
כלומר 36 שנה אחרי ייסוד העיר: אחרים סבורים שהוקם 
ב־ 1610 , כלומר לפני כ־ 360 שנה בערך. היהודים הראשונים 
לא היו עשירים ולא היה סיפק בידם להקים בנין־אבנים 
ונאלצו להסתפק במיבנה של עץ. משום כך היה אף הוא 
בין הבנינים שנזקקו לשיפוץ אחרי שחזיתו נפגעה בדליקה 
של שנת 1713 . 

בפולין עשירת היערות לא היו בתי־כנסת מעץ נדירים 
כלל. בית הכנסת של אוסטרובצה נחשב לטיפוס מיוחד של 
בית כנסת קטן בעל אופי מקורי מובהק. הוא היה מעשה 
ידי בנאים וציירים יהודים, ושימש דוגמה נדירה של 
סגנון יהודי־עממי. בצדק יצאו לו מוניטין בחוגי האמנים 
היהודים. צורתו היתה פשוטה, ואפילו פרימיטיבית, בעלת 
עיצוב מיוחד, אינטימי, מלא חן, שבו באו לידי מזיגה 
מעניינת ונאה סגנון הבנייה של בתי עץ מקומיים והסגנון 
היהודי הרומנטי, שעוצב בידי "הפועל העוסק במלאכת 
הקודש". בית הכנסת של אוסטרובצה נמנה בין למעלה 
ממאה בתי־כנסת מעץ שנשתמרו בכל רחבי פולין. הבנין 


היה קטן והוקם באמצעים צנועים בידי בעלי מלאכה ולא 
בידי אמנים. גם כאן לא רצו היהודים להקים "היכל" 
אלא בית־תפילה צנוע, בסגנון האדריכלי העממי המיוחד 
שלו. 

כמו בכל עיר ועיירה בפולין, כן גם באוסטרובצה 
שימש בית־הכנסת מרכז רוחני וציבורי ליהודים. הוא 
היה במשך שנים רבות המקום היחיד בו שפכו היהודים 
את לבם לפני אביהם שבשמים בתחינה ובבקשה בימי צרה, 
ובברכה ובהודייה בימי פדות וישועה. בית־הכנסת שימש 
גם ללימוד תורה, להשמעת דרשות ולאסיפות הקהל. כנהוג 
בערים אחרות בנו את בית־הכנסת במקום גבוה, הירבו 
בחלונות, והשתדלו לקשטו ולהדרו בקישוטים אמנותיים, 
ובמיוחד את הקיר המזרחי, הפונה לעבר ירושלים. זקני 
העיר סיפרו, ששיקום בנין בית־הכנסת אחרי השריפה 
לא נסתיים; צייר שקישט את התיקרה נפל מן הפיגום ונהרג 
במקום. מותו גרם צער רב לבני העיר. התקרה לא 
הושלמה, ובית הכנסת נשאר בלתי גמור. מותו הטרגי של 
הצייר היה עטוף אגדות במשך הדורות שחלפו מאז עד 
היום. 

אילו ניתן פה לבנין בית־הכנסת הישן היה מגולל 
לפנינו פרקים מעניינים בקורות העיר והקהילה היהודית. 
הוא ספג הרבה היסטוריה: כתליו ראו מאורעות רבים, 
כגון קבלות פנים וחגיגות שנתקיימו בין קירותיו. הוא 
היה עד יחיד לשמחותיו ולתלאותיו של הישוב היהודי 
במשך מאות שנים. 

מלבד בית־הכנסת הישן, ששמר על צביונו ותבניתו, 

מאז שהוקם בתאריך בלתי ידוע לנו, לא נשאר כל קשר 
עם הדורות הקודמים של הישוב היהודי באוסטרובצה, 
כאילו לא היה קיים מעולם. לכן האמינו זקני אוסטרובצה, 
שאין לדורות ההם מנוחה ושלווה "על משכבם". הם נעים 
ותועים בין החיים ומחפשים תיקון וזכר לנשמתם — בבית 
הכנסת הישן. ובאוסטרובצה התהלכו אגדות על כינוסים 
של ״שוכני עפר״ בבית הכנסת אחרי חצות הלילה. 

מדי לילה — אומרת אגדה הנפוצה בעם — בחצות, 
יוצאים המתים מקברותיהם, מתאספים בבית־הכנסת 
הריק והסגור. שם עורכים את תפילותיהם אחר שלא 
נשאר להם צאצא שיתפלל בעדם. מוציאים ברטט ספר 
תורה, קוראים בו בחיל וברעדה, עולים אחד־אחד לתורה 
יעורכים הזכרת נשמות לעצמם. חלונות בית הכנסת 
אטימים־אפלים, אך זיקי־אור קטנים מרצדים הלוך ושוב 
ושביבי־אש מבזיקים ופולחים את החושך. דלתות בית 
הכנסת נעולות אך בעדן בוקעת דממה חרישית ונוקבת, 
כיבתה ליל סתיו סגריר, הבוכה ומילל. ידעו יהודי 
אוסטרובצה פירושו של בכי זה, ואיש לא העז לעבור על־ 
פני בית־הכנסת הישן בשעה זו. 

איש אחד היה בעיר שלא ידע פחד בלילות. יחידי 



על נהרות אוסמרובצה 


21 



בית־הכנסת ולידו הגג של בית־הכנסת הישן. לרגלי הגבעה — בית המרחץ. 


היה יוצא לכל מקום, בלי פנס דולק — הוא הקברן. פניו 
נפולים, חשוכים, איבריו לא כפי מידת אדם, וכל הילוכו 
—כשלד חי מהלך. דומה הוא לאחד "הרוחות" ו״השדים", 
המשוטטים בחלל העולם ואינם מוצאים לעצמם מנוח. אך 
אף הוא אינו מעז לעבור לפגי בית־הכנסת מחצות הלילה 
עד עלות השחר. כי כל מי שהיה עובר בתחום בית הכנסת 
שעה שהמתים קוראים בתורה — מיד הוא נקרא בשמו 
ובשם אביו לעלות לתורה. פעם אחת, אם מאונס ואם 
משכחה, עבר הקברן על־יד בית הכנסת לפני קריאת הגבר, 
אך נכנס לתחום קיר המזרח, והנה הוא שומע ברור 
"יעמוד"... ושמו ושם אביו יוצאים מפורש מחללו של בית 
הכנסת. קפא הקברן, ובטרם הספיק לצעוק "שמע ישראל" 
ולעקור מהמקום נמצא כבר עומד על הבימה, ספר התורה 
פתוח לפניו, וה״יד" מצביעה בפרשה של אותו שבוע. 
מימינו ומשמאלו, מלפניו ומאחוריו, כיתות־כיתות של 
עטופי־טליתות ותכריכים — חרדים ומצפים לשמוע קול 
ברכת התורה. שיניו של הקברן נוקשות וכולו רועד מפחד. 
ובכל זאת ממלמל ומגמגם, ובחיל ורעדה מברך את הברכה 
הראשונה ואף האחרונה. הנה עוד מעט יסתיים הסיוט ויצא 
בשלום מן הענין. אך משעמד לעקור ממקומו, נתבלבלו 
עליו חושיו, או שמא מתוך להיטות לקצר דרכו ליציאה 
לא פנה ימינה אלא — שמאלה. הקפידו המתים, נפנפו 
בטליתותיהם ורמזו בקריצותיהם: "לימין, לימין". ברם 
הקברן לא תפש לא את קריצותיהם ולא את רמיזותיהם, 
נבהל, נמעד וקרם תחתיו. למחרת מצאהו שמש בית־הכנסת 
מוטל ללא רוח־חיים על מדרגות הבימה... 

המוסד השני, אחרי בית הכנסת, שהקימה כל קהילה 
חדשה, הוא בית־עלמין. לפי המסופר בפי זקני העיר היה 
קיים בית־עלמין עתיק בדרך לבאלטוב. בית העלמין, שאד־ 


מתו ניתנה לקהל על ידי אדוני העיר, היה מוקף בתחילה 
גדרי־עץ. בכל יום תשעה באב היה יהודי אחד, בשם 
אברהמ׳לה פישל פלטיאל׳ס, נוהג לערוך את טיולו הנודע 
לשם כדי לקונן על חורבן ירושלים. היו שם מצבות 
עתיקות, וקשה היה לקרוא את הכתובות עליהן, שנמחקו 
מרוב שנים. הודות לבית־עלמין זה נתגלה לנו פרט חשוב 
בהיסטורית העיר: שמו של הרב הראשון, אך פרט לשם 
ושנת פטירתו לא ידוע לנו דבר עליו. 

יהודי אוסטרובצה התגאו בעובדה, שבית־העלמין 
הישן נמצא באמצע העיר, ומראהו כגן גאה. ואכן בית 
העלמין לא הטיל פחד על יהודי העיר, שהתייחסו אליו 
ביחס של קירבה משפחתית, ואף התגאו בצורתו המטופחת. 
בבית העלמין מצאו את מנוחתם הנצחית צדיקים ואדמו״רים 
ידועי־שם. 

מצבה עתיקה אחת נשאה את שמו של הרב ר׳ נפתלי 
בן ר׳ הרצקה, שנפטר בשנת תצ״ד ( 1733 ). לא ידוע מהיכן 
בא וכמה שנים כיהן כרב העיר. אשר למצבה זו נזכר 
בפנקס הקהילה, כי היא עמדה בכיוון הפוך לכל יתר 
המצבות, וכל מי שביקר בבית העלמין נהג להתעכב לידה 
לפני עזבו. מרוב שנים שקעה המצבה באדמה, בשנת 1926 
שוקמה על־ידי ועד הקהילה. 

אגדה זו נזכרת בנוסח אחר בספר חסידי: "הרב רבי 
מאיר ר׳ הרצקה׳ס מאוסטרובצה" (בן הרבני המופלג ר׳ 
אריה לייבוש מפשיטיק), שהיה מתלמידי החוזה מלובלין 
והמגיד רבי יחיאל־מיכל מזלוצ׳וב, ונקרא בשם ר׳ הרצקה״ס 
על שם חותנו, על המצבה שלו באוסטרובצה נכתב, שלא 
לקבור איש בתוך תחום של ד׳ אמות סמוך לקברו. ויש 
שם סימן: ד׳ מצבות לד׳ רוחות. 

לא היתה קהילה יהודית בלי חברה־קדישא. חברה 



22 


ספר אוםנזרופצה 


כזו נוסדה גם באוסטרובצה מיד עם ייסודה לפני מאות 
שנים. תקנות החברה היו דומות בכל קהילה יהודית, ומהן 
נראה שעליה היה לטפל במתים ולהביאם לקבר ישראל 
לפי הדין והמנהג, לדאוג לבית העלמין ולהשגיח עליו, לקבל 
חברים חדשים לפי נוהל קבוע ולנהל את החברה בנאמנית. 
אנשי החברה היו יראי־שמים, שראו בעבודתם תפקיד 
חשוב. ב״פינקס", שנחשב ל״פנקס הקהל", נרשמו תאריכים 
של אירועים, שמות, תקנות. חשבונות וכדומה. השלטון 
בחברה התנהל בידי גבאים ועסקנים, שלא רצו לעז־ב את 
משרתם בחברה. 

ההכנסה של החברה באה מדמי קבורת מתים עשירים 
ומנדבות של יחידים. ביום ז" אדר, יום פטירת משה רבנו, 
נהגו חברי ״חברא קדישא" לצום ולבקר בבית העלמין 
ולבקש מחילה מן המתים, שמא פגעו בכבודם בעת הקבורה; 
הרב היה משמיע באזניהם דברים כבושים על החובות 
המוטלות על אלה המתעסקים במתים, ומצווה עליהם 
לשמור על כבודם שלא יחולל. 


ראשית הקהילה היהודית באוסטרובצה 

פרט למה שהבאנו בפרק הקודם על בית־הכנסת הישן 
ועל בית־העלמין הראשון אין לנו כל פרטים על תקופת 
ייסוד הקהילה היהודית באוסטרובצה. יש להניח שהיה זה 
במחצית השניה של המאה ה־ 16 , אחרי שמספר היהודים 
במקום גדל והיה צורך להכריז על קהילה עצמאית. מתקבל 
על הדעת, שהיוזמה לייסוד הקהילה באה מן השלטון 
הפולני, כי הקהילות שימשו לו צינור לגביית המסים השונים 
מאת היהודים. הקהילה הראשונה באוסטרובצה השתייכה, 
במסגרת האוטונומיה היהודית, ל,׳מדינת קראקא־סאנדומיר" 
(פולין הקטנה). הקהילה באוסטרובצה נהנתה, ככל הקהי¬ 
לות האחרות בפולין, מן הארגון האוטונומי היהודי, שנתקיים 
עוד מימי־הביניים, והגיע לשיאו במאה ה־ 16 וה־ 17 , והפך 
במשך הזמן למנגנון יעיל, שממנו הפיקו השלטונות 
תועלת רבה. 

עם ייסוד אוסטרובצה נוספה נקודה במפת האוכלוסין 
היהודים בפולין. עם ייסוד "ועד ארבע ארצות" מופיע שמה 





ער נהרות אוסטרוכצד 


23 


במפה ההיסטורית של יהודי פולין, היא "מפת ועד ארבע 
ארצות", שבה מופיעים שמות הקהילות הראשיות, גבול 
הגלילות וגבולות המדינה. בשעה שנוסדה קהילת יהודי 
אוסטרובצה טרם היה קיים "ועד ארבע ארצות", שהוקם 
בשנת 1580 , בערך. בתור קהילות ראשיות מופיעות במפה 
ערי הסביבה: אפט, צוזמיר. חנצ׳ין, שידלוב, פינצ׳וב 
ובתור קהילות רגילות: אוסטרובצה, טארלה, ראקוב 
יוזיפוב, חמלניק, אופולה, שידלובצה ועוד. 

כציר של קהילת אוסטרובצה השתתף בכינוסי "ועד 
ארבע ארצות" הרב של אוסטרובצה, רבי יחזקאל בר׳ 
אביגדור, ושמו נזכר בכמה מקומות בפנקס של ה״ועד". 
על כרוז שהוציא "ועד ארבע ארצות" בר״ח מנחם־אב 
בקאסנאטין בענין הדפסת הש״ס באמשטרדאם, התום 
בין יתר הרבנים גם "הצעיר יחזקאל בהגאון הנ״ל החונה 
בק״ק אוסטריבצי יצ״ו". ועל זה באה ההערה: נזכר בספר 
"תבנית אות יוסף" לאחיי ר׳ יוסף בר׳ אביגדור, פפד״א 
תקי״א, דף ל״ג ע״ב; מוהד״ר יחזקאל נ״י אשר הוא כעת 
אב״ד דק״ק אוסטרובצה הסמוכה לק״ק אפטא". 

וכן נזכר שמי בסכסוך דלהלן: רבני אשכנז התקוממו 
נגד החרמות יטל "ועד אי־בע ארצות" בלי התראה מוקדמת 
ובלי שישאלו לדעתם שר הקרובים למקום המעיטה. במשך 
שנים התנהלה בענין זה חליפת מכתבים בין רבני אמשטר־ 
דאם ואשכנז ובין רבני פולין, אחד הפעילים בייתר כפישד, 
זו מבין רבני אשכנז היה ר׳ יהישע השיל בר׳ אהרן לביב 
אב״ד דק״ק שוואבך. במכתב מיום ג׳, ד׳ השון תקכ״ד אי 
ר׳ שאול בר׳ אריה יייב אבי״ד דל״ק אמשטרדאם הוא מרצה 
את טענותיו נגד "יעד ארבע ארצות" בהזכירו בין יתר 
השמות גם את שמו של "הרב דק״ק אוסטרובצה". 

לא ידוע מה הי תה מידת פעילותו של ציר קהילת 
אוסטרובצה בדיוני "ועד ארבע ארצות", ואם התמצא 
כהוגן בענינים שנידונו בגוף אוטונומי יהודי זה. ברם 
מתוך הספר האמור מוכח שהיה גאון בתורה, דבר המוכח 
גם מן ההסכמות הרבות מרבנים וגאונים נודעים, המתנוססות 
בראש הספר. 

תקופת הרג ואבדון 

תקופת המאה ה־ 16 , שבה נוסדה אוסטרובצה, היו ימי 
גיאות ליהודי פולין, והשפעתם גתפשטה בישובים רבים. 
באיזור אפט נזכרים בתקופה ההיא המקומות הבאים 
שבהם ישבו יהודים: קולבישוב, סאנדומיר, טארלא, 
קלימאנטוב, אוז׳ארוב, ברנוב, מיליץ, סוקולוב, אוסטרובצה, 
דז׳יקוב, איבניסקו, ז׳וכוב, רודניק. כל הקהילות היהודיות 
היו אז מעין סניפים של הקהילות הראשיות ב״פולין 
הקטנה", קראקא וסאנדומיר, וסמכות הרב הראשי היתה 
פרושה עליהן. ובכן, גם אוסטרובצה היתד. כפופה לקהילת 


קראקא־סאנדומיר. אחרי הפילוג שחל בין שתי הקהילות 
הראשיות השתייכה אוסטרובצה לקהילת סאנדומיר (צוזמיר 
— בפי היהודים). 

אין ספק, שמאז ימיה הראשונים של קהילת אוסטרובצה 
היי לה דיינים או סגני־רבנים, רועי־עדה, שעמדו בראשה. 
אכן, לא היו בה, עד ל״גאון מאוסטרובצה", רבנים בעלי 
שיעור־קומה מסוגם של הרמ״א, המהרש״ל, הב״ח ודומיהם, 
אך גם אוסטרובצה ידעה גדולי תורה, שהשפעתם חרגה 
הרחק מגבולותיה הצרים של העיירה. ייתכן, שבתקופה 
הראשונה, לפני שהקהילה היתה מבוססת מבחינה כלכלית, 
לא היו לה רבנים משלה, והיא השתתפה בהוצאות החזקת 
רבנים שישבו באחת הערים הסמוכות, כי החזקת רב 
היתד, כרוכה בהוצאות רבות, ולא כל קהילה חדשה יכלה 
לעמוד בהן. אך אין ספק שאחרי שחל שיפור במצבה 
הכלכלי של הקהילה היו לה רבנים משלה, שאף כי שמותיהם 
אבדו לני, נשאר זכרם חקוק בסדרי ניהול עדתם. 

במריצת השנים נהרס מצבם הכלכלי של יהודי פולין 
בגייל מאוייעות ת״ח־ת״ט ( 9 ־ 1648 ), והשואה הנוראה 
שבאה בעקבותם. מצבם המדיני נתערער עוד לפני כן 
מתוך סיבות שונות, וביניהן, יחסי האיבה של התושבים 
העירוניים ליחידים, שהורגשו באוסטרובצה פחות מבערים 
אחרות. בעקב העדר בעלי מלאכה וסוחרים נוצרים, שראו 
ביהודים בכל מקום מתחרים רציניים לקיומם. 

קשה לקבוע בדיוק את מספר הקהילות שנחרבו ומספר 
הקרבנית שניספו בשואת ת״ח־ת״ט. הגאון רבי שבתי כהן 
דשם כי נחרבו ייתר משלוש מאות קהילות וכי נהרגו 
יותר ממאה אלף נפש. לפי מקור אחר נחרבי 744 קהילות 
וניספו כ־ 650.000 יהודים. אכן, גייסותיו של הצורר 
חמלניצקי לא הגיעו לאוסטרובצה, אך אין ספק שהפחד 
שנפל על היהודים בפולין כולה לא פסח אף על יהודי 
אוסטרובצה. הם פחדו להישאר במקום שחמלניצקי התקרב 
מאוד אליו (הגיע עד ללובלין) והצטרפו לפליטים 
הרבים, שחפיטו להם מפלט בטוח יותר. 

מאה שנה אחר שואת ת״ח־ת״ט התחוללה מלחמת 
השוודים בפולין ( 1655 ), שעברה בלי קרבנות יהודים 
רבים. בעיר צ׳מילוב הסמוכה לאוסטרובצה נהרגו משפחות 
אצילים פולנים רבים שבאו למצוא בה מחסה. הקהילה 
היהודית בצ׳מילוב היתד, כפופה לקהילת אפט. המלחמות 
והמאורעות הגדולים שהתחוללו בתקופה המעורערת של 
פולין הגיעו איפוא עד לשערי אוסטרובצה, בלי שנדע 
פרטים על גורל העיר ויהודיה. 

גם מלחמת השוודים השניה בפולין התחוללה קרוב 
מאוד לעיר אוסטרובצה. חיל הזאכסים חנה על־יד פינצ׳וב, 
ובקלישוב גברה יד השוודים על חיל פולין. ימים רבים 
אחר כך זכרו היהודים את השוד והזוועות של גייסות 
הזאכסים, שהצטיינו, יותר מן השוודים, ביחסם האכזרי 



24 


םפר אופנזרוכצה 


לאוכלוסיה האזרחית ובמעשי השוד וגזל. קופות הקהילות 
באפט ובאוסטרובצה, בדומה לקופות יתר הקהילות היהו¬ 
דיות, נשדדו, וכל מוסדותיהן התמוטטו מחוסר אמצעים. 

לא פחות איומות מחורבן היהודים באוקראינה היו 
השחיטות בפולין־רבתי מידי חיילות ההטמאן הפולני 
צ׳רנייצקי, אחרי הדיפת השוודים מפולין בשנת 1656 . 
אונם נשים, רציחות יהודים בדם קר, עינוי הקרבנות לפני 
מותם — מעשים אלה סימלו את הצורר צ׳רנייצקי. על 
"טיולו" העקוב מדם בסביבת אוסטרובצה נאמר בספר 
"טיט היוון" לר׳ שמואל פייביש ב״ר נתן פייטל מווינא: 
ומשם הלך לקהל־קדוש אפט ושם שתי מאות בעלי־בתים 
עשירים גדולים, ונהרגו כמעט כולם בבית־התפילה שלהם. 
כך קרה גם בשידלוב, פינצ׳וב, חמלניק, חנצ׳ין, ראקוב". 
השם אוסטרובצה לא נזכר כאן, אולי משום שהספיקו 
להימלט מעירם לפני שהצורר הגיע לשם. 

השואות המחרידות של שנות 1648 — 1656 הפחיתו 
את מספר היהודים בפולין עד לחצי. אך מיד אחר כך 
שוקמו חיי היהודים בקהילות שנהרסו ומקץ השליש השני 
של המאה ה־ 18 גדלה האוכלוסיה היהודית בפולין פי־ 
ארבעה. אוסטרובצה היתה בין הקהילות ששוקמו אחרי 
הפרעות, וחלה עליה גדולה במספר היהודים שבה. מסגרת 
הקהילה חודשה והוקמו המוסדות ההכרחיים לקהל יהודי. 
קמו פרנסים ועסקנים, שניהלו את עסקי הקהילה בנאמנות, 
כאילו רצו למחות את עקבות הזוועות שנשארו בתודעת 
היהודים מתקופת השואה. 

לשבחם של יהודי אוסטרובצה יש לציין, שעל אף כל 
מה שעבר על העיר וסביבתה נשתמרו בה הרוח העממית 
היהודית וצביונה המסורתי. לא נתערערה אמונתה העמוקה 
ולא נמצאו בה מתבוללים. יהודי אוסטרובצה נשארו בכל 
הזמנים יהודים שלמים אשר נשאו בגאון את יהדותם 
באווירה הזרה והמתנכרת שסובבה אותם. 

הישוב היהודי בארסטרובצה מתרחב 

עם גידולו של הישוב היהודי בעיר נעשה בית־הכנסת 
צר מהכיל את כל המתפללים. הקימו אז את בית־ 
המדרש הגדול בשכנותו של בית־הכנסת, שנשאר בבחינת 
"אוד מוצל מאש" מן הדליקה הגדולה בעיר. למרות שבית־ 
הכנסת ובית־המדרש היו צמודים זה לזד, — רב היה 
השוני ביניהם. במבוא לבית־המדרש הישן היו קבועות 
בתוך הקיר טבעות ברזל או שרשרות־עונשין (״קונע״ 
ביידיש) בהן היו מכניסים את צווארו וידיו של עבריין, 
וכל העובר על פניו רשאי היה לירוק בפניו. היה זה אחד 
האמצעים שנקטה בהם הקהילה נגד פורצי־גדר ועוכרי 
ישראל, נגד כל מי שנכשל בגניבה או בעבירה על הדת 
והמוסר, נגד מי שלא שילם דמי־חזקה ואפילו נגד מי 


שלא ציית לפרנסי הקהילה. במקרים שונים היו מטילים 
קנס כספי גבוה. העונש החמור ביותר שהיה בידי הקהילה 
היה החרם, שהיו משתמשים בו רק במקרים חמורים 
ביותר, כשהיה צורך להתגונן מפני מלשינים, זייפנים, 
מומרים או מפני אלה שמסכנים את חיי הקהילה. במרחק־ 
מה מן ה״קינע" ליד ארון "השמות" עמד קרש הטהרה 
הגדול שעליו היו מטהרים את המתים. קרש זה הטיל 
אימה ופחד על כל מי שעבר על־ידו ובעיקר בלילות 
חורף, בדרכו לבית־המדרש לתפילה או ללימוד, כשפנס 
בידו להאיר את המחשבים. לעומת זה שימש בית המדרש 
בית פתוח לכל יהודי. הארונות והמדפים הגבוהים עד 
לתקרה היו מלאים ספרים. שולחנות וספסלים ארוכים 
מילאו את האולם הגדול. ליד הכניסה עמד תנור גדול, 
וליד הכיור — לוג נחושת גדול לנטילת־ידיים. 

כפי שמספרים למד באותו בית־מדרש ישן בשנות 
נעוריו רבי ישראל בנו של כורך הספרים רבי שבתי 
מאפט, שהיה ידוע אחר כך בעולם היהודי כולו כ״המגיד 
מקוז׳ניץ". 

בית המדרש היה תמיד מלא מתפללים ולומדים, ליד 
השולחנות הארוכים והכבדים ישבו תמיד אנשים שעיינו 
בספרים שלפניהם או למדו בהתלהבות בקול. 

מול בית־המדרש הישן, עמד בית־המדרש החדש, שבו 
שרר קצת יותר סדר, והיה בו פחות רעש וגם פחות ספרים. 
שם היו מתאספים היהודים האדוקים — האריסטוקראטיה 
החסידית. בירידה של כמה מדרגות, בתוך הפרוזדור 
המשותף לשני בתי־המדרש, נמצא בית־המדרש הקטן, 
שבו היו מתפללים בעלי מלאכה וצעירים מודרניים למחצה. 
שם היו מתפללים בשבת ובחגים בהשכמת הבוקר, כדי 
להשאיר פנאי גם לחיי "עולם הזה"... 

לפני עלית השחר בקיץ ובחורף נהרו לבית המדרש 
צעירים מכל הסימטאות, כשבידיהם פנסים להאיר את 
דרכם. בית המדרש נתמלא חיש מהר. מסביב לשולחנות 
ישבו הבחורים ולמדו, כל אחד בניגון המיוחד שלו, 
שהתמזג עם יתר הקולות לסימפוניה גדולה אחת. קולות 
אלה נשמעו למרחוק גם עד שעות הלילה המאוחרות. הרב 
היה יושב ליד כותל המזרח בראש השולחן הראשון והיה 
מדריך את הלומדים הצעירים ומתרץ קושיות וסוגיות 
חמורות. בית המדרש היה תמיד פתוה. המנעולים בדל־ 
תותיו העלו חלודה, כי הדלתות לא ננעלו מעולם, לא ביום 
ולא בלילה, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דלתותיו 
היו פתוחות לרווחה לאנשי המקום ולזרים שבאו להתפלל 
וללמוד או למצוא בו מחסה מחום הקיץ ומקור החורף. 
הוא גם שימש מקלט לסוחרים ולרוכלים, שהתחמקו לשעה 
קלה מהרעש שבשוק, כדי למצוא מרגוע באוהלה של 
תורה. 

בבית־המדרש הקטן קבע את מקומו ה״תלמוד־ 



עד נהרית אוסטרוכצה 


25 


תורה", שבו היה מלמד מן הדור הישן מקנה לילדים 
עניים את הידע המינימלי של תפילה וקצת חומש. לימוד 
זה היה חינם אין־כסף, ועתרו של המלמד היה סובב כל 
יום ששי על פתחי בעלי־הבתים העירוניים, שהיו נושאים 
בעול הוצאות החינוך לילדי עניים. 

יהודי אוסטרובצה מנעו מבניהם השכלה כללית. 
,,החדר" היה המוסד החינוכי הראשי להקניית השכלה 
לבניהם. הם לא למדו את שפת השלטון הרוסי, ואפילו 
את לשון העם הפולני, שבתוכו הם ישבו ואתו הם 
באו ביחסי מסחר, ידעו בצמצום. הבנות היו יושבות־ 
בית ועוזרות לאם בניהול משק הבית; מפי מלמד 
היו לומדות את הברכות. מקצת תפילות, ראשי פרקים 
בכתיבה, וזה הכל. כשהגיעו לפרקן — נישאו לאיש, 
העמידו ולדות ונעשו עקרות־בית אף הן. 

לפי הסיווג שנעשה על ידי "ועד ארבע ארצות" נחשבה 
אוסטרובצה ל״קהילה קטנה", אך גם בה חדר שלטון הקהי 
לכל שטחי חייו של היחיד, ובלי רשיון מן הקהילה לא 
היה שום יהודי רשאי לעסוק בשום מלאכה. בתקופה 
האחחרונה לקיום "ועד ארבע הארצות" הגיעו הדברים לידי 
קרע בין הקהילות הראשיות לבין הקהילות הקטנות, ובמאה 
ה־ 18 לא עברה כמעט שגה ללא סכסוך ביניהן. הקהילות 
הקטנות דוכאו ונוצלו בידי הקהילות הראשיות, וכתיצאה 
מכך התפורר הארגון האוטונומי היהודי. עד שי,,יעד ארבע 
ארצות" בוטל בפקודת ההיים הפולני, 

החסידות מתבססת באוסטרובצה 

השואה שהביאו על היהודים הגייסות של חמיניצקי 
והמלחמות של הזאכסים והשוודים העלו בין השרידים 
את הכיסופים לגאולה ולביאת המשיח. במאה ה־ 18 קמה 
התנועה הפראנקיסטית, שהפיחה תקוות־שוא בהמוני היהו¬ 
דים, ובסופו של דבר הביאה להדחת יהודים רבים 
מאמונתם ולהגברת האכזבה והיאוש בין היהודים. באותה 
תקופה של יאוש ואזלת־יד קמה בפולין התנועה החסידית, 
שהביאה נחמה להמוני־העם. תנועה זו התפשטה חיש מהר 
בישובים היהודיים, ביניהם אוסטרובצה, שהפכה במשך 
הזמן לעיר חסידית. בשכנותה של אוסטרובצת קם 
גאון גדול, שגמר אומר להגן על היהדות מפגי הרוחות 
החדשות המאיימות עליה. היה זה הרב יחזקאל סג״ל לנדוי, 
בעל "הנודע ביהודה", שנולד בשנת תע״ד לאביו ר׳ 
יחזקאל, פרנס בקהילת אפט וממנהיגי "יעד ארבע אר¬ 
צות". במלחמתו הנמרצת בתנועה השבתאית והפראנ־ 
קיסטית, שהיתה מקור לשחיתות המוסר ולהדחת יהודים 
מדתם, הניף ידו גם על החסידות, שראה קירבה בינה ובין 
תנועת־השקר של המשיחיות. הוא אסר על השימוש בנוסח 
התפילה של החסידים. למרות מלחמתו החריפה של "הנודע 


ביהודה", שאליו נצטרפו גם אדירי־תורה אחרים בתנועה 
החסידית, הוכרעה עירו אפט, ששימשה עד אז מצודה של 
המתנגדים. לא רחק הזמן והתיישב בה אחד מגדולי החסי¬ 
דים הרבי משה לייב מסאסוב, ומשם היה עורך ביקורים 
בערי הסביבה, ביניהן גם באוסטרובצה, ועושה נפשות 
לחסידות. ר , משה לייב, שהיה מגדולי מנהיגי החסידים 
בזמנו, התנהג כאחד האנשים הפשוטים, דבר שהשפיע 
עמוקות על יהודי אפט והסביבה, שהיו רגילים להתנשאותם 
של הלמדנים המתנגדים, והביטו על פשוטי העם מלמעלה. 
דאגתו של ר׳ משה לייב היתה נתונה להמוני העם, 
ולא דחה מעצמו אפילו עבריינים. הוא היה רגיל לומר: 
,תשעה משה־לייב׳ס אינם יכולים להתפלל במנין, ואילו 
עשרה חייטים מצטרפים למניך. 

אוסטרובצה זכתה לביקורו של הבעש״ט בעת שהותו 
באפט אצל רבי שבתי כורך־הספרים. לפי אגדה הנפוצה 
בעולם החסידים ביקר הבעש״ט אצל רבי שבתי עת "שיצא 
במחול עם אשתו באחד מלילות־השבת" והבעש״ט בירכהו 
יעה זקנתו בבן־זכר. אחרי שנה, בשנת תצ״ז, נולד הבן, 
והוא — ר׳ ישראל, "המגיד מקוז׳גיץ". שנית בא הבעש״ט 
לאפט לשמש סנדק בבריתו של הרך הנולד, שנקרא 
על שמו של הבעש״ט — ישראל. בשעת ביקור זה, ואולי 
אף בשני הביקורים גם יחד, ניצל הבעש״ט את ההזדמנות 
וביקר בישובים הסמוכים, ביניהם גם באוסטרובצה. ביקורו 
של הבעש״ט נשאר הרות בדמיונם של יהודי אוסטרובצה 
והיה עטוף אגדית רבות כל זמן קיום הקהילה היהודית 
באוסטריבצה. 

בסביבת אוסטרובצה, בלובלין, באפט ובפשיסחה, ישבו 
הצדיקים הראשונים של חסידי פולין, ושלוחותיהם, בצורת 
"שטיבלאך", נפוצו ברחבי פולין. החסידות התפשטה יותר 
ויותר ודרך הישובים שבליפסקי ראדום ואוז׳ארוב שהפכו 
למקום־מושב של צדיקים, הגיעה גם לאוסטרובצה. 

אוסטרובצה היהודית שימשה מקום מעבר "ליהודים 
טובים". ידוע שגם רבי אלימלך מליז׳נסק, שהיה מאנשי 
הקבלה מבית־מדרשו של האר״י, והחליט "ללכת בגולה", 
עבר את אוסטרובצה. כפי שמצאו רשום ב״פנקס" העיר אספו 
בעלי־הבתים של העיר סכום גדול לפדיון שבויים, שנמסר 
לרבי אלימלך שעה שעבר את העיר. 

רבי ישראל, המגיד מקודניץ, הרגיש קירבה מיוחדת 
לאוסטרובצה הקרובה לאפט, עיר מולדתו. בגיל 13 בא 
לאוסטרובצה ללמוד בישיבת הרב הגאון רבי יחזקאל 
(אביו של בעל שו״ת "הר הכרמל"). ב״פנקס" של הקהילה 
רשום שהנער ישראל היה לומד בבית־המדרש הישן, ואחרי 
חצות הלילה היה מתענה על הגבעה, שהיתה מלאה פסולת 
של שיני מסרקות, שהושלכו לשם מבית־מלאכה של 
מסרקות שהיה בשכנות. הנער לא שהה בעיר זמן רב, כי ר׳ 



26 


ספר או סטרובצ ה 


יחזקאל רבו ומורו נפטר בשנת תק״י, אך חזר אליה אחרי 
נשואיו וישב בה זמן קצר. חיבתו לאוסטרובצה עברה 
גם לבנו ר׳ משה בריעד" שהיה לו כתב דיינות של קהילת 
אוסטרובצה. 

אוסטרובצה נעשתה במשך הזמן לעיר חסידית 
מובהקת, מלאה בתי תפילה של חסידים. כל יהודי היה קשור 
לאיזה "צדיק" ומתפלל ב״שטיבל" שלו. בעיר היו 
״שטיבלאך״ של חסידי לובלין, אלכסנדר, וורקה, סקרנביץ, 
קוזמיר, ביאלובז׳ג, מודז׳יץ, שידלובצה, אודארוב, פוריסוב, 
גור ואחרים. 

על רקע חיי יהודי העיר חי ופעל כרב וכרבי כאחד, 

אחד האישים המופלאים שמזג בתוכו הגיון ולב, שכל 
ורגש, גאונות וצדקות, אהבת ישראל ואהבת התורה. היה 
זה רבי מאיר יחיאל הלשטוק, שזכה להערצה ללא־גבול 
מצד כל שכבות הקהל באוסטרובצה, שהתגאו בו, בצדקתו 
ובלמדנותו. עליו נספר להלן בהרחבה. 

יהודי אוסטרובצה עוברים משלטון לשלטון 

בשנת 1764 ערך השלטון מיפקד של יהודי פולין 
באוסטרובצה והסביבה נמנו אז 904 יהודים. אין ספק 
שמספר היהודים היה הרבה יותר מזה. המיפקד הזה נערך 
בקשר עם מס־גולגולת שהוטל על היהודים לשלם לפי 
מספר הנפשות שבכל קהילה, ולא סכום כולל שהיה נהוג 
קודם לכן. ממס־הגולגולת היו פטורים תינוקות שלא מלאו 
להם שנה אחת, ולא באו לכן במנין המיפקד. אין ספק 
שהיהודים השתדלו להסתיר את מספרם האמיתי כדי 
להקטין את גובה המם שהיה עליהם להכניס לקופת המדינה. 
על זיוף המספרים על־ידי היהודים ידוע לנו גם מתזכירים 
של מלשינים יהודים שנשלחו לועדת הכספים של הממשלה. 

בדומה ליתר יהודי פולין עסקו גם יהודי אוסטרובצה 
במסחר ובמלאכה, כשהם משמשים גורם מתווך בין העיר 
ובין הכפר. יהודים מעטים חיו גם בכפרים שבסביבת העיר 
ועסקו בחכירת אחוזות וטחנות מידי בעלי האחוזות 
ובאספקת סחורות "לפריצים", בהחזקת בתי־מרזח, פונ¬ 
דקים, משקי חלב קטנים ובמלאכות שונות. 

על מקומה של אוסטרובצה כמרכז מסחרי ידיע לנו 
מתולדות "ועד ארבע ארצות", שהיה עורך את כינוסיו 
בערים שבהם נערכו הירידים הגדולים, ביארוסלאב 
ובלובלין. אוסטרובצה נחשבה לעיר שנייה במעלה 
במובן זה, כי בתקופה ההיא (המאה ה־ 18 ) נערכו בה רק 6 
ירידים בשנה. 

על חיי המסחר של יהודי אוסטרובצה והסביבה אנו 
מקבלים תמונה ברורה מפי נוסע גרמני ידוע, יוהאן די־ 


קארוטי, שסייר בפולין בשנות 1778 — 1780 וביקר באפט 
הסמוכה לאוסטרובצה: 

"היהודים רבים פה עד להחריד. לא רק סחר הסביבה 
הוא בידיהם, אלא שקשורים הם ביחסי מסחר גם עם יתר 
גלילי המדינה. יש הנוסעים מאחוזת אצילים אחת לשניה 
ובידיהם אריגים וסחורות אחרות. במקומות שונים במדינה 
פגשתי ביהודים שמוצאם מכאן. משבא אורה לאפם — 
שוב אינו יכול להיפטר מהם: מתנפלים עליו עשרים או 
שלושים אנשים ונשים וכופים עליו את הסחורה בכוח 
הזרוע. כלום לא יועיל — לא חירופים וגידופים. לא איומים 
ואף מקל־חובלים. אם משליכים אותם דרך הדלת — 
עומדים הם ליד החלון ומנסים לעשות עסק מבעד השמשות. 
אני מודה שערב־רב זה מעורר בי רוגז וצחוק גם יחד..." 
והוא מוסיף: "המסחר כולו נתון בידיהם. הם מוכרים גם 
סחורות המובאות מחו״ל וגם סחורות המיוצרות בסביבה, 
כמו מיטות־ברזל, ברזל מותך. רהיטים ועצי־בנין, אבני 
ריחיים ואבני־משחזת, סיד, תבואה, יי״ש, עורות ועוד". 

מצבם של יהודי אוסטרובצה היה נוח יותר מזה של 
יהודים במקומות אחרים, משום שהישוב היה צעיר ואדוני 
העיר והסביבה היי מעוניינים למשוך יהודים לעיר ולהביא 
להתפתחותה המהירה. באוסטרובצה לא היתה קיימת 
התחרות בין יהודים ונוצרים, כי לאחרונים היו מקומות 
למכביר במפעלי החרושת הגדולים שרבו והלכו בסביבה. 
גם יחסה של האצולה המקומית ליהודי העיר היה טוב, 
משום שהעריכה את יוזמתם הכלכלית ואת כושרם המיוחד 
בקשירת יחסי מסחר עם מקומות רחוקים ואף למכור לשם 
את מוצריהם החקלאיים. 

אחרי גמר חלוקתה של פולין מצאו עצמם יהודיה 
מחולקים בין שלוש מדינות: אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. 
בחלוקה השלישית של פולין עברה אוסטרובצה יחד עם 
כל חבל אופאטוב (אפט) וסאנדומיר לאוסטריה, והשתייכה 
אליה עד שנת 1809 . אחרי סיפוחה לאוסטריה חלה תמורה 
בסדרי הקהילה, שנוהלה לפי החוקים האוסטריים. אשר 
הטילו הגבלות על המסחר היהודי. כן הוכרחו היהודים 
לסגל לעצמם שמות־משפחה פולניים. 

עול המסים היה כבד בתקופת השתייכותה של אוסט־ 
רובצה לאוסטריה. הוטל מכם על בשר, שנמסר בחכירה 
למיכסים יהודים, ומס על נרות שהיה למעשה מס על 
נרות שהיה למעשה מס על השבת. כי כל אשה יהודיה 
בירכה, לפחות. על שני נדות לקבלת שבת. נוסף על כך 
הוטל על היהודים מס גדול שהיה מייעד להחזקת הצבא. 
יהודי אוסטרובצה נשאו, באין ברירה, בעול זה של מסים 
תוך ציפייה לישועה. 

עם סיפוה נסיכית וארשה לרוסיה אחרי מפלת נפוליון 
עברה אוסטרובצה לרשות רוסיה הצארית, והתחילה פרשה 
חדשה בחייהם. 



עד נהרות א־סטרובצד 


27 


אוסטררבצה נעשית עיר חסידית 

עוד לפני התגברות זרם החסידות באוסטרובצה הצטיינה 
עיר זו ברבניה הגאונים לא פחות מאפט שכנתה, 
שהיתר, קהילה עתיקה ומפורסמת. בין הגאונים שישבו על 
כס הרבנות באוסטרובצה היה גם הרב רבי יחזקאל, ונפטר 
בשנת תק״י) שאצלו למד בשנות נערותו המגיד מקוז׳ניץ 
לפני שעבר ללמוד בישיבת הורחוב שבווהלין. 

שנים מספר אחרי פטירת הרב רבי יחזקאל הג־ע 
לאוסטרובצה הרב מייזילש והתחיל לכהן כרב הקהילה. 
אחיו, רבי יצחק מייזילש, היה מחסידיו המובהקים שי* 
הרבי ישראל, המגיד מקוז׳ניץ, ואילו הוא עצמו, ר׳ עיזיאי* 
היה מתלמידי הבעש״ט עצמו, כפי שהוא מעיד על דברי 
תורה ששמע ,,מפי איש קדוש וטהור ר׳ ישראל 
בעש״ט ז״ל". כן הוא מציין דברי־ תורה ששמע מפי ר 
נחמן קוסובר, מבני דיג־ של הבעש״ט, ר , עוזיאי 4 היה 
מראשוני החסידים בפייין והישיבה שלו באוסטרובצה 
משכה אליה בני־נוער רבים שבאו אליה ממרחקים. הש¬ 
פעתו בעולם היהודי היתה גדולה מאוד ואף המתנגדים 
נאלצו להרכין ראשם ולנהוג בו כביד. הוא היה חברם 
של רבי שמואל־שמלקד הורביץ מניקלשבירג ואחיי 
רבי פנחס מפרנקפורט־זד־נהר־מיין. של רב־ אלירלו 
מליז׳נסק ואחיו דבי זוש־א מאניפולי וכן של י־בי 
לוי יצחק מברדיצ׳דב. שאתו יחד למד בבית־מדרשו של 
רבי דוב־בר, המגיד ממזריטש. לאישיותו של רבי עיזיאל 
היתה השפעה רבה על התבצרות החסידות באוסטרובצה, 
ועל אף הסתלקותו בדמי ימיו נשארה קהילה זו ניצודה 
חסידית עד יומה האחרון. 

גם אפט, שכנתה של אוסטרובצה, הצטיינה ברבניה. 
שמילאו תפקיד חשוב בעולם החסידות בתקופתה הראשונה. 
ראשון הרבנים שלה היה רבי אברהם יהושע השיל הידוע. 
אחריו בא תלמידו רבי מאירל הלוי רוטנברג, הרבי 
מסטופניץ ומאפט, שביסס את תורת רבו. ר׳ יעקב יצחק 
— ה״חוזה" מלובלין. לרבי מאיר הלוי היו חסידים רבים 
בסביבה וגם באוסטרובצה. אחרי שהשלטון בפולין הוציא 
ב־ 30 באוגוסט 1824 פקודה המבטלת את ההוראה שהוצאה 
לפני כן, האוסרת על חסידים להתכנס בבתי־תפילה ולהת¬ 
ארגן בחבורות, מיהרו כנראה אנשי שלומם של החסידים 
בעיר הבירה להודיע לקהל החסידים בערי השדה על ביטול 
הגזירה עוד לפני שהשלטונות המקומיים קיבל־ הוראות 
על כך. על סמך זה פרץ סכסוך חמור בין רבי מאירל 
והשלטונות המקומיים בסביבה, שלא הרשו לחסידים 
מחוץ לארץ לבוא לצדיק מאפט, למרות שהחסידים טענו 
שהאיסור על התכנסות החסידים בוטל בפקודת השלטונות. 
500 — 600 החסידים שבאו להתארח אצל הרבי נאלצו להציג 
את הפספורטים שלהם כדי להוכיח שהם אזרחי המדינה. 


רבי מאיר שלח תלונה למיניסטריון הפנים בוארשה. לפי 
התערבות פטרון החסידים בוארשה, העשיר יעקב ברגסון, 
שהיה מקורב למלכות, נערכה חקירה מיוחדת בענין. ב־ 5 
באפריל הוצאה המסקנה, כי העגין כולו היא תוצאה של 
אי־הבנה, וכי התלונה שהוגשה על ידי רבי מאיר בטעות 
יסודה. ראש הז׳אנדרמריה המקומית קיבל הוראה לתת 
חופש גמור לחסידי המקום להתכנס כאוות נפשם. מהתקופה 
ההיא מתחיל שגשוג התנועה החסידית שהשלטונות ראו 
בה תריס בפני התפשטות הכפירה בין היהודים, בצורת 
תניעת ההשכלה. 

מפעלי חרושת באוסטרובצה ובסביבה 

התפתחות התעשיד, בפולין חלה בתרופה מאוחרת יותר 
מאשר בארצית אירופה המערבית והמרכזית אך משהחלו 
להופיע נצנוצי התעשיה בפולין, הגיעה שעתה של אוסט־ 
רובצה שנעשתה במשך הזמן לאחד המרכזים התעשייתיים 
של המדינה. הדרישה הרבה לברזל שקמה בגלל התפתחות 
תעשיית המכונות בראשית המאה ה־ 19 הביאה במהרה 
להקמת מפעלי יציקה לברזל בסביבה הקרובה לעיר, 
שהיתר, עשירה במרבצי ברזל "פיטסבורג של 
פוליך — כפי שנקראה אוסטרובצה בפי הבריות — היתה 
מוקפת ארובות־עשן שהזדקפו כלפי מעלה וקישטו את 
האיפה שמסביב יעיר. 

והעיר עצמה מבורכת בהדרת נוף ובאוצרות טבע, 

מצד ימין — הנהר הצר "קאמיך. ששמו נזכר במסמכים 
דתיים יהודיים, בכתובות ובגיטין, מצד שמאל — הנהר 
הרחב ״ליאס׳/ מעליו מתוח הגשר הארוך, המוביל 
לתחנת הרכבת ולכפר קלימקוביץ — עם בתי היציקה 
הגדולים לברזי ולארד המעסיקים אלפי פועלים, ועם 
מפעלי חרושת גדולים אחרים. באוסטרובצה עצמה קיימים 
מפעלים להפקת מלט, סוכר, חומץ, סבון, משרפות יי״ש, 
מפעלי ברזל גדולים המעסיקים רבבות פועלים בשלוש 
משמרות: בית חרושת לקרונות, מפעל לבנים שרופות, 
טחנות קמח, מנסרות, בורסקאות ומבשלות־בירה, מכרות 
חמר וכר. כל התעשיה הזאת התפתחה במאה השנים 
האחרונות. על ידה קמו מפעלי חרושת גדולים בסביבה. 

הכפר קלימקוביצ׳וב, השוכן על גדות הנהר ״קאמיך/ 
במרחק קילומטר אחד מאוסטרובצה, התפרסם במפעל 
הברזל שהשתייך לבארון שמואל־ליאופולד אנטוני 
פרנקל, הוא האיש שפתח את פרשת השמד במשפחות אילי־ 
הכסף היהודים עוד בימי דוכסות־וארשה. הוא המיר את 
דתו יחד עם ילדיו ואשתו איטה־עתליה, בתו של שמואל 
זביטקובר. בארון שמואל־ליאופולד היה בעל הבנק הגדול 
ביותר בפולין. 



28 


ספר א וסטר ו ב צ ה 


על גדות הנהר "קאמיך נמצא גם הכפר בודזיכוב, 
שהיה שייך למזכיר הכתר הגדול, האציל יאצק 

מאלאכובסקי, ועבר אחר כך לרשות משפחת קוסקובסקי. 
בכפר היו בתי יציקה אחדים למתכות שונות וחמש מכרות 
ברזל. הכבשנים עבדו יומם ולילה והפיקו רבבות טונות 
של ברזל לחודש. במאה הקודמת היו בין 413 תושבי 
הכפר 5 יהודים. 

על גדות אותו נהר נמצא הכפר צ׳נסטוצ׳יץ, ובו בית 
חרושת לסוכר, שני מפעלי חרושת לברזל, בית 

חרושת לכלי־חרסינה, מכרות של עפרות־ברזל, מכרה 

לחמר העומד בפני אש, שתי טחנות קמח ועוד. 

העיר דאנקוב שעל גדות ה״קאמיך, אשר נקראה 
תחילה מיחוב, הצטיינה בקדרים, באורגים, בסנדלרים, 
בעושי הכלים ועוד. בשנת 1851 נוסד בה בית־חרושת 
לכלי־אבן וללבני־חרסינה. באותה שנה מנתה העיר 578 
נפש, ביניהם 17 יהודים. 

גם בעיירות המרוחקות יותר, כגון: קונוב, צ׳מילוב, 
דרילדד, טארלה, אוז׳ארוב, ליפסק, שיננה, ואשניוב 
סטאראכוביץ התפתחו תעשיות ומלאכות שונות, שהיו 

מותאמות לחומרי הגלם שהופקו מהם ולצורכי התקופה 
המתפתחת. מפעלים אלה, שאחדים מהם היו בידי יהודים, 
שימשו מקור פרנסה לרבבות יהודים שחיו בסביבה. כדאי 
להזכיר את מפעלי העיר סטאראכוביץ, שהגיעו לממדים 
רחבים מאוד והפכו לתשלובת אדירה של תעשיה כבדה. 
במלחמת העולם השניה החרימו הנאצים את המפעלים, 
הפכו את שמם ל״מפעלי הרמאן גרינג" והפיקו מהם 
רווחים עצומים. 

בין ישובי הסביבה ראוי לתשומת לב מיוחדת הכפר 
אוסטרובקה (או אוסטרובק), ששם ישב בסביבה נוצרית 
היהודי ליפה באומשטיין (בכינויו אוסטרובקר), שהצטיין 
בנדיבותו הרבה לטובת הישובים היהודים שבסביבה. 
בראשית מלחמת העולם הראשונה ב־ 1914 , בשעה שהרוסים 
נסוגו מאוסטרובצה לעבר הנהר ויסלה, פדה אצלם ליפה 
תמורת כסף רב את ספרי התורה וספרי־קודש רבים ששדדו 
מן העיר. קרוב לפטירתו רשם ר׳ ליפא בצוואתו ארבעים 
אלף זהובים להשלמת החומה מסביב לבית העלמין באום־ 
טרובצה ועשרים אלף זהובים למעון בשביל בחורי־ישיבה 
באוסטרובצה. 

חליפות ותמורות תחת השלטון הרוסי 

בשנת 1813 , אחרי תבוסת צבאות נפוליון, נפלה כל 
הנסיכות הוארשאית בחלקה של רוסיה, תחת שלטונו של 
הצאר אלכסנדר הראשון. גם על קהילת אוסטרובצה הוטל 
לעבור כמה פעמים מרשות לרשות, על כל מה שכרוך בכך. 

בימי הממלכה הפולנית השתייכה אוסטרובצה לפלך 


סאנדומיר ולמחוז אופאטוב (אפט). לקהילת אוסטרובצה 
היו קשורים כמה ישובים קרובים וגם היהודים של 
הכפרים הסמוכים. 

בשנת 1827 הגיע המספר הכללי של יהודי פולין 
ל־ 377,754 נפש ומספר יהודי אוסטרובצה — ל־ 1064 , 
שהיו 57 אחוז מכלל אוכלוסי העיר. פירושו של דבר שיהודי 
אופטרובצה היוו כבר רוב תושבי העיר. בשנת 1856 היו 
באוסטרובצה, לפי מיפקד שנערך אז, 2675 יהודים, שהיוו 
80 אחוז מכלל תושבי העיר. 

ממה התפרנסו אז יהודי אוסטרובצה? בגלל ההגבלות 
שהוטלו על היהודים בתעשיה ובחקלאות נאלצו הם 
להתרכז בענפים מסויימים של מסחר ומלאכה, וכן בעסקי 
תיווך וסרסרות. רוב יהודי אוסטרובצה היו סוחרים זעירים, 
חנוונים, רוכלים ובעלי מלאכה. היתד. זו חברה אחידה 
מבחינת אורח החיים המסורתיים, אך מפורדת מבחינה 
תרבותית. היו בה רבנים, דיינים, שוחטים, מלמדים, בחורי־ 
ישיבה ובעלי־בתים יודעי ספר, שהתרכזו בבית־המדרש; 
היה גם הציבור הגדול של "עמך", המוגי־עם שמצאו את 
סביבתם הטבעית ב״חברות" השונות של בעלי־המלאכה. 

יהודי אוסטרובצה, שהאומנים רבו בהם על הסוחרים, 

נשמו לרווחה עם פתיחת גבולות רוסיה. הם יכלו 
להרחיב את שוקי תוצרתם ולהגדיל את פרנסתם. אחד 
מזקני העיר מספר, שבעלי־המלאכה שבין יהודי אוסטרובצה 
היו מרוכזים בענפי־מלאכה אחדים בלבד. יותר ממחציתם 
היו עסוקים בענפי ההלבשה, בייחוד בחייטות, בפרוונות 
ובכובענות. כמו בכל עיירה יהודית היו גם באוסטרובצה 
קיימות להקות של מוזיקאים יהודים, בדחנים וזמרים. גם 
החזן נמנה, מבחינה מסויימת, עם מעמד המוזיקאים, ולא 
פעם הצטרף אליהם באירועים שונים בחיי הקהילה. 

אחרי מרד 1831 

עם דיכוי המרד הפולני בשנת 1831 פסקה עצמאותה 
של פולין ובמארס 1832 הפכה פולין לטריטוריה רוסית. 
בעקבות הצבא הרוסי שבא לדכא את המרד ירד על 
אוכלוסית פולין אסון גדול, בצורת מגיפת חולירע שהש¬ 
תוללה במדינה למעלה משנה וחצי. מגיפה זו הפילה חללים 
רבים גם בין יהודי אוסטרובצה, ותקופה זו ניזכרת כאחד 
האסונות הגדולים ביותר של הקהילה. 

כגזירה קשה מאוד באה על יהדות פולין הפקודה של 
ניקולאי הראשון משנת 1843 המטילה חובת שירות הצבא 
על היהודים. פקודה זו פתחה את פרשת הקאנטוניסטים 
העגומה. זקני אוסטרובצה סיפרו שהם זוכרים עדיין 
יהודים שחזרו מן הצבא, אחרי ששירתו בו 25 שנים. 
היו אלה בעיקר בני עניים, שנחטפו מחיק אמהותיהם, 



29 


ער כדרות אדפצריכצה 

וכשחזרו לעירם לא מצאו, לרוב, את הוריהם בחיים, משום 
שמתו בינתיים מרוב צער. 

בשנה 1863 : פרץ המרד הפולני השני שסיבתו הישירה 
היתר, פקודת הגיוס הכללי של הנוער הפולני, שמטרתה 
היתה לשתק את תנועת המרי שהתפשטה אז ביניהם, 
יהודי אוסטרובצה והסביבה לא היססו לעזור למורדים 
באספקת מזון ובהעברת נשק. ידוע שרבי יהודה לייבוש, 
הצדיק מליפסק שליד אוסטרובצה, (בנו רבי יחיאל פסח 
פרימר בחר באוסטרובצה כמקום שבתו) עמד בקשר עם 
האצילים ומנהיגי המרד הפולנים, שביקשו ממנו להשפיע 
על היהודים לסייע למורדים נגד הצבא הרוסי. הרבי 
מליפסק אסף באוסטרובצה כספים ובגדים, וחייטי אוז׳ארוב 
וטארלה־סולין תפרו בגדים בשביל המורדים. אחרי הקרב 
הגדול שהיה בסביבה שנסתיים בתבוסת המורדים, החלו 
נגישות על יהודים בעקבות מלשינות עליהם. באודארוב 
הוציאו החייטים להורג מלשין אחד, שהעבירוהו בכוה ליער 
והרגוהו במוטות עץ. רשמי עזרתם של יהודי אוסטריבצה 
והסביבה למורדים נשמרו זמן רב בקרב הפולנים. אשת 
אציל פולני, נצר מזיע המלוכה בפולין, הרמה פרוכת 
רקומה זהב לארון־הקודש של בית־הכנסת באוסטרובצה. 
זקני־העיר זכרו עדיין אה ראשי התיבות של שמה פ. ר., 
שהיו רקומים עליה. מחשש לעינא בישא לא היו משתמשים 
בכל ימי השלטון הרוסי בפרוכת הזו. אחרי שחרירה שיל 
פולין הוצאה הפרוכת ממקום מחביאה ודיו משתמשים בה 


שכיי״דו 

גייר, את היחסים הטובים 

והיא סיב 

החגים. 

בימי 


בסביבה. 

והפולנים 

היהודים 

בין 

בבנין 

באוסטרובצה היי עוזרים 

היהודים 

הבנאים 



כנסיות. כומרי הסביבה היו מטיפים לשלום עם היחידים 
ואף היו מפליגים בשבחם ומזכירים את השותפות האמיצה 
שהיתה קיימת בימי המרד, היו כומרים שבחרו להם חייטים 
קבועים מבין היהודים. אידיליה זו של שלום בין שני 
חלקי האוכלוסיה נמשכה עד שנת 1896 שאז החלה הכנסיה 
הקתולית להטיף נגד היהודים, והחיים השקטים של יהודי 
אוסטרובצה התחילו להתערער. 

הכפרים הפולנים שמסביב לאוסטרובצה שינו את 
צורתם הישנה והחלו ללבוש צורה פרולטארית. אנשי הכפ¬ 
רים החלו לעבוד במכרות אחרי שנתגלו בסביבה עפרות 
ברזל ומתכות אחרות. יהודי וארשה היו חלוצי מסילת־הברזל 
בפולין, שהודות להן ניתנה דחיפה גדולה לפיתוח המסחר 
והתעשיה של המדינה. עם הגיע מסילת־הברזל לאוסטרובצה 
קם בעיר בית־החרושת לברזל ולמסמרים שהפנקסן הראשון 
ישלו היה יהודי בשם פרנקל. פועלי בתי־החרושת הרבים 
שקמו בעיר ובסביבה הפכו למקור חשוב של פרנסה ליהודי 
העיר. כן החל להתפתח המסחר הסיטוני. יהודים היו 
באים לאוסטרובצה לקנות מוצרי מכולת ואריגים. הרכבת 
שהיתר, מגיעה לעיר פעמיים ביום היתד, מביאה סוחרים 


ומובילה סחורות בכמויות גדולות. אלי אבויש לדרמן 
ובנו דוד׳ל הקימו מפעל גדול לבורסקאות והעסיקו פועלים 
נוצרים רבים, יהודי העיר התחילו להרגיש חיי רווחה 
והיו שמחים בגורלם. 

אוסטררבצה על פרשת הדרכים 
בסוף המאה הי״ט 

היהודים היו בוניה העיקריים של אוסטרובצה והם 
גם שפיתחו, במרצם ובחריצותם, את המסחר והתעשיה 
בחבל כולו. גורם חשוב לקידום העיר והתפתחותה שימש 
מצבה הגיאוגראפי הנוח ורשת הדרכים שקשרה את העיר 
עם הסביבה. התפתחות זו קיבלה דחיפה חזקה עם הגיע 
מסילת הברזל לעיר שהפכה את העיר למרכז תחבורה 
חשוב. 

כאן ראוי לעמוד במקצת על גבולות העיר והסביבה. 
אוסטרובצה השתייכה בסוף המאה הקודמת למחוז ראדום 
ולפיד שייה, שהיה אחד מעשרה פלכים. שבהם נחלקה 
פולין הקונגרסאית מבחינה אדמיניסטראטיבית. מחוז 
ראדום גבל בדרום עם מחוז איידה. במערב — עם 
מחת קיאלץ, בדרום — עם מחוז סאנדימיר ובמזרח שימש 
הנהי ויסלה גבוי טבעי ביי מחה ראדום לבין מחוז יאנוב. 
בחיקים הצפוניים־ מערביים מצוי השטח ההררי ישל המחוז, 
־•מכיל היה משרשרת הרי ליסאגורה וזרועה המזרחי. 
התיקים האחרים מהווים רמה המשתפעת והויבת לצד 
מזרה עד שהיא מתמזגת עם עמק הויסלה, בפסגת הרמה 
נמצאת הליסאגורה או שוויינטו־קדיסקה, הנמצאת בקצה 
הדרומי־מזרחי של המחוז. מי הליסאגורה יורדים בכיוון 
למזרח ומצטרפים יחד עם הנחלים קאמין ואופאטובקה 
לנהר ויסלה. אפט ישוכנת בנקודת התחברות הפלגים 
היורדים מן הנהר עם נהר אופיאטובקה. בחלק הדרומי־ 
מזרחי של המחוז■ קרוב לשטח הסאנדומירי, יוצרים הפל¬ 
גים הזורמים לאופיאטובקה מספר עמקים מוריקים. 

מבחינה גיאולוגית משמש המחוז שטח רב־גוני העשיר 
במחצבים ובאוצרות טבע אחרים, המהווים יסוד חשוב 
לתעשיה הכבדה והקלה ׳שקמה באוסטרובצה ובסביבה. 

אוסטרובצה ואפט היו שתי ערי המחוז, שבהן ישב בית־ 
משפט שלום מדרגה שלישית. אוכלוסיית המחוז שהיתר, 
בשעת היווסדו, בשנת 1867 , 73,428 איש, הגיעה בשנת 
1884 ל־ 101,061 איש. 

אדון העיר, הרוזן ולאדיסלאב ויילופולסקי, נשאר 
בזכרונם של זקני העיר כשהוא עטוף בצעיף של אגדות. 
היה איש תוסס והיה חובש על ראשו כובע עם נוצה ירוקה. 
היה מופיע תכופות בככר השוק כשהוא לובש מכנסי־רכיבה, 
היה מבקר עם מקורביו לעתים קרובות בעיר בכרכרתו 
הרתומה לסוסים אבירים, והיו מתעכבים בבית מסחר 



30 


ספר או ם ט רוכ צ ה 


ליינות של יוסל׳ה פפר׳ם, או של מרת ישעיהו, שבשדרה 
ליד סימטת הכנסיה. שמר על יחסים טובים עם יהודי 
העיר, וכשהיה מזדמן בדרכו הרב האוסטרובצאי היה כורע 
לפניו על ברכיו ולא קם על רגליו עד שהרב הקימו. הוא 
היה אחד האצילים העשירים ביותר בפולין, והיו לו שדות 
רבים, יערות ואגמים, טחנות־מים ומנסרות, שהיה מחכיר 
לחוכרים יהודים בתנאים נוחים. את היער העבות שליד 
בית הקברות היה מחכיר לר׳ מאיר הניים, החסיד הלוב־ 
לינאי, יחד עם בית החרושת לנסירת עצים והטירות שבו. 
ההסכם בין שני הצדדים לא נעשה מעולם בכתב, אלא 
ב״הן צדק" בלבד. טחנת־המים שעל גדות הנהר קאמין 
היתה מוחכרת לר׳ שמואל דנקובר, יהודי אמיד ובעל־ 
צדקה. היוצאים והנכנסים לטירת הנסיך היו מספרים 
סיפורים אגדתיים על הארמון ועל המסיבות היקרות 
הנערכות שם לעיתים קרובות. 

יהודי אוסטרובצה ינקו את פרנסתם משלושה מקורות 
עיקריים: המקור הראשון היה בית החרושת הגדול לעשת 
ולברזל, שהעסיק קרוב ל־ 10,000 פועלים, שהיו מוציאים 
את כספם אצל חנווני העיר, שאף העניקו להם אשראי על 
חשבון משכורתם הבאה. המקור השני שימשו ימי השוק, 
שהתקיימו בעיר מזה שנים רבות בפקודת המלכות או 
מייסדי העיר עוד מלפני חלוקת פולין. ימי השוק התקיימו 
באוסטרובצה בימי שני וחמישי בשבוע. האכרים מן 
הכפרים הסמוכים היו מתכנסים בעיר עם עגלותיהם 
המלאות מוצרי חקלאות, ואילו בחזרה נשאו העגלות סחורות 
שונות שקנו בעיר תמורת הכספים שקיבלו בעד תוצרתם. 
המקור השלישי שימשו בתקופה מאוחרת יותר הדולרים 
האמריקאיים, שהיו מגיעים באורח סדיר מקרובי־משפחה 
שהיגרו לארצות־הברית ולקנדה. 

על שלושה מקורות־פרנסה אלה יש להוסיף גם 
את "כלי־הקודש", שקיבלו את משכורתם מן הקהילה ואת 
הרוכלים שחזרו עם מרכולתם על הפתחים בכפרים ובעלי־ 
המלאכה שהתפרנסו מתושבי העיר ומן האברים שבסביבה. 
ביום א׳ בבוקר עם עלות השחר היו הרוכלים ובעלי־ 
המלאכה לוקחים את צרורם ואת כלי־מלאכתם על שכמם 
ויוצאים לנדוד בכפרים. הרוכל סובב מכפר לכפר או מיריד 
ליריד כל ימי השבוע וחוסך אוכל מפיו כדי שיוכל להביא 
הביתה ערב שבת זהובים אחדים לפרנסת משפחתו. 

בין הסוחרים היו כאלה שזכו לעשירות. החנוני הקטן 
ביותר מצבו היה טוב יותר לא רק מהרוכל אלא גם מבעלי 
"פרנסות קבועות", כגון: מלמדים, סופרי סת״ם, לבלרים 
וכר. על אלה יש להוסיף גם אנשים שחיו מ״עסקי אוויר", 
כמו מתווכים, בוררים, שדכנים ועוד. מבחינה זו לא היתה 
אוסטרובצה שונה מכל עיר יהודית אחרת בפולין 
הקונגרסאית. 

בשנת 1888 הגיע לאוסטרובצה עילוי צעיר שהגיש את 


מועמדותו לתפקיד רב ראש־בית־דין. העילוי הזה, רבי 
מאיר יחיאל הלוי הלשטוק, שמונה לרב העיר הפך במשך 
הזמן לאחד מגדולי הדור שכל יהודי העיר התגאו בצדקתו 
ובמוניטין הרב שיצא לו בעולם היהודי. 

בגלל מלשינות נאלץ רבי מאיר יחיאל לעמוד בבחינת 
ידיעת השפה הרוסית, כדי שיוכל לשמש כ״רב מטעם". 
במשך שבועות אחדים בלבד של לימוד רכש לו ידיעת 
השפה הרוסית ועמד בהצלחה בבחינה. ובימי גנוסיה של 
המדינה נזדמן לו לעתים להיפגש עם פקידי השלטון המרכזי 
והמקומי, לערוך תפילת "מי שברך" לשלום הצאר בבית־ 
הכנסת בנוכחות נציגי השלטון, ואף ללחוץ את ידיהם. 
מיד אחרי זה היה ממהר למקוה, לטבול בה כדי לשטוף 
מעצמו את הזוהמה שנדבקה בו מן המגע עם פקידי הרשות 
הטמאים. 

באוסטרובצה נוסדה בזמנה חברה של חיילים יהודים 
לשעבר בצבא הצאר, שבחרו לקרוא את שמה "חברת 
חיילים". משעמדו להכניס ספר תורה לבית־הכנסת שלהם 
הזמינו את הרב מאיר יחיאל להשתתף בשמחתם. שם 
החברה לא נתקבל ברצון על־ידי הרב וביקש מהם להחליפו 
בשם ,׳שומרי שבת". לשאלה האם הוא חושד בהם, שהם 
חלילה, מחללים את השבת, השיב הרב, שכוונתו היא 
שהחיילים לשעבר יעזרו לי לשמור על החנוונים והרוכלים 
בשוק שיסגרו את חנויותיהם בזמן ולא יבואו חלילה לידי 
חילול שבת. החיילים לשעבר קיבלו על עצמם את העול 
הזה, לזרז את החנוונים בעיר לסגור את חנויותיהם לפני 
בוא השבת. (על רבי מאיר יחיאל, חייו והשפעתו בעולם 
החסידות — ר׳ פרק מיוחד). 

יהודי העיר היו עסוקים ביום במשלח ידם, ובערבים 
היו עוסקים בתורה. למרות שהיו שקועים בפרנסת בגי 
ביתם היו כל מעייניהם נתונים ללימוד תורה ולחיי עולם 
הבא. הנשים עסקו בגידול ילדיהם, ובעלי המלאכה — 
החייטים והסנדלרים — הלבישו והנעילו את תושבי העיר 
והסביבה כולה. 

ראשית המאה העשרים ותמורותיה 

עד סוף המאה הי״ט היו יהודי העיר צועדים בטוחות 
בדרכם המסורתית, ולא עלה על דעת איש שאפשר לסטות 
מהמקובל מזה דורות. העיר נחשבה למבצר של המסורת 
היהודית. בדרך כלל היתד, הקהילה כולה מאוחדת בדעתה, 
אך מזמן לזמן פרצה מחלוקת מסביב לחזן הישן והחדש. 
בית המדרש הקטן התחרה בחדש, ובית המדרש החדש — 
בישן, ושניהם יחד התחרו בבית־הכנסת שעמד והסתכל 
מגבוה בכל מי שעבר על־ידו, מזדרז ורץ מחשש שמא 
יאחר ויקדימנו אחר. 

הישוב היהודי לא נוצר בבת־אחת, אלא במשך דורות 



על כהר־דדנ אוסטדיבצה 


31 


רבים. במרכז עמדה כיכר השוק, המוקפת מכל צדדיה 
חנויות ודוכנים עסקים ובתים שעברו בירושה מדור לדור 
לבנים ולבני־בנים שנולדו וגדלו בהם. נשאו נשים והמשיכו 
לטוות את החיים היהודיים. מסביב לככר השוק היו 
הרחובות היהודיים, שנשאו שמות כמו: רחוב אפס, רחוב 
קונוב, רחוב דרילדז/ רחוב שיננה, רחוב השוק. רחוב 
מינצברג ועוד. כל הרחובות האלה היו מיושבים חסידים, 
לומדים, סוחרים, רבנים, חכמים, שוחטים, גדולי־דור 
וסתם־יהודים. 

היהודים ניהלו את אורח החיים המיוחד ללא חת 
ובגאון — בימי שמחה ובימי יגון. ערכו את חופותיהם 
בחצר בית־הכנסת תחת השמים הגלויים, ואת הלוויות 
הוליכו דרך השוק. ערב שבת לפני שקיעת השמש הכריז 
השמש על בוא השבת על־ידי ■"דפיקות שבת" בחנויות 
העשירות דווקא ובמספריה שלא הזדרזו לסגור את 
דלתותיהן, למרות שהשמש נטתה לשקוע. בכניסה 51 עיר 
נבדק העירוב, שסימן את הגבולות של הקהילה הקדושה. 
בשבתות ובחגים קיבי , ־ העיר צורה אחרת לחלוטין, 
כשהחנויות סגורות ובכי ־-י:ה מורגשת האווירה המרוממת 
של השבת והחג שבעיירה יהודית. 

עד למלחמת העולם הראשונה לא חל כל שיני' 
בצורת החינוך היהודי, שהמשיד בדרכי המסורתית כפי 
שהיה לפני כן במשך מאית שנים. הנערים התחילו את 
לימודם אצל מלמדי־דרדקי, שלימדים אלף־בית. ממני עבר־ 
למלמד אחר שלימדם חומש עם רש״י. אהר־כד ’‘מדו גמרא■ 
בהתחילם ב״ארבעה אבות נזיקין׳/ ודרך המסכתות בבא 
קמא, בבא מציעא, קידושין עברו למסכתות קשות יותר, כמו 
נדרים עם פירוש הרץ, לפירוש תוספות וליורה־דעה. בכל 
בית־תפילה בעיר נמצאו הדרים לתינוקות ולנערים. 
ב״שטיבלעך" המשיכו האברכים ללמוד בקבוצות "תנו 
רבנן" ו״אמר אביי" בניגון המיוחד המלא כיסופים שעבר 
מדור לדור. גם בחינוכם של תינוקות של בית־רבן לא חל 
כל שינוי: פסוקי־תורה שתורגמו ליידיש והושרו במקהלת 
ילדים, פרצו בעד החלונות הפתוחים בקיץ והסגורים 
בכפור־החורף. בערבי חורף נראו תהלוכות ילדים החוזרים 
מ״החדר" כשבידיהם פנסים, הצועדים בשלג החורק תחת 
רגליהם בקצב השירה אשר בפיהם. הניגון שהתלווה 
ללימוד התורה ב״חדר" חדר ללב היהודי ושימש מרפא 
לנפש. ומופלאה ממנו היתד, קריאת פרשת השבוע בטעמים 
בימי ששי כשם שמופלא היה טעם הלחמניות ברוטב 
הבשר באותו יום ממאכלי כל ימות השבוע. צלילי המכתשת 
וריח הבשמים והדגים המתבשלים היו הכרוזים שבישרו 
את בואה של שבת־מלכה. 

אנשי העיר, וביחוד קהל חסידים, ידעו כיצד לנצל 
את מנוחת השבת לתענוג שבתפילות ובסעודות של שבת, 
בשנת צהריים, בטעימת יין ומעשי מרקחת, בדרשה של 


מגיד, בסעודה שלישית בציבור, ולבסוף — בסעודת 
מלווה־מלכה בחברותא, עם סיפורי מעשיות על הבעש״ט 
ותלמידיו. ככה נכנסה העיר לימי שבת וחג. כל בית יהודי 
היה משמש אכסניה לשבת מלכתא, בלי הבדל אם זה 
חדרו הדל של הרוכל ובעל־המלאכה או טרקלינו של העשיר, 
ביקתתו של "עם הארץ" או ביתו המשופע בתורה וביחוס־ 
אבות של רב ולמדן. 

בבית הכנסת היו עוברים לפני התיבה חזנים ובעלי־ 
תפילה בעלי קולות ערבים ונאים. לרבים מן הזקנים זכור 
עוד החזן הזקן הנודע בשם "ר׳ מאירל חזך מחסידי וודקה, 
שהיה בעל הדרת־פנים ובעל זקן פטריארכאלי. אחרי 
ששירת בתפקיד זה עשרות שנים והמתפללים נוכחו לדעת 
שאין קולו עוד כתמול שלשום וכי אינו ראוי עוד לאיצטלה 
של חזן, מינו במקומו את משה ווהלמן, שהנהיג תפילה 
במקהלה. היו גם בעלי־תפילה טובים בבתי־המדרשות וכן 
״שטיבלעך״ שיצאו להם מוניטין הודות לבעיי־התפילה 
הטובים שלהם. 

באותה תקופה התהילה ריח ההשכלה לחדור אל 
בחורי בתי־המדרש• ואחדים מהם היו מסתירים מתחת 
לגמר־ת "ספרים פסולים" כמו ספרי פרץ סמולנקין 
ואביהם מאפי אף גליינות "הצפירה" נראו אצל בחורים 
שהיו בולעים בתיאבון את מאמריו של נחום סוקולוב. ריח 
קלילה זו עדיין לא גרמה לסגירת הגמרות ולא דחפה את 
הבחירים לקראת "האור והמרחבי׳ שההשכלה הטיפה להם. 

על החיים בעיר היה טבוע החותם היהודי הן בימי 
שבת וחג והן בימי חול. בין היהודים היו בעלי קומה וצורה, 
רובם המכריע "יהודי בית הכנסת", ביניהם תלמידי־חכמים 
ובעלי יהוס־אבות. סוהרים, אגשי־חרושת, בעלי עסקים 
ובעלי מלאכה, מלמדים רבנים, שוחטים ושאר כלי־קודש 
שכל עיירה יהודית נתברכה בהם. היו אלה בעלי לב ונפש, 
מצטיינים בפקחות היהודית המיוחדת, ברוך דיבורם ובנועם 
הליכותיהם. היו גם יהודים־קנאים־קפדנים, מחמירים — 
״קוזאקים של אלהים״ — עם אש קודש בעיניהם. שכל 
הליכותיהם רצינות, הן במשא־ומתן והן במאכל ובמשתה. 

היו יהודים בעלי צדקה וגומלי חסדים, שלמעשי־ 
הצדקה שלהם יצאו מוניטין בסביבה כולה; יהודים אלה לא 
ראו בעסקם למען הפרנסה את המטרה העיקרית בחייהם, 
ושאפו להתעדנות ולהתעלות נפשית. גם הריקנים שבבני־ 
העיר, בריונים, שמספרם היה מועט. היו כובשים לא פעם 
את יצרם, ולא פעם הראו גילויים של מסירות־נפש למען 
הצלת נפשות יהודים ורכושם. 

הנוער היהודי באוסטרובצה לא ידעו פחד מפני 
הגויים שבעיר. הם ידעו לעמוד בשער ולהשיב מכה למכים. 
ביניהם ובין ־"שקצים" מן "הגבעה" בדרך ל״בראז" 
התנהלו מלחמות־אבנים, שנמשכו שנים רבות, אף ששום 
צד לא ידע מה גרם לכך. בכל שבת אחרי החמין יצאו 



32 


ספר או סטר ובצח 


נערים יהודים רבים לגבעה במטרה לגרש את ה״שקצים״ 
שהתרכזו עליה וחיכו להם. לא בחור אחד שב הביתה עם 
חור בראש, או בלי הכובע. בין הלוחמים היהודים שהצטיינו 
בגבורתם ובתכסיסי־מלחמה היה ישראל קריינגלם. תחת 
הנהגתו היו הלוחמים היהודים בטוחים בנצחונם, והסתערו 
על ה״שקצים" בשצף־קצף עד שהללו התחילו להסס אם 
כדאי להילחם נגד יהודים אמיצים ונועזים העולים עליהם 
בכוח ובתכסיסים... 

אך לא תמיד גילתה הקהילה יזמה בשמירת מוסדותיה 
ובהרחבתם. לפי ספורו של אחד מבני העיר עמד בית־ 
הכנסת בשנת 1900 כמעט ללא גג, ובית־העלמין היה פרוץ 
ללא גדר. קופת הקהילה היתד, ריקה, משום שעד השנה 
ההיא עמדו בראש הקהילה יהודים תקיפים "בעלי דעה", 
שהיו גם ״בעלי־המאה׳/ מחוגי החסידים והעשירים שהת־ 
יחסו באדישות גמורה לעניני הקהילה ולא היה איכפת 
להם שגג בית־הכנסת דולף, הרי הם לא היו בין 
המתפללים בבית־הכנסת, הם התפללו ב״שטיבלעך" 
של חסידי גור, אלכסנדר, לובלין, סקרנביץ, קאלושין 
ועוד. "לעמך" לא היתד, כל השפעה על עניני הקהילה, 
שעבודתה התנהלה ללא ביקורת הכלל. 

לאחד ה״שטיבלעך" שבעיר היתד, "חזקה" לשמש שנה־ 

שנה אכסניה לבחורים שנקראו להתגייס לצבא והיו 
מסתגפים ומדירים שינה מעיניהם. כל הלילה בילו באמירת 
תהילים ובבקשת רחמים להצלתם מידי הרשות. באותן 
השנים היה נהוג שהבחורים שגוייסו בחודש חשוון היו 
מקבלים מהקהילה מעיל פרווה, כפפות וכיסוי־ראש חורפי 
(״בשליק״ — ביידיש). והנה קרה שראש־קהל אחד, 
מהחסידים, קנה בשנה הראשונה לכהונתו את כל הלבוש 
החורפי למגוייסים ואילו בשנה השניה לא קנה כלום 
בשבילם, בטענה שאין הוא רוצה לבזבז כספי הקהל, שיש 
בו גם כסף משלו! מצב מתנכר זה לצרכי העם מצד הקהילה 
השתנה אחרי שהעמלים והפועלים התארגנו ושלחו נציגים 
משלהם לקהילה, כדי שידאגו לצרכי "עמך". 

באוקטובר 1894 חגגה העיר את הכתרת הצאר הרוסי 
האחרון, ניקולאי השני. היהודים נאלצו להשתתף בחגיגה 
כפי יכולתם. מלבד תפילת "אל מלך נצור" לקיסר ולקיסרית 
שנערכה בבית־הכנסת במעמד פקידי העיר והמחוז נאם 
הרב בשבח המאורע והקיסר החדש. בכיכר השוק הועמדו 
שולחנות ארוכים ועליהם תופינים, לחם, חלות. עוגיות, 
ביצים, חמאה, גבינה, דגים מלוחים ומאכלים אחרים 
ומשקאות קלים. בערב הכינו חביות מלאות זפת שהציתו 
בארבע קצות השוק והאירו את העיר באור יום. מאורע 
זה היה נושא לשיחות במשך שנים רבות ונשאר בזכרון 
זקני העיר. 

היחסים בין היהודים והנוצרים באוסטרובצה היו 
טובים, יחסית, בהשוואה לערים אחרות. עד שנת 1904 


לא אירעה כל פגיעה ביהודים מידי שכניהם הנוצרים. 
אך בראשית המאה העשרים התחילה לחדור לעיר הרוח 
האנטישמית, שטופחה על ידי הכמרים במטרה לעצור את 
התפשטות הרעיון הסוציאליסטי שהטיף לאחווה בין 
העמלים. בכנסיות נשמעו נאומי־הסתה נגד הסוציאליזם 
"היהודי", השואף, כביכול, להכחיד את האמונה הנוצרית 
־לכבוש אף את פולין עצמה... 

בשנים 1904 — 1905 הביסה יפאן האסיאתית את רוסיה 
האירופית על חילותיה הגדולים, שבהם היו גם יהודים 
רבים — וגם מבני יהודי אוסטרובצה, — ודם יהודי 
אוסטרובצה, כמו של יתר קהילות היהודים, נשפך כמים 
במלחמה זו. באותו זמן הפיצה העתוגות הריאקציונית 
שמועות, שהיהודים מסייעים ליפאנים "הקרובים להם קרבת 
גזע", כדי להתנקם ברוסיה על טבח קישינוב. בערים רבות 
נוצרה אווירה של פוגרום ביהודים. אווירה זו הטילה פחד 
על יהודים, שהתחילו בהמוניהם לעזוב את פולין ו־ 125,000 
יהודים עזבו את רוסיה ופולין ועברו לאמריקה. 

השנים 1903 — 1905 היו שנות מבחן לנוער היהודי 
בפולין, וכמובן גם באוסטרובצה. הרבי מאיר יחיאל היה 
בדעה שמוטב לו לנוער היהודי להימנע מלעסוק בפוליטיקה 
עד שתסתיים המלחמה עם יפאן. בכל זאת נמצאו בחורים, 
ביניהם מופלגים בתורה ובני בעלי־בתים ידועים, שנסחפו 
בזרם הרעיונות הפרוגרסיביים של השעה. אוסטרובצה 
העיר, שהיתר. מרכז תעשייתי, הפכה למקום תוסס מבחינה 
רעיונית. עובדה זו עשתה רושם קשה על הרב, שחשש 
מירידת השפעתו על בני הנוער היהודי, הוא פנה אליהם 
בקול־קורא, בו הכריז שכל רצונו הוא רק לשמור על יהודי 
העיר מסכנות־נפשות האורבות להם. אך מאורעות התקופה 
לבשו צורה רצינית ביותר, עד שהרבי לא הצליח עוד 
לעצור בעד הזרם הכביר שהציף את הנוער, ולא הגיב עוד. 

בשנת 1904 נעשה הנסיון הראשון מצד הכמורה ואנשי 
הריאקציה הרוסית בשיתוף פעולה עם המשטרה, לארגן 
חלק מן "העולם התחתון" יחד עם מספר פועלים מחוסרי 
מצפון לשם אירגון פרעות ביהודי אוסטרובצה באמתלה 
הידועה, שהיהודים הם אויבי הנצרות והפולנים גם יחד, 
וכי הם מרוששים את הפועלים, העובדים קשה 12 שעות 
ביום, כדי להתפרנס. הפרעות נמשכו יומיים ויהודי אחד 
נהרג. אך ההגנה העצמית שנתארגנה בחשאי והיתד, מורכבת 
מסבלים ועגלונים וקצבים, גירשו את הפורעים ומנעו 
מיהודי העיר אסון גדול. 

בשעת הכרזת מלחמת רוסיה־יפאן הכריז שלטון הצאר 
על גיוס חיל המילואים. באוסטרובצה נערכו חיפושים 
אחרי משתמטים. אברכים מחוגים בעלי־בתיים ניסו בכל 
מיני אמצעים להשתמט משירות צבאי וגרמו לעצמם 
חבלות חמורות בידים ובאיברים אחרים והיו שנהפכו 
לבעלי־מום לכל חייהם. אמהות האברכים יצאו לבית־ 



ייל נדרות אופנזרובצד 


33 


העלמין זד קברי צדיקים להתפלל שזכותם תגן על 
בניהם וישוחררו מידי הגויים. הורים נסעו לצדיקים 
נודעים לבקש עצה מפיהם, איך להציל בניהם מן הגיוס. 
בתי־המדרש היו מלאים נשים בוכיות, שהדליקו נרות 
ותרמו כספים כדי שיתפללו למען בניהם. 

בשנת 1912 , בימי משפט בייליס הידוע, התחיייו 
העתונים הראשונים לחדור לבתי היהודים באוסטרובצה. 
בכליון עיניים היו מחכים לבוא העתון, אשר היה עד 
לתקופה ההיא בבל־ייראה ובל־יימצא בעיר, כי הקוראים 
בהם היו חשודים באפיקורסות. אולם משפט ביילים פתח 
את הסכרים ואפילו בבית־המדרש החסידי, שהיה מצידת 
השמרנים בעיר, התחמקו הבחורים אחרי מנחה־מעריב 
והתאספו מאחורי התנור לקריאת תיאורי המשפט בעתון. 
אף החסידים הנלהבים ביותר לא פצחו פה, והביטו ד כך 
בין האצבעות. משום שהמשפט נחשב בעיני כולם כענין 
יהודי כללי. 

נסיון המהפכה הרוסית הראשונה ב־ 1905 

בין יהדות אוסטרובצה הקנאית יבין היהדות הפשר¬ 
נית או המתקדמת שבערים אחרות רבצה תהום שלא ניתן 
לגשר על פניה. באוסטריבצת לא היו יהודים "בני דת 
משה" כבערים מתקדמות, ואף לא משכילים נועזים גלויים. 
יהודי אוסטרובצה לא רחשו חיבה ואהבה ־יירפכ״• 
ולשינויים חברתיים, ונדמה היה שכך יישאר המצב לעילש. 

עד לראשית המאה העשרים ריתד. איסטריבצה היהודית 
דתית רובה ככולה, אף שתמיד היתד, מפולגת למעמדות 
של מיוחסים, גבירים, חסידים ויודעי־תורה שהסתכלו 
"מלמעלה למטה" על ההמון "הפשוט". ההמונים השלימו 
עם הגורל, שהוטל עליהם "מן השמים", ואין למרוד בו... 

המעמד הנחות, או "הפשוט", של יהודי אוסטרובצה, 

אשר הקיף את בעלי המלאכה והשכירים, לא היה מאורגן 
בתנועה מקצועית, שהיתה אסורה ברוסיה הצארית. 
במקומות בודדים שבהם היתד, קיימת תנועה כזו, נעשתה 
פעולתה במחתרת — במרתף, בעליית־גג, ביער ובמקו־ 
מות־סתר אחרים. לעומת זה ניסה המעמד הנחות 
להרים את קרנו, אם לא מבחינת שיפור תנאיהם, הרי 
לפחות מבחינת הרמת הרגשתם החברתית. למטרה זו 
התארגנו בחברות ובמניינים לתפילה ולפעולה ציבורית, 
כשהם נמצאים בחברת "עמך׳ ומשוחררים מן היחס של 
ביטול שאליו היו זוכים מצד יושבי המזרח בבית־הכנסת 
ובקלויזים של החסידים. היה זה פיצוי קל על עבודתם 
הקשה שלא הותירה להם זמן חופשי כמעט, אלא ל״ברכי" 
ול״קדושה" חטופים בלבד בכל בוקר לפני לכתם לעבודה. 
הפועל השכיר היה נאלץ גם אחרי יום העבודה הארוך 
להוסיף כמה שעות עבודה בלילה כדי לשכך את רעבונם 
של בני משפחתו. 


אך לאט־לאט הגיעו גלי התנועה המהפכנית הרוסית 
גם לאוסטרובצה. הנוער היהודי התחיל להטות אוזן 
לסיפורים מופלאים על ארצות המערב, שבהן זוכה האדם 
לחירות ועל התנועה הסוציאליסטית הנלחמת לתיקון עיוותי 
החברה. מזמן לזמן היה מופיע איזה ״משולח״ מארץ־ 
ישראל, שהקסים את שומעיו בתיאוריו על מושבות יהודיות 
שקמו בארץ ישראל ועל התנועה הציונית הקוראת לנוער 
היהודי לעלות ולבנות את מולדתם מחדש. 

מאורעות שנת 1905 זיעזעו את כל הסביבה. ליד 
בית החרושת הגדול באוסטרובצה נערכו הפגנות עם 
סיסמאות נגד שלטון הצאר ולמען פולין חופשית, ובין יהודי 
העיר היו שנבהלו מן הדרישות הגלויות האלו והסתייגו 
מהן. היו כאלה שיצאו נגד שלטון הרשע של הצאר 
בהשוואה למלכי אנגליה ואוסטריה, שהיו ידועים ביחסם 
האנושי לנתיניהם היהודים. באווירה זו של התעוררות 
חברתית חלה התקרבות איטית בין הנוער היהודי והפועלים 
הפולנים. שהיו שייכים למפלגה הסוציאליסטית הפולנית 
פ.פ.ס כך קמו התאים הראשונים של הפועלים היהודים 
בעיר, שהיו מטונפים לפ.פ.ס. 

דוד פרנקל. בנו של ר׳ ישראל פרנקל הנודע 
מאוסמרובצה, היה אחד הפעילים ביותר במפלגה זו בפלך 
ראדום כולו. הוא עבד כפקיד באוסטריבצה וכחבר בעל 
השפעה במפלגה פעל לטובת היהודים. בישנת 1906 פתח 
השלטץ בפעולת דיכוי ופעילים רבים של המפלגה נעצרו 
־־,יגלו ייסיביר כתוצאה מד,לשנה נעצר דוד פרנקל עם 
עוד עשרה יהודים חברי המפלגה. הוא הצליח לברוח מבית 
הסוהר בסיביר ואחרי הרפתקאות רבות הגיע לגליציה 
המערבית, שמחוץ לתחומי רוסיה. 

כדאי לציין, שבהגיע הלגיונות הראשונים לפולין 
העצמאית אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה פנו חיילים 
אחדים לבית החייט היהודי אברהם ראצ׳ימורה, שבעקב 
הלשנה מצדו נאלצו לעזוב בזמנם את עירם ולברוח לגליציה. 
הם הובילוהו דרך רחובות היהודים בעיר, הוקיעו אותו 
על מעשי ההלשנה שלו, ובמרחק שני קילומטרים מן העיר 
חיסלוהו ביריות. מקרה דומה קרה לחובש יהודי, שאף 
הוא נמנה עם המלשינים בפני שלטונות הצאר. חיילים 
שחזרו מגלותם הוציאוהו מחוץ לעיר ולמחרת נמצאה גופתו 
מנוקבת בכדורים, והיהודים הביאוהו לקבר־ישראל. 

כך עברה אוסטרובצה את מבחן המהפכה הראשונה, 
שהוטבעה בדם פועלים ויהודים. הפרעות ביהודים שבאו 
בעקבות כשלון המהפכה הנחילו אכזבה מרה לנוער היהודי, 
שהתחיל להתיאש מן הרעיונות הקוסמופוליטיים, שדגלו 
בהם בתחילה. לאט־לאט התחילו להרגיש שהפתרון לבעית 
הנוער היהודי תלוי בפתרון בעיית העם היהודי כולו, והוא— 
הקמת מולדת לעם ישראל. 

אחרי כשלון ההתנקשות בצאר נעשתה האווירה בפולין 



34 


ספר א ו פ מ דוכ צ ה 


מורעלת מאוד בשביל היהודים ורבים הרגישו שהם חיים על 
הר־געש, העלול להתנפץ כל רגע ולהמיט אסון על העם. 
התחילה תנועת הגירה לארצות שמעבר לים. הגירה זו 
התרחבה כעבור שנים אחרי שחלוצי ההגירה הראשונה 
התאזרחו במקומותיהם החדשים, והחלו להזמין אליהם את 
קרוביהם. הגירה זו הי תה ניזונה משני מקורות חשובים: 
א) יהודים חסרי פרנסה, שלא ראו לעצמם מוצא במולדתם 
הישנה, והחליטו לנסות את מזלם בארצות רחוקות כמו 
ארצות־הברית וקנדה: ב) יהודים שומרי דת ומסורת 
שסירבו להתגייס לצבא הרוסי ולהיות נאלצים להלל את 
השבת ולאכול מאכלים אסורים. רבים מבני הנוער הדתי 
שאלו את פי האדמו״רים שלהם, שהעניקו להם את ברכתם 
לדרכם החדשה. 

המצב נעשה קשה יותר ויותר והגיע לשיא בשעת 
משפט־בייליס, כשאווירה של פוגרום השתררה במרכזי 
היהודים בפולין. ביום ששי אחד הופצו שמועות באוס־ 
טרובצה, שפועלי בתי״החרושת בעיר ובסביבה מתכוננים 
לערוך פרעות ביהודי העיר. הרב ר׳ מאיר יחיאל הזמין 
את פרנסי העיר: ר׳ ברוך גרוסמן, משה׳לה בייגלמן 
וקסטנברג בעלי בתי־המרזח שבכיכר השוק, וגזר איסור 
על היהודים להסתתר בביתם. הוא הטיל על כל יהודי, 
מגיל 13 ומעלה, לעמוד במשמר ליד דלת ביתו כשמוט 
ברזל, או נשק קר אחר בידו, ולקבל את פני הפורעים 
באומץ. יהודי העיר, שמספרם הגיע בימים ההם ל־ 5000 , 
החליטו לעמוד על נפשם. קהל של 400 יהודים חסם את 
הגישה לבית־הכנסת ואת הכניסה לכיכר השוק, כשבראשם 
יהודים פשוטים ובעלי־שרירים כמו: ברל צ׳וצ׳קה, יוסל׳ה 
באלוס וזכריה לאמפ. ברל צ׳וצ׳קה היה החזק בין סבלי 
העיר, וקומתו הגבוהה ושרירי־הפלדה שלו היו לשם־דבר 
בין יהודי העיר. העמסת שק בן מאתיים קילו על כתפיו 
הרחבות נחשבה אצלו כמשחק־ילדים. והנה ברל צ׳וצ׳קס 
זה אירגן את הקצבים, הסבלים והבחורים האמיצים, צייד 
אותם בסכינים, בגרזנים ובנשק קר אחר והעמיד אותם 
ברחוב בית הכנסת לקדם את פני הפורעים. גם חתנו של 
הרב, רבי דוד סילמן, שהיה כבר רב בגוסטינין, שמר על 
הכניסה לבית חותנו, הרב מאוסטרובצה, כשפצירה חדה 
בידו וממלמל את הפסוק: ״תמות נפשי עם פלשתים!״ 
כשקרב המון הפורעים לרחוב היהודים וראה את היהודים 
מוכנים לקדם את פניהם — נסוגו חיש מהר וברחו על 
נפשם. 

במלחמת העולם הראשונה 

קירבתה של העיר לגבול האוסטרי החמירה את מצבם 
של יהודי אוסטרובצה בשעה שפרצו פעולות האיבה בין 
צבאות הצאר והכוחות האוסטרו־גרמניים. מיד אחרי פרוץ 


המלחמה נלקחו לפי פקודת המיפקדה הצבאית הרוסית בני־ 
ערובה מיהודי העיר: אשר הרץ, קלמן בוימפלד (קלמן 
יושס), ברל רוזינמן, משה וייגברג, זיסל מניסנם, שאול 
פפר, פינצ׳ה מינצברג ואחרים. כולם שוחררו אחרי זמן 
קצר כתוצאה מהשתדלויות אצל השלטון הצארי. הצבא 
הרוסי שעבר בעיר בדרך לחזית הטיל פחדו על יהודי העיר, 
שהתחבאו בבתיהם, ומעת־לעת התגנבו לבית־המדרש כדי 
לקיים תפילה במניין. לרוב לא נתקיימה כל תפילה בציבור. 

כניסת האוסטרים לעיר שינתה את המצב מן הקצה 
אל הקצה. החיילים שהכסף היה מצוי בכיסם היו קונים 
אצל היהודים מכל הבא ליד. מקור פרנסה חדש נפתח 
לאוכלוסיה העניה: ההברחה. מהעיירות והכפרים הסמוכים 
היו מבריחים מצרכי אוכל לעיר הרעבה, וקיומם של 
היהודים נעשה קל יותר וחייהם — בטוחים יותר. 

אך אחרי זמן־מה היתה ידם של הרוסים על העליונה 
והאוסטרים נאלצו לסגת מן העיר. הצבא הרוסי חזר לעיר, 
כשבראשם גנרלים שונאי־ישראל מושבעים. סכנת השוד 
והפרעות היתה צפויה ליהודי העיר. אך הרב ר׳ מאיר־ 
יחיאל בפיקחותו הגדולה קידם את פני הפורענות אחרי 
שנתקבלו ידיעות על פרעות שערכו הקוזאקים ביהודי 
סטאשוב, טארלה, יוזיפוב, ראדום ועיירות אחרות בסביבה. 
הוא ציווה על כל יהודי העיר לקבל את פני הצבא הרוסי 
בכניסה לעיר ולחלק לחיילים לחם וסיגריות. נשים ונערות 
יהודיות עמדו בחוצות העיר וכיבדו בתה, עוגות ותופינים 
את החיילים הרוסים העייפים. קבלת־פגים זו ריסנה את 
תאוות ההשתוללות שלהם, ולא נגעו לרעה ביהודים. 
הודות לקבלת־פנים יפה זו נקשרו יחסים טובים בין הרב 
ומפקד הצבא שבעיר. 

ושוב קרה מקרה, שנתן אמתלה לצבא הרוסי לפרוע 
פרעות ביהודי אוסטרובצה. בימי חג הפסח שהלך והתקרב 
היו המאפיות עסוקות באפיית מצות. והורגש מחסור בלחם 
בשביל הצבא. הצבא פקד על יהודי העיר לספק להם את 
מיכסת הלחם הקבועה, אחרת יאחזו באמצעים נמרצים נגד 
הקהילה. הרב הזמין אליו את אופי העיר בערב פסח וציווה 
עליהם לאפות בראש וראשונה את הלחם המיועד לצבא. 
״כדי למנוע אבידת נפש אחת בישראל — אני מוכן לקבל 
עלי את החטא הגדול של אפיית להם בפסח. אני מקבל 
עלי את העונש על החטא הזה, הן מצד יושב־מרום והן 
מצד כל בשר־ודם שיבוא לדון אותי על כך". כה גדולה 
היתה אהבת־ישראל שלו וכה גדולה היתד, חרדתו לפיקוח־ 
נפש. 

באותם הימים אסרו הרוסים בעיר מלמד־דרדקי בשם 
פייבל רוזנברג, שהלך ברחוב בשעות מאוחרות בלילה. 
הרוסים האשימו אותו בריגול והיה נשקף לו עונש־מוות. 
כשנודע הדבר לרב, אמר לשמשו שיוביל אותו למפקד 
הצבא. עקב חולשתו הרבה לא היה בכוחו ללכת ברגל, 



על:ירוי. אוםנזרוכצד 


35 


ונשאו אותו ער כסא. הרב שוחח עם הספיד ברוסית ויבטיח 
לו שהמלמד. שהוא מכירו היטב איננו מרגל. כנותו יטל 
הרב השפיעה מאוד על המפקד שציווה לשחרר את היהודי. 

בקיץ 1915 נחלו המסים תבוסה ניצחת על הויסלה 
והצבא האוסטרו־גרמני חזר לעיר, כשבתוכו רבים מיהודי 
גליציה שגויסו לצבא האוסטרי. נוצרו יחסים טובים בין 
יהודי העיר והחיילים ששפתם היתה מובנת להם וההי¬ 
דברות ביניהם היתה קלה מאוד. נפתחה תקופה של רגיעה, 
שיהודי אוסטרובצה לא ידעו כמוה מזה שנים רבות. 

עם כניסת הצבא הגרמני לעיר הרגישו היהודים זו 
הפעם הראשונה את טעמו של שלטון מערבי נאור. 
ההתארגנות הציבורית, ובעיקר ההשתייכות לתנועה הציו¬ 
נית, שהיתר, אסורה בימי שלטון הצאר, הותרה על ידי 
הצבא הכובש ויהודי העיר, ובפרט הנוער, ייצלו את 
ההזדמנות שניתנה להם בדי לפתוח בפעולה נרחבה במטרה 
להרחיב את השכלתם של הנוער ולהקנות להם ידיעת 
השפה העברית וההיסטוריה היהודית. 

בסוף הקיץ של 1915 , מיד אחרי כניסת הצבא הגרמני, 
נוסדה הספריה הציבורית הראשונה• אחרי שההחלטה על 
פתיחת ספריה שנתקבלה עיד בשנת 1914 , לא הוגשמה 
בגלל פרוץ המלחמה. ספריה זו הפכה למרכז לכל צעירי 
העיר ללא הבדל מפלגות. מייסדיה נזהרו מלהכניס בה 
ריח של פוליטיקה או שי מיחמת מעמדות, ושאפו לשמור 
על אופיה הכללי, כדי שתוכל לאחד את כל זרמי חציביר 
ותשמש מרכז לפעילות תרבותית לכי חוגי הציבור. רב־ כ¬ 
מן הספרים נאספו מבין הספריות הפרטיות של משכילי 
העיר, שהבינו לשאיפתו של הנוער להרחיב את השכלתו. 
אך האידיליה הזו היפרעה כעבור זמן קצר כשבאו חברי 
ד״ ,בונד״ בדרישות להרבות בספרים על נושאים סוציא¬ 
ליסטיים ולארגן הרצאות שבו יופיעו נואמים מבין חברי 
מפלגתם. הם הצליחו להשתלט בכוח ופרצו מריבות ביניהם 
ובין חברי האגודות הציוניות. לבסוף הוחלט להעביר לרשות 
הבוגדאים את ספרי היידיש כדי שיוכלו לפתח ספריה 
משלהם, ואילו הציונים המשיכו לפתח את הספריה שלהם 
כמרכז תרבותי של יהודי העיר. 

הרעב לפעילות תרבותית לא יכול לבוא על סיפוקו 
בספריה בלבד, ותהא חשיבותה כאשר תהיה. הנוער שלא 
היה עוד קשור לספסל בית־המדרש הרגיש צורך בחווייה 
אמנותית, שבה יוכל למלא את זמנו החופשי מעבודה 
בשעות הערב. בעיר כולה לא היה קיים עדיין אף ראינוע 
אהד, שהיה עוד בחיתוליו בימים ההם ומאז פרוץ המלחמה 
נפסקו לחלוטין ביקורי להקות האמנים, שהיו רגילים 
להגיע מווארשה לעיירות הקטנות ולהציג בה מחזות מאת 
גולדפאדן, גורדין ועוד. אז נוצר "החוג הדרמטי", שנוהל 
על ידי וולוויל אייזנברג, אשר שמו יצא לתהילה גם 
בסביבה הקרובה לעיר. הצגות "החוג הדרמטי" הכניסו 


היים לעיר ורבים הם מאנשי העיר המזכירים עוד היום 
לטובה את התפקיד החשוב שמילא "החוג הדרמטי" בחיי 
יהודי העיר, שלא היו קלים כלל בשנות המצוקה של 
המלחמה. 

ההתעוררות שחלה אצל יהודי אוסטרובצה התחילה 
להשפיע גם בשטח החינוך, שהתנהל עד אז כפי שהיה נהוג 
אצל יהודים במשך מאות שנים: ילד התחיל לימודיו 
ב״חדר", ואח״ב עבר לבית־מדרש. אף פעם לא התעוררה 
השאלה: מי ראוי להיות מחנך של תינוקות של בית־רבן ? 
מי שידע פירוש המלים בתורה ופירוש רש״י מותר היה 
לו לאסוף ילדים ולפתוח לו "חדר" למתחילים. אך עתה 
חל מיפנה גדול בשטח זה, והתארגנות המפלגות ברחוב 
היהודי הביאה בכנפיה בתי־ספר חדישים, שבהם הרביצו 
מורים מוסמכים תורה בשיטות הוראה חדשות. בית־הספר 
המודרני הראשון באוסטריבצה היה "תרבות", שגוסד על־ 
ידי אברהם מלאך, א. י. מינצברג, שמחה מינצברג, יחיאל 
ואליעזר לוי. הלל ברפמן, לייזר טאטינוביץ ומאיר בלנקמן. 
במוסד למד; 120 ילדים ובראשו עמד המנהל א. קסטנברג, 
כשרעייתי מסייעת בידו. אחרי זה נפתה גם בית־ספר מזרחי 
על ידי העסקן משה לדרמן, שבו למדו במד, מאות תלמידים 
תחת הנהלת א. וינר. בית־הספר המודרני השלישי שנפתח 
היה ה״פאלקס־שולע" שי 1 פועלי ציון. שבי למדו 150 ילד. 
יש לציין שגס ״תלמיד־ההורה״ שהיה במרכז העיר שינה 
אה אירה —מיד• ־התחיל להקנות לתלמידיו, שהיו לבישים 
במדים מיוחדים גם לימודי הול. 

התעיררות רבד קמה באיסטרובצה שעה שהגיעה 
בנובמבר 1917 , מעבר לקווי האויב, הידיעה על "הצהרת 
בלפור", שפורסמה על ידי ממשלת בריטניה. נמצאו יהודים 
שחשבו לחסל את עסקיהם ולעלות לישראל, אך היו גם 
באלה שנלחמו נגד הציונים ונגד "האשליה המסוכנת" של 
ייסוד מדינה יהודית בארץ־ישראל. ההתנגדות לציונות באר, 
משני הקצוות של הציבור היהודי: החסידים טענו שהגאולה 
תבוא רק על־ידי ביאת המשיח, ואילי ה״בונדאים" ראו 
את הגאולה במהפכה הסוציאלית, שתשנה את סדרי העולם 
ותביא גאולה לכל המעמדות והעמים הנדכאים, ובתוכם 
גם לעם היהודי... 

באחד מימי נובמבר של שנת 1918 הורגשה באום־ 
טרובצה מתיחות בלתי רגילה. נפוצו שמועות שהצבא 
האוסטרי מתכונן לעזוב והפולנים רוצים לפרק מהם את 
נשקם. היהודים בעיר נסתגרו בבתיהם מפחד מפני ההפקרות 
המתגלית בזמנים של חילופי שלטון. הפולנים אירגנו 
משמר אזרחי כדי לשמור על הסדר בשעת חילופי המשמרות. 
אך המאורע ההיסטורי הכביר של העם הפולני, החזרת 
עצמאותה שנלקחה ממנה לפני מאה שנה ויותר, לא עבר 
ללא פרעות ביהודים. במשך החדשים נובמבר 1918 — 



36 


ספר א ו ם ט ר ו כ צ ה 


ינואר 1919 היו התקפות על יהודים מצד לגיונרים פולנים 
מעשים של יום־יום. יום 11 בנובמבר 1918 , שבו הוכרז 
באמצעות צלילי פעמוני כנסיות בעולם כולו על שביתת 
נשק, אחרי מלחמת־דמים שנמשכה למעלה מ־ 4 שנים, 
שימש פתיחה של תקופת־אימים ליהודי פולין. הלגיונרים 
הפולנים שכורי־הנצחון מצאו להם שעשוע אהוב: גזיזת 


זקנים ופיאות של יהודים שנקרו להם ברחובות העיר 
והשלכת יהודים מן הרכבת בשעת מהלכה המהיר. 

כך חגגה פולין את עצמאותה ובתולדות יהודי פולין נפתח 
פרק חדש, פרק של מאבקים על זכויות אנוש רגילות, עד 
שהקיץ הקץ על יהדות פולין כולה בשואה שלא היתד. 
כמותה מאז חיי אדם עלי אדמות. 





S 


מ 

§ 

1 

ן 

ו 

§ 

k k א קליין דארף איז מיט 400 יאר צוריק דער־ 

* * קלערט געחארן אלט שטאט מיטן נאמען 

I | אסטראווצע.מיטדערצ«טא<זדארטאויס־ 

* * געהאקסן א לעבהאפטער ישוב פון 17,000 
יידן, העלכע זיינען גרויזאם פארניכטעט געווארן. 

¥ 

& 

ו 

% 

% 

% 

ss 



מ. ש. גשורי 

אויף די טייכו פוו אסטראווצע 


יר האכז *י״היי היסטארישע באויייזן ח־עגן 
דער אנטשטייאינג פון אסטראויצע דאר 
עקזיסטירט א געוויסע דאטע. די געשיכטע 
דערציילט. אד אין יאר 1524 האט דער 
קעניג זיגניינט דער ערשטער דערלייבט דעם 
גרויזאמען קאספער טאטשעיאווסקי גרינדןאשטאט או־פן 
שטח פון דארף אסטראוי אין ראדאמער יטרי־־ז. די שטאס איז 
אלזא אנטשטאנען נישט אויף רעגירונגס־באדן. נאר אויף 
א פריוואטן באדן, ויעלכער איז געווען דאס אייגנטום 
פון שליאכטשיץ מאטשעיאווסקי, וועמענס פאמיליע־מיט־ 
גלידער האבן פארגומען הויכע פאסטנס אין דער רעגירונג• 
דער קעניג האט זיך שטארק פאראינטערעסירט מיט דער 
נייער שטאט און האט איר פארגעלייגט זיין חילף, כדי 
צוצואיילן איר שנעלע אנטוויקלונג. צו דעם צוועק האט 
ער די אלטע און נייע קאלאניסטן באפרייט אויף 20 יאר פון 
רעגירונגס־שטייער, פארזיכערונגס־שטייער, צאל א.א.וג, 
כדי די נייע שטאט זאל דינען ווי א צוציאוגגס־ארט פאר 
נייע קאלאניסטן. אויף וויפל דעם קעניג האט זיך דאס 
איינגעגעבן, איז נישט באוווסט פון דער דערלויבעניש, 
פונעם קעניג דערוויסן מיר זיך, אז די דאזיקע נייע שטאט 
מיטן נאמען אסטראווצע, האט פריער געטראגען דעם 
נאמען אסטראוו. ווארשיינלעך, אז די ענדערונג פונעם 


נאמען אפטראיי אויף אסטראווצע איז געראכט געווארן 
טיטן ציי 1 אונמערצושיידן די נייע שטאט פון די אנדערע 
באזעצטע פינקטן און דערפער אין דער ארומיקער געגענט, 
ײעיכע האבן אייר געטראגן דעם באמען אסטראוו. די 
ביי< שטאט אסטראווצע איז געווען אונטערגעארדנט דעם 
ווא־עוואדע אין צייזטיר (סאנדאנייעזש) ביז דער צעטיילונג 
פץ פוילן צויישן אירע דדיי שכנים. 

וועגן דארף אכטראוי, יואס האט עקזיסטירט נאך פאר 
אסטיאווצע, האבן טיר נישט קיץ געב־יע ידיעות, אויסער 
איין ידיעה אין רעגיסטער־בוך פון יאר 1578 אין וועלכן 
עס ווערט דערמאנט. אז דאס דארף אסטראוו האט זיך 
געפונען אין דער פאראפיע שעוונע און איז געווען דאס 
אייגנטום פץ א געוויסן ■פיאטר זאבאראווסקי. צו דער 
שעוונער פאראפיע זיינען אויר צו יענער צייט געווען 
צוגעטיילט די ארומיקע ישובים טשענסטאטשיץ און דענקווו, 
ויעלכע געפינען זיך היינט צו טאג נישט ווייט פונעם דארף 
אסמרווועק. לויט דער דאזיקער ידיעה, איז מעגלעך, אז 
די ש־טאט אסטראווצע איז אנטשטאנען שפעטער. 

די כראניק גיט אונדז אויך איבער א צווייטע ידיעה 
וועגן דער אנטשטייאוגג פון דער נייער אסטראווצע, אז 
אין יאר 11 א 1 האט דער שעף פון דער שטאט, פרינץ 
יאנוש אסטראווסקי, אויפגעבויט די פאראפישע קירכע 









38 


ספר אוסטרוכצה 


פון שטיינער און נישט פון האלץ. דער גרויסער שיינער 
קאשטשאל (די תיפלה — ווי יידן האבן עם גערופן) איז 
געשטאנען אויף א בערגל און אנגעזען זיד פונדערווייטנס. 
ווייל דער פרינץ האט נישט געקארגט קיין געלט אויף 
רעליגיעזע צוועקן און האט זיך באמיט אויפצושטעלן א 
הערלעכן בנין. 

זינט איר אנטשטייאונג איז די שטאט אסטראווצע 
געווען דאס אייגענטום פון די שלאכטשיצעס, וועלבע 
האבן גערן געזען דעם יידישן ישוב אין זייער 
שטאט, ווארשיינלעך צוליב דעם עקאנאמישן ניצן. וועלכן 
די יידן האבן געברענגט דער מדינה, אדער אפשר גאר 
צוליב זייער לעבנם־שטייגער, מנהגים און זייער יידיש, 
וואט האט געקלונגען ענלעך צו דייטש. די דאזיקע הערן 
האבן זיך אפט געביטן, אסטראווצע איז נישט געווען 
זייער איינציקער באזיץ, נאר זיי האבן אויך פארמאגט גימער 
אין דער ארומיקער געגנט און געהאלטן אין איין פארשאפן 
זיך נייע, כדי אזויארום צו פארגרעסרן זייער אייגפלוט 
אין פוילישן סיים און אין דער מדינה. 

ביים שילדערן דעם יידישן ישוב אין אסטראיוצע 
מוז מען אויך וויסן, ווער זיינען געווען אירע באלעבאטים 
און וואסערע זיינען געווען זייערע באציאונגען צו זייערע 
יידישע שכנים. 

די באלעבאטים פון דער שטאט אסטראווצע און פון 
די פיל גיטער אין דער ארומיקער געגנט זיינען געווען 
די פאמיליעס: אסטראגסקי, סאנגושקאוו, לובאמירסקי, 
ווישניווועצקי, דאמבראווסקי, טשארטאריסקי. שפעטער 
איז אסטראווצע מיט אלע אירע גיטער אריבער אין באזיץ 
פון דער פוילישער באנק, וועלכע האט זיך באמיט צו־ 
אנטוויקלען די אייזן־אינדוסטריע אויפן ארט. אין א צייט 
ארום האט די אלע גיטער אפגעקויפט דער באראן פרענקעל 
און צום סוף די אריסטאקראטן־משפחה וויעלאפאלסקי, 
וועגן וועלכער עס וועט אונדז נאך אויסקומען שפעטער 
צו רעדן. 

מיר האבן נישט קיין ידיעות וועגן די פאמיליארע 
אדער עקאנאמישע באציאונגען צווישן דעם גרינדער פון 
דער שטאט אסטראווצע מאטשעיאווסקי און דעם פריניז 
יאנוש אסטראגסקי, דער באלעבאם פון דער שטאט, וועלכער 
האט אין יאר 1614 אויפגעשטעלט דעם קאשטשאל. מען 
ווייסט בלויז, אז די פאמיליע אסטראגסקי שטאמט אפ 
דירעקט פון ראמאן משטשיסלאוו, דעם פרינץ פון וואלין, 
וועלכער האט נאך אין דער תקופה פון לעשעקן באקומען 
די שליטה איבער האליטש און אין יאר 1205 געפאלן 
אין קאמף ביי זאוויכאסט. זיין אייניקל דאניעל איז געװען 
דער ערשטער פרינץ אין אסטראג, דובנא און זאסלאװ 
אין דער תקופה פון גרויסן קאזשימיעזש, און זיין אייניקל 
דאניעל פידאר איז געווען דער ערשטער, וואס האט זיך 


אנגעהויבן רופן מיטן פאמיליע־נאמען אסטראגסקי. יאנוש 
אסטראגסקי איז געווען א זון פון פרינץ אסטראגסקי, 
וועלכער האט געוװנט אין אסטרוג(די שטאט פון מהרש״א), 
און וועלכער איז געווען באקאנט אלס גרויסער גביר און 
גרויזאמער הערשער, וואס האט אנגעווארפן א מורא אפילו 
אויף זיינע אייגענע פאמיליע־מיטגלידער און איז געשטארבן 
אין עלטער פון 100 יאר אין 1608 . זיין זון יאן, וועלכער 
האט פארנומען הויכע פאסטגס אין דער מדינה, געווען 
קרייז קאמענדאנט אין וואלין און סענאטאר, האט לאנג 
געלעבט, נאר נישט געהאט קיץ זין, נאר צוויי טעכטער. 
מיר ױייםן גאר, אז ער האט אין אסטראווצע אויפגעשטעלט 
דעם קאשטשאל, אבער אז ער האט געזאלט מערער עפעס 
אויפטאן פאר דער שטאט אסטראווצע — איז נישט 
באוווסט. וועגן רייכטום פון דער פאמיליע אסטראגסקי 
זיינען ארומגעגאנגען פארשידענע לעגענדעס. בלויז זיינע 
אומבאוועגלעכע גיטער זיינען אפגעשאצט געווארן אויף 
200 מיליאן זלאטעס. אין זייערע גיטער האבן זיך געפונען 
ביז 600 רוימיש־קאמוילישע קירכעס און עם האבן זיי 
באדינט מער פון 2000 משרתים. די דאזיקע פאמיליע 
האט זיך שפעטער משדך געווען מיט דער אדעליקער 
פאמיליע סנגושקא, און נאבן טויט פון יאנוש אסטראגסקי, 
איז אסטראווצע אריבער אין באזיץ פון סאנגושקא. 

סאנגושקא, פון אן אלטער אריסטאקראטישער פא־ 
מיליע, האט באקומען דאס אייגנטום־רעכט אויף אסטראוו־ 
צע ציליב זיין קרובהשאפט מיט די פריערדיקע אייגענטי־ 
מער. דער עלטסטער פון דער דאזיקער פאמיליע, יאנוש, 
האט זיך דערווארבן א גרויסן נאמען אין דער געשיכטע 
פון די מלחמות צו יענער צייט. אויך ראמאן סאנגושקא 
פארנעמט אן אנגעזען ארט אין דער געשיכטע פון פוילן. 
שמעון שמואל סאנגושקא (אינטערעסאנט, אז צווישן די 
אלטע אריסטאקראטישע פאמיליעס אין פוילן זיינען געווען 
אזעלרע, וואס האבן געטראגן תנ״כישע נעמען ווי ביי יידן) 
האט זיך אויסגעצייבנט אלס קריגס־העלד אין דער מלחמה 
קעגן די שוועדן מיט כאדאקעוויטשעס ארמיי און איז 
געווארן בייז גאר בארימט. 

פון דער פאמיליע סאנגושקא איז אסטראווצע אריבער 
אין באזיץ פון דער פאמיליע לובאמירסקי, וועלכע איז 
געווען איינע פון די אגעזעענסטע פאמיליעס אין פוילן. 
דער נאמען לובאמירסקי ווערט דערמאנט אין דער געשיכטע 
פון פוילן אלס איינער פון אירע גרעסטע בויער און עס 
איז דעריבער קיץ ווונדער נישט, וואס פיל פון די דאזיקע 
פאמיליע־מיטגלידער האבן זיך אויסגעצייכנט אויף פאר־ 
שידענע געביטן און דערווארבן זיך א גרויסן נאמען. די 
לובאמירפקיס האבן זיך אויסגעצייכנט מיט זייער גוטע 
מעשים לטובה די יידן, און מיר האבן זיך נישט אנגעשטויסן 
אויף פיינטלעכע־אקטן מצד זיי, ווייל זיי האבן, ווייזט 




עד נהרות אוסנזרובצה 


39 


אוים׳ פארשטאנען, אז די יידן ברענגען א סך ניצן דער 
פוילישער מדינה, עם איז נישט באװוסט װילאנג עס האט 
אגגעהאלטן זייער אייגענטום־רעכט אויף אסטראווצע און 
וואס זיי האבן אויפגעטאן פאר דער דאזיקער שטאט. 

און ווידער איז די שטאט אריבער פון די ליבאמירסקיס 
אין באזיץ פון דער באוױסטער פאמיליע ווישניאוויצקי, 
יועלכע האט ביזן כמעלניצקי־אויפשטאנד פארמאגט רי־ 
זיקע ערד־שטחים אין מזרה־אוקראינע, זיך אויסגעצייכנט 
מיט יחוס און רייכטום און געווען שטארק אנגעזען ביי 
די פוילישע מאכטהאבער. פון דער דאזיקער פאמיליע 
פארנעמט דאס ערשטע ארט; יערעמיאש מיכאל ( 1612 — 
! 165 ), וועלכע האט בעתן כמיעלניצקי־אופשטאנד געשאפן 
אן אייגעגע ארמיי און דערפאלגרייך ארויסגעטרעטן קעגן 
די אויפשטענדלער און אנגעווארפן א מורא אויף אלע 
פוילנס פיינט. ער איז געווען איינער פון די חסידי אומות 
העולם און ענערגיש ארויפגעטרעטן אין פארטיידיקוגג 
פון די יידן קעגן די אנפאלן אויף זיי מצד די קאזאקן, 
וועלכע עס איז אים געלונגען צו פארטרייבן און אזוי אמס 
צוריקגעשטעלט דעם שיום אין פוילן. אלס אויסצייכנונג 
פאר זיין אפראטעווען פיילן פון קאזאקישן איבערפאל. איז 
זיין זון מיכאל קוריבאט טאמאש ( 1638 — 1673 ) באישטימט 
געווארן אלס קעניג פון פוייץ !די יידן אין פוילן האבן 
תמיד מיט דאנקבארקייט יערמאנט זיין נאמען — זייער 
רעטער בעת די קאזאקישע פאגראמען). די איבערגע־ 
געבנקייט צו די יידן מצד דער דאזיקער אריסטאקראטישער 
פאמיליע איז פארוואנדעלט געויארן אין א טראדיציע. און 
ס׳איז קיץ צווייפל נישט, אז די דאזילע פאזיט-ויע בא* 
ציאונג זייערע צו די יידד אין פוילן בכ 6 ל איז אייך 
געקומען צום אויסדרוק אין באצוג צו די יידן פון דער 
שטאט אסטראווצע. 

פון די ווישניאוויצקעס איז אסטראווצע אריבער צו 
דער פאמיליע דאמבראווסקי. און פון די דאמבראווסקיס — 
צו דער בארימטער פאמיליע טשארטאריסקי. וועלכע האט 
געשפילט אן אנגעזעענע ראל אין פוילן אין 18 ־טן יאר־ 
הונדערט. אדאם טשארטאריסקי איז געווען באוווסט אלס 
הייסער אנהענגער פון קאזשעניצער מגיד רבי ישראל 
ז״ל. אין אסטראווצע האבן די מיטגלידער פון דעד 
דאזיקער פאמיליע געפונען א געמיינזאמע שפראך מיט 
זייערע יידישע שכנים. 

און צום סוף — די בארימטע פאמיליע וויעלאפאלסקי. 
וועלכע האט געטראגן דעם עמבלעם ״סטאריקאן״ (שני 
לוחות הברית) און פון 17 ־טן יארהונדערט איז זי פארעכנט 
געווארן צווישן די סענאטארן פון קראקע. זייערע אור־ 
עלטערן זענען געווען באקאנט צווישן די איינוווינער 
פון קראקע אונטערן נאמען ״בוכיער״ אין דער תקופה 
פון קעניג לודוויק צום סוף פון 4 ו־טן יארהונדערט. 


פון דער דאזיקער פאמיליע האט אויך געשטאמט 
דער גראף אלעקסאנדער וויעלאפאלסקי ( 1803 — 1877 ) — א 
פוילישער פאליטיקער׳ וועלכער איז אין יאר 1827 נאמינירט 
געווארן אלס מיטגליד פון דער געזעצגעבערישער קאמיסיע 
פון קאנגרעס־פוילן און ער האט פארגעלייגט דער צארי־ 
שער מאכט אויסצוברייטערן די רעכט פון די יידן. פון 
דער דאזיקער פאמיליע האט אויך אפגעשטאמט מאריא 
יאהאנא וויעלאפאלסקא (געב. 1884 ), פון די ערשטע 
פוילישע שרייבער, וועלכע האבן געשטיצט דעם ציוניזם, 
ווייל זי האט נישט געזען אין דער אסימילאציע קיין ליי־ 
זונג פאר דער יידן־פראגע. זי האט אויך ארויסגעגעבן 
א ביך אונטערן נאמען: "פעלקער־פארברידערונג". דער 
גראף וויעלאפאלסקי, דער הערשער פון דער שטאט אס־ 
טראווצע, האט זיך אויסגעצייכנט מי ט זיין פאטערלעכער 
באציאונג צו די יידן אין שטאט. דאס איז נישט געווען 
קיץ צופאל, ווייל ער האט דאס איבערגענומען בירושה 
פון ויינע עלטערן װעלכע האבן במשך פון דורות אנגע־ 
האלטן ענגע פארבינדונגען מיט די יידן. די פריינמשאפט 
צו יידן איז ביי דער דאזיקער פאמיליע שוין פארוואנדלט 
געווארן אין א טראדיציע. זיי האבן גערנוויליק איבערגע־ 
געבן די יידן אין ארענדע וועלדער, הרעטשמעם, מילן און 
אנדעי־ע גיטער, די יידן פון אסטראווצע פון עלטערן דור 
געדענקען נאך ר׳ מאיר היינעס׳ וועלכער האט געהאלטן 
אין פאכט א ויאלד אין דער נאענטער געגנט. ר׳ שמואל 
דעיקאיוער ויעלכער האט איבערגענומען אין פאכט פון 
וײעלאפאלסקין די גרויסע וואסער־מיל אין דענקאוו, און 
נעמען פץ א כך אנדערע יידן, וועלכע האבן געצויגן זייער 
היינה פץ זייער ארענדע ביים דאזיקן שליאכטשיץ. 

די שמאט אסטראווצע איז געלעגן אויף א הויכקייט, 
אייגעטונקען אין גרינס• ארומגערינגעלט מיט פעלדער, 
יועלדער. טייכן או טייכלעך. פון רעכטס האט געפלאסן 
דאס וואסער פון שמאלן טייך ״קאמיעננא״ ודי יידן האבן 
עס גערופן ״לאמ־ךה• ױעלכער איז געװען קענטיק אין 
שטאט. דער טייך הויבט זיך אן ביי אדרא־ווונש צווישן 
די שטעט קאנסק און שידלאווצע און פון דער שמאט װאנ־ 
כאצק און ווייטער פליסט ער דורך א שיינעם און פרוכט־ 
בארן טאל, ביז ער פאלט אריץ אין דער ווייסל נישט 
ווייט פון וואלא פאוולאויסקא. פון דרום־מזרח־זייט דער־ 
גרייכט דער טייך ביז טשימיעלווו, דרייט זיך אוים אין 
צפון־זייט און דורך באלטווו פליסט ער ווידער אין דער 
ריכטונג פון צפון־מזרח. דער טייך שניידט דורך דעם 
וועג דורך וועלדער און פעלדער. אין טייך קאמיעננא פאלן 
אריץ די טייכלעך לאנטשגא און קאטשקא, ביידע פון 
רעכטן ים־ברעג. נישט ווייט פונעם ים־בריג געפינען זיך 
די גרויסע אויוונם פון די אייזן־און מעטאל־גיסערייען 




40 


ספר אוסטרובצה 


אין מראטשקאוו, סטאראכאוויץ, בזשעזשין, מארטשינקאוו, 
וואנכאצק און מיכאלאוו. 

פון רעכטס איז, אלזא, געפלאסן דער טייך ״קאמין״ 
וועלכער איז פארצייכנט אין אלע טראדיציאנעלע יידישע 
דאקומענטן, ווי כתובות, גיטין א.א. פון לינקס האט געפלאסן 
דער ברייטער טייך ״לאס״, װאם פון זיינע ביידע זייטן 
זיינען די ברעגעס געווען באדעקט מיט הויכע טאפאלן און 
געדיכטע קוסטעם, און די שטאט־אײנוװינער פלעגן זיך 
דארט גערן באדן אין די זומער־חדשים. 

אסטראווצע איז געווען ארומגערינגעלט פון אלע 
זייטן מיט דערפער און שטעטלעך. איבערן טייך האט 
געפירט א לאנגע בריק צו דער באן־סטאציע און קיץ 
קלימקעוויטש מיט איר גרויסער פאבריק און טויזגטער 
ארבעטער. פון דער צווייטער זייט, אויף יענער זייט בריק, 
האט זיך אנגעהויבן דער שאסיי, וועלכער האט געפירט 
קיין אפט (אפאטאוו) און צויזמיר (סאנדאמיעזש). דער 
שאסיי האט זיך געענדיקט ביי זאוויכאסט און צויזמיר, ביים 
ברעג פון דער ווייסל, וועלכע איז צו יענער צייט געווען 
דער גרענעץ־טייך צווישן רוסישן פוילן און דער עסטריי־ 
כישער גאליציע. 

אסטראווצע - אן עיר ואם בישראל 

די געשיכטע פון פוילישן יידנטום פלעגט פארצייכנט 
ווערן אין די פנקסים פון די קהילות, זי איז געווען אוסגע־ 
קריצט אויף די מצבות פון די אלטע בתי־עלמין, אויף די 
וועגט פון די שולן און אויף די רעשטלעך פון אלטער־ 
טימלעכקייטן. אויך די אסטראווצער קהילה האט פארמאגט 
פנקסים, וועלכע האבן אין זיך אנטהאלטן וויכטיקע פרטים 
וועגן יידישן לעבן אין דער דאזיקער קהילה. די דאזיקע 
קהילה־פנקסים זענען, ליידער, מיט דער צייט פארלוירן 
געגאנגען. די לעבנס־באדינגונגען אין די תפוצות האבן 
נישט געגעבן קיץ מעגלעכקייט צו זארגן פאר געהעריקע 
ארכיוון, אין וועלכע עס זאלן אפגעהיטן ווערן די דאקו־ 
מענטן, וואס זאלן שפעטער דיגען אלס מאטעריאל פאר 
פארשער און היסטאריקער, און דאס וואס ס׳איז יא 
איבערגעבליבן, איז ליידער פארניכטעט געווארן בעת 
דער נאצישער אקופאציע. 

מוזן מיר זיך דעריבער באנוצן מיט די ווייניקע 
איבערגעבליבענע רעשטלעך פון צווייטן מקור, פון איין 
פנקס, וואס איז געווען אין דער אמאליקער אסטראווצער 
קהילה, און די פערזאגען, וואס האבן אים געזען און געלייענט, 
געדענקען פיל וויכטיקע פרטים וועגן די אמאליקע אינס־ 
טיטוציעס פון דער דאזיקער קהילה. 

די ערשטע דאטע, וועגן וועלכער מיר ווייסן עפעם, 

איז דאם יאר תע״ד ( 1713 ). לויט א ידיעה פון פנקס־ 


אסטראווצע, פון וועלכן מען האט באוויזן עפעס צו פאר־ 
צייכענען, דערוויסן מיר זיך, אז אין יאר תע״ד איז 
אסטראווצע ווידער אפגעבויט געווארן נאד א גרויסער 
שריפה, וועלכע איז אויסגעבראכן אין שטאט און פון 
אלע הייזער איז מער נישט איבערגעבליבן, ווי דאס בית־ 
המדרש און די אלטע שול. די קליינע צאל יידן, וואס 
האבן זיך צו יענער צייט געפונען אין שטאט, האבן אפגע־ 
קויפט ביים גראף וויעלאפאלסקי דעם נידעריקסטן טייל 
פון דער שטאט און דארט אויפגעשטעלט א מקווה. די 
הילצערנע שול איז ווידער אפגעבויט געווארן ביי דער 
מיטהילף פון געוויסע צוויי יידן — ר׳ הערצקע און ר׳ 
שמעון בן אהרן דאפט — און דעם שניצער ר׳ יחזקאל 
פון ראקאוו, וועלכער האט אויך געמאכט דעם ארון־קודש. 
האבן מיר דעריבער אן אויטענטישע ידיעה וועגן דער 
ווידער אויפריכטונג פון דעם הילצערנעם בית־הכנסת. 

פון יאר 1524 ביזן יאר 1713 — קנאפע 200 יאר 
— טרעפן מיר אן א ליידיק בלאט אין דער געשיכטע פון 
יידישן אסטראווצע. מיד ווייסן די דאטע, ווען מען האט 
אפגעבויט די שול נאך דער גרויסער שריפה, מיר פארמאגן 
אבער גישט קיץ שום ידיעות אין וועלכן יאר מען האט 
אין אסטראווצע אויפגעבייס די ערשטע שול, ווען עס איז 
אנטשטאנען די קהילה און ווען עס האבן זיך באזעצט די 
ערשטע יידן אין אסטראווצע און אין דער ארומיקער 
געגנט און ווי האבן זיי געהייסן. גאנץ מעגלעך, אז יידן 
האבן נאד געוווינט אין דארף אסטראוו, איידער ס׳איז 
פארדאנדלט געווארן אין א שטאט, ווי אויך אין די ארומיקע 
דערפער. עם איז אן שום צווייפל, אז אגעוויסע צאל יידן 
האבן זיד געפונען אין אסטראווצע נאך איידער זיי האבן 
זיך ארגאניזירט אין א זעלבשטענדיקער קהילה, ווי דאם 
איז געווען דער פאל מיט א סך יידישע קהילות אין פוילן. 
אן אסטראווצער ייד, וועלכער געפינט זיך היינט אין תל* 
אביב, האט אויפמערקזאם געמאכט, אז אין אלטע ספרים 
ווערט דערמאנט ״אסטראווצע נישט װײט פון דענקווו". 
דאס איז דענקווו, וועלכע איז אפיצי־על געווארן א שטאט 
אין יאר 1564 , ד. ה. 40 יאר נאד דער אנטשטייאונג פון 
אסטראווצע. מען קאן דעריבער אננעמען, אז אין דער 
ערשטער העלפט פון 16 ־טן יארהונדערט איז נאד נישט 
געווען קיץ יידישע קהילה אין שטאט, בעת דארט זיינען 
שוין געו־ען יידן, וועלכע האבן אנגעהאלטן רעליגיעזע 
פארבינדוגגען מיט די יידן פון דענקווו און פון אנדערע 
ארומיקע ישובים. אין דענקווו איז שוין צו יענער צייט 
געווען א גרעסערע צאל יידן און גאנץ מעגלעך, אז ס׳איז 
שוין דארט אויך געווען א קליינע יידישע קהילה, צו 
וועלכער עט האבן אויך געהערט די יידן פון די נאענטע 
דערפער. 

וועגן דעם אויפקום פון דער ערשטער שול אין 



על נהרות אוםצרובצה 


41 


אסטראווצע זענען פאראן פארשידענע מיינונגען. טייל 
מיינען, אז די שול איז אױפגעשטעלט געװארן מיט א 400 
יאר צוריק. אגדערע ווידער זעגען מערער פארזיכטיק און 
האלטן,אז די שול איז אויפגעשטעלט געװארן מיט אן ערך 
300 יאר צוריק. לוי ט דער ערשטער מיינינג איז די שיל 
אויפגעשטעלט געווארן בעי־ אין יאר 1560 • ד.ה. 36 יאר 
באך דער איטשטייאונג פון דער שטאט. לייט דער צװײטער 
מיינונג איז דאם פארגעקשען בערך אין יאר 1660 . 
ווארשיינלעך איז די שול טא־ע אויפגעשטעלט געווארן פאר 
350 יאר ציריק, ד.ה. אין •אר 1610 . די ערשטע ארייג־ 
געוואנדערטע יידן אין אססראווצע זיינען נישט געווען 
קיץ רייכע און זיינען נישט געומץ אימשטאנד אויפצושטעלן 
א געמויערטע שול. האבן ד־ זיך געמוזט באגנוגענען מיט 
א הילצערנעם בנין, וועלכעי איז, ויייזט אויס, שטארק 
באשעדיקט געװארן בעת ־י גרױסע שריפה. 

די שול אין דער י־נגער אסטראווצע׳ וועלבע האט 
זיך אויסגעצייכנט מיט איי־ שײנקייט אץ ארכיטעקטור, איד 
ווי אין אלע שטעט און שטעטלעד אץ פוילן, געויען דער 
צענטער פון יידישן געזע״שאפטלעכן אץ גייסטיקן לעבד די 
שול האט געדינט נישס גא' אלס בית־תפילה, נאר אייר אל: 
ארט, ווו יידן האבן געלד־־ש תורה, געהאלטן דרשות און 
איינגעארדנט די עפנטלעכע אסיפות. אויף ויעלבע עם 
זיינען באהאנדלט געווארי ־־ װיכצירססע פראגן פון דעי 
קהילה. אין יענער צייה לא:- זי" לי יידן באריס צי בויען 
זייערע שולן אויף דריכע ע־טער. מי ט א סך פענצטער 
און פלעגן זיי באפוצן אץ באשיינען אויף א קינסמלערישן 
אויפן. און גאר באזונדעיס די וואנט, וואס שטייט מיטן 
פנים צום בית־המקדש או־ ירושלים, ווו עס האט זיך אויך 
געפונען דער ארץ־הקודש ריט די ספרי תורה. אלטע לייט 
פון אסטראווצע ווייסן צו דערציילן, אז דער מאלער, 
וועלכער האט געמאלן דעש :ופיט פון דער שול, איז בעת 
דער ארבעט אראפגעפאץ פון לייטער און אויפן ארט 
דערהרגעט געווארן. זיץ טויט האט גורם געווען גרויס 
צער און אייגגעהילט אץ טיפן טרויער אלע יידן פון 
אסטראווצע און פון דער אי־מיקער געגנט. דער באלקאן 
איז שוין אזיי פארבליבן :־שט פארעגדיקט. ארום דעם 
טויט פונעם דאזיקן מיסבער־עזן מאלער האבן זיך במשך 
פון דורות געוועבט פארשידעגע לעגענדעס. 

די ערשטע שול איז געווען דער ״פיאנער״ פון אלע 
אינסטיטוציעס פון דער נייער קהילה אין אסטראווצע און 
האט אין זיך איינגעזאפט פיל "געשיכטע": צווישן אירע 
וועגט זיינען פארגעקומען פיל געשעענישן און זיי זיינען 
געווען עדות פון פרייד און צער, וואס עס האט דורכגעמאכט 
דער יידישער ישוב אין דער דאזיקער שטאט במשך פון 
דורות. די שול איז אויך געווען אפגעטיילט מיט אמויער 
פון עזרח־נשים. 


אויהער דער אלטער שול, איז נישט פארבליבן קיין 
שום זכר אץ פארבינדונג מיט די פריערדיקע דורות 
פון יידישן ישוב אין דער דאזיקער שטאט, גלייך ווי 
ס׳יואלט דארט קיינמאל קיץ יידיש לעבן נישט עקזיסטירט. 
לויט דער לעגענדע, האבן די דאזיקע דורות נישט קיץ 
מניחה אץ רו אין זייערע קברים און זיי זוכן א תיקון פאר 
זייערע בלאנדזשענדיקע נשמות — אין דער איבערגעבלי־ 
נענער אלטער אסטראווצער שול. זיינען טאקע אין דער 
יידישער אסטראווצע ארומגעגאנגען אמך לעגענדעס וועגן 
די דאזיקע "שוכני עפר", וועלכע פארזאמלען זיך יעדע 
נאכט נאך חצות אין דער אלטער שול. 

יעדן אויפדערנאכט, נאך חצות, — דערציילט די 
לעגענדע — פלעגן ד־ יידישע מתים ארויסגיץ פון זייערע 
קברים אויפן אסטראווצער בית־עלמין. און זיך פארזאמלען 
אין דער לי־דיקער און פארשלאסענער שול און דארט 
אפייכטן זייערע תפילות. זיי פלעגן ארויסנעמען א ספר 
תורה. געלייענט מיט גרוים באגייסטערונג אץ איינגע־ 
ארדנט אזכרות נאך די פארגעסענע נשמית פון די אמאליקע 
דירות — ייעלכע קיינער פץ צויישן די לעבעדיקע וועט 
מער גישט דערמאנען און נישט מזכיר זיין. אסטראווצער 
־־דן האין געוויסט צו דערציילן. אז פון דער פארשלאסענער 
אלטעי■ שול פלעגט זיך יעדע נאכט העדן א שרעקלעך 
גע־ויץ און געיאמער, און קייגער האט נישט געוואגט אין 
ד־ דאזיהע גאכט־שעהן אדורכצוגיץ נאענט פון דער שול... 

דעיצײיס מען אז דער אסטראווצער קברן, וועלכער 
האט זיך נישט געהאלטן פאר קיץ פחדן, איז אמאל ביינאכט 
אדורכגעגאנגען נאענט פון דער שיל. פליצלונג האט ער 
געהערט א דייטלעכן "יעמיד", דאס האבן אים די מתים 
אין שול אויפגערופן צו דער תורה דער קברן איז געווארן 
ווי אייפגעציטערט אץ פארגליווערט, און נאך איידער ער 
האט באדויזן אייסצושרייען "שמע ישראל" איז ער שוין 
געשטאנען אינעווייניק אין שול אויפן בעלעמער פאר אן 
אפענער ספר־ תורה און אדום און ארוס — מתים, איינגע־ 
הילטע אין טליתים און תכריכים. און אז דער שמש האט 
צימארגנס אינדערפרי אויפגעשלאסן די שול — האט ער 
געטראפן דעם קברן ליגן א טויטן אויף די שטיגן פון 
בעלעמער... 

וועגן דעי אלטער אסטראווצער שול קאן מען נאך 
צוגעבן, אז ביים אריינגאנג, ווי אויך ביים אריינגאנג אויפן 
בית־עלמין, איז געווען איינגעריכטעט אן אייזערנער רינג, 
א "קונע", מיט וועלכער מען פלעגט ארומנעמען דעם 
האלדז און די הענט פון פארברעכער, און יעדער דורכגייער 
האט געהאט דאס רעכט אים אנשפייען אין פנים. מיטן 
דאזיקן מיטל האט זיך די קהילה באנוצט קעגן די יידן, 
וואס האבן זיך מיט עפעס פארזינדיקט אויפן רעליגיעזן, 
מאראלישן אדער געזעלשאפטלעכן געביט. אין פיל פאלן 



42 


ספר א ו ס ט ר וב צ ה 


זייגען אויך ארויפגעלייגט געווארן אויף די ווידער שפעניקע 
גרויסע געלט־שטראפן. די גרעסטע שטראף איז געווען 
דער חרם, וועלבן די קהילה פלעגט אנווענדן קעגן געלט־ 
פעלשער, באנקראטניקעס און מאראליש־פארדארבענע 
עלעמענטן. 

די צווייטע זאך, וואס די קהילה האט דורגעפירט, 

איז: דאם שאפן א בית־עלמין. ווי עס דערציילן די אלטע 
לייט פון אסטראווצע, האט זיך געפונען אן אלטער יידישער 
בית־עלמין אויפן וועג קיין באלטאוו. דעם באדן פארן 
בית־עלמין האט די קהילה באקומען פון דער שטאט־ 
פארוואלטונג און ער איז אין אנהויב געווען ארומגעצוימט 
מיט א הילצערנעם פלויט. אזוי דערציילט מען אויך, אז 
יעדן תשעה־באב פלעגט דער אסטראווצער ייד אברהמעלע 
פישל פלטיאלס אהינגיין אויף יעגעם בית־עלמין און 
פארגיסן טרערן אויף חורבן ירושלים. אויפן דאזיקן בית־ 
עלמין האבן זיך געפונען א סך אלטע מצבות, אויף וועלכע 
די אויפגעקריצטע אויפשריפטן זיינען מיט דער צייט 
אפגעריבן געווארן, אזוי אז עם איז שוועד עפעס צו דערגיין 
פון זיי. אדאנק אבער דעם דאזיקן אלטן בית־עלמין, האבן 
מיר זיך דערוווסט א ביז גאר וויכטיקן פרט: ווער ס׳איז 
געווען דער ערשטער רב פון דער אסטראווצער קהילה, 
וואס אחוץ זיין נאמען און דאם יאר פון זיין פטירה ווייסן 
מיר נישט קיין שום פרטים וועגן זיין פערזענלעכקייט. 

אן אויפשריפט אויף איינער פון די דאזיקע אלטע 
מצבות טראגט דעם נאמען פון ערשטן רב אין אסטראווצע. 
דאם איז געווען ר׳ נפתלי בן ר' הערצקע, וועלכן די קהילה 
האט באשטימט אלס רב, ווארשיינלעך לויט די רעקאמענ־ 
דאציעס פון די אנגעזעענסטע רבנים צו יענער צייט 
אין פוילן. ער איז נפטר געווארן אין יאר תצ״ד ( 1733 ). 
וויפל יארן ער האט אמטירט אלס רב אין אסטראווצע און 
פונוואנען איז ער געקומען אהער און די נעמען פון די 
רבנים, ביי וועלכע ער האט באקומען סמיכה — דאס 
בלייבט פאר אונח א סוד. פון דער דאזיקער דאטע 
דערוויסן מיר זיך אבער, אז די קהילה גופא האט נאך 
עקזיסטירט פריער, איידער זי האט אויפגענומען א רב. 
מעגלעך, אז צוליב עקאנאמישע סיבות האט זיך אסטראווצע 
צו יענער צייט ארויסגעהאלפן מיט א רב פון איינער פון 
די נאענסטע יידישע ישובים. 

וואם שייך דער מצבה פון רב אויפן אלטן בית־עלמין, 

האט מען געפונען אין שטאט־פנקס פארצייכנט, אז זיין 
מצבה איז געשטאנען אויסגעדרייט אין א פארקערטער 
ריכטונג פון אלע אנדערע מצבות און ס׳איז זי געווען 
לייכט צו דערקענען. במשך פון דער צייט איז די מצבה 
איינגעזונקען אין דער ערד. אין יאר 1926 האט דער וועד 
הקהילה אויפגעפרישט די דאזיקע מצבה. 

די דאזיקע לעגענדע ווערט אביסל אנדערש דערציילט 


אין א חסידישן ספר. אויך דער נאמען איז געענדערט. 
דארט ווערט דערמאנט "הרב מאיר ר' הערצקעם מאס־ 
ראווצע" (א זון פון בארימטן רב ר׳ אריה ליבוש פון 
פשיטיק), וועלכער איז געווען איינער פון די תלמידים 
פון חוזה פון לובלין און פון מגיד ר ׳ יחיאל מיכל פון 
זלאטשעוו און ער האט זיך גערופן ר׳ הערצקעס אויפן 
נאמען פון זיין שווער. אויף זיין מצבה אין אסטראווצע 
שטייט אויפגעשריבן, אז קיינער זאל נישט קומען צו 
קבורה אין די ד׳ אמות נאענט צו זיין קבר, און ס׳איז 
אנגעצייכנט ,,ד׳ מצבות לד׳ רוחות". 

אויפן אלטן יידישן בית־עלמין אין אסטראווצע זיינען 
געקומען צו זייער אייביקער רו בארימטע גאונים און 
צדיקים. די אסטראווצער יידן האבן אבער באפארצוגט אין 
די ערשטע צייטן דעם אלטן יידישן בית־עלמין אין דער 
נאענטער שטאט אפט, וועלכע האט געשמ׳ט מיט אירע 
רבנים און גאונים אין דער יידישער וועלט. במשך פון 
דער צייט האט אויך אסטראווצע ארויסגעגעבן פון זיך 
צדיקים, חסידים און גדולי התורה, האבן בארימט געמאכט 
די שטאט ביים פוילישן יידגטום. ביים אריינגאנג אין 
אסטראווצער בית־עלמין געפינען זיך דריי אוהלים: פון 
אלטן רבין פון שידלאוו, פון הרבי פסח פון ליפסק און 
פון אלטן רבין דעם שוועד פון ר׳ גוטמאן, ווי אויך דער 
נייער אוהל פון גרויסן צדיק הדור — רבי מאיר יחיאל 
הלוי האלשטאק ז״ל. 

די יידישע קהילה אין אסטראווצע 

אויסער די שוין דערמאנטע פרטים וועגן אויפבויען די 
ערשטע שול און דעם ערשטן יידישן בית־עלמין, פארמאגן 
מי ר נישט קיין שום ידיעות וועגן דער תקופה פון דער 
אנטשטייאונג פון דער יידישער קהילה אין אסטראווצע. 
עם ווייזט זיך ארויס, אז זי איז נישט געשאפן געווארן 
באלד ווי די יידן האבן זיך באזעצט אין שטאט, נאר 
ערשט שפעטער, ווען די צאל יידן אין שטאט האט זיך 
פארגרעסערט און מען האט זיך שוין גענויטיקט אין א 
זעלבשטענדיקער יידישער קהילה. ווארשיינלעך איז דאס 
געווען אין דער צווייטער העלפט פון 16 ־טן יארהונדערט 
און די איניציאטיוו איז געווים געקומען מצד די פוילישע 
מאכט ארגאנען, וועלכע האבן זיך גענויטיגט אין די 
יידישע קהילות, כדי מיט זייער הילף אויפצומאנען די 
פארשידענע שטייערן פון די יידן. די נייע יידישע קהילה 
אין אסטראווצע האט, אין דער ראם פון דער יידישער 
אויטאנאמיע, געהערט צו דער "מדינה קראקע־סאנדא־ 
מיעזש" (קליינפוילן), אין וועלכער עס זיינען געווען 
אנגעשלאסן די קהילות פון דער וואיעווודזטווע קראקע, 
סאנדאמיעזש, א טייל פון קויאווי און לענטשיץ ווי אויך 



עדנהרות אושטדוכצד 


43 


א געוויסע צאל קהילית פון װאיעװודזטװע רײםן און בעלז. 
קראקע און סאנדאמיעזש האבן זיר גערעכנט פארן צענטער 
פון דער מדינה. אבער שפעטער האט קראקע פארלוירן 
די העגעמאניע. באלד ביי איר אנטשטייא־נג, איז די נייע 
קהילה אין אסטראווצע, וו־ אלע אנדערע ײדישע קהילות 
אין פוילן, איינגעשלאסן געווארן אין אויסאנאמען יידן־ 
פארבאנד, וועלכער האט עקזיסטירס און פארווארצלט 
זיד נאך אין מיטלאלטער אין דער פארם פון קהילות, האט 
זיך פונאנדערגעבליט אין 16 ־טן און אין 17 ־טן יארהוידערט 
און איז מיט דער צייט פאריואנדלט געווארן אין א 
קאנצענטרירטן אפאראט, אונטערן נאמען "ועד ארבע 
ארצות", פון וועלכן די מאבט־ארגאנען האבן געהאט זייער 
אסאך נוצן. 

מיטן אנטשטיין פון דער יידישער קהילה אין אסט־ 
ראווצע, איז צוגעקומען א פונקט אויף דער מאפע פון דער 
יידישער באפעלקערעג אין פוילן. און מיטן גריית פון 
ועד ארבע ארצות, איז איר נאמען דערשינען אויף דער 
ספעציעלע מאפע, דועייכע איו פארוואגדלט געווארן אין 
א היסטארישן דאקומענט אין דער געשיכטע פון די י־דן 
אין פוילן, דאס איז ד־ "מאפע פון ועד ארבע ארצות"׳ 
אין וועלכער עם זיינע: איינגעשלאסן די נעמען פוי די 
יידישע הויפט־קהילות. דאב גײגטלעכע קעמערל פין דער 
יידישע אויטאנאמיע אין פוילן — די קהילה — האט 
עקזיסטירט פון אנהייב פין באיעצן ייי פין די יידן אין 
פוילן. שוין אין דעד ערשטער פרײױלעגיצ, יוע״יכע א*ז 
זיי צוגעטיילט געווארן אין יאר 1264 דורבן פרינץ פון 
קאליש, באלעסלאוו. האבן די י־דישע ל־ילית בא־־פעץ 
ברייטע רעכט. דער קהילה איז דערלויבט געויארן צי 
שאפן אירע לעבענסוויכטיקע אינסטיטוציעס, ווי; אשול. 
א בית־עלמין, שפיטעלער חדרים, ישיבות און זי האט 
געדארפט זארגן פאר ז־־עד או־סהאלטונג. די קהילה האט 
אנגעפירט מיטן אינעילעכן לעבן פון די יידן. די 
וויכטיקסטע דערגרייכוגג אבער פון דער יידישער אויטא־ 
נאמיע אין פוילן איז געווען, וואס זיי האבן גענאסן פון 
אייגענע געריכטן און זיי זייגען נישט געווען אונטערגע־ 
ארדנט דעם שטאטישן געזעץ. די אויבדערמאנטע פרי* 
ווילעגיע פון פריגץ באלעסלאיו דעם חסיד און די ישפע־ 
טערדיקע פריווילעגיעם פון קעגיג קאזשימיעזש דעם 
גרויסן האבן פעסטגעשטעלט, אז יידישע ציווילע אדער 
קרימינעלע נישט־וויכטיקע ענינים קאנען פארגעבראכט 
ווערן פאר א יידישן געריכס. די קרימינעלע משפטים 
זיינען פארגעקומען אין די געריכטן פון וואיעוואדע אדער 
פאר זיין פארטרעטער דעם ״ײדךריכטער״, אין וועלבע 
עס האבן זיך באטייליקט אלם ראטגעבער די "זקני היחי¬ 
דים". פאקטיש האבן יידן אויסגעמיטן צו ברענגען זייערע 
ענינים פאר די גויישע געריכטן. ,,קיינמאל — שרײבט 


נתן נטע האנאווער אין זיין ספר ״יון המצולה״ — איז 
א יידישער ענין נישט פארגעבראבט געווארן נישט פאר 
די ריכטער פון די פעלקער און נישט פאר קיץ שום 
מיניסטער און אפילו נישט פארן קיסר יר״ה. און ווען 
א ייד וואלט געגאנגען זיך משפטן אין די געריכטן פון 
די פעלקער, וואלט מען אים באשטראפט מיט גרויסע 
חרפות". 

די נייע קהילה אין אסטראווצע, וועלכע איז אנטשטאנען 
נאד א־ידער ס׳איז געשאפן געווארן דער ועד ארבע 
ארצות׳ איז אזוי אדום געווען די ערשטע יידישע אינסטי־ 
טוציע׳ וועלכע האט פארמיטלט צווישן דער ארטיקער 
יידישער באפעלקערונג און דעד ארומיקער געגנט און די 
שטאטישע און מלוכישע מאכט־ארגאנען. די קהילה האט 
רעגולירט דאם עקאנאמישע׳ געזעלשאפטלעכע אץ קול* 
טורעלע לעין פון אירע מיטגלידער און זי האט געהאט 
פיי אויפגאבן. בראש פון דער קהילה זיינען געשטאנען 
פרנסים• יועלכע האבן באדארפן זארגן פארן בודזשעט פון 
דעי קהילה אץ פירן אירע פיגאנסיעלע ענינים, יעפרע־ 
זענמירן די קהייה פאר די שמאטישע און מליכה׳שע 
מאכט־ארגאנען און דיגען אלס ראטגעבער אדער פאר־ 
טרעטער אין ״יידישן געייכט* פון וואיעיואדע. זיי פלעגן 
אייך באקומען דייוואות און אפצאלן היבות, זיי פלעגן 
גאמײידן רבנים, קאנצעלאריסטן. שמשים און די באאמטע 
פין דער דדילה, אחיץ דעם פלעגן די פרנסים אויסקלויבן 
פי; צײישן ליך ״אידידאטן צו די קרײז־קאמיסיעס (ועדי 
הגלילות; אץ צום צענטראל־קאכיטעט י הועד המרכזי). 

וועי ש׳איז אנטשטאנען די אסטראווצער קהילה, האט 
נאך נישט עק־יסטירט דער -ועד ארבע ארצות", וועלכער 
איז ערשט געשאפן געווארן בערך אין יאר 1580 . אלם 
הויפט־קהילות זיינען אין דער מאפע פארצייבנט די שמעט 
פץ דער אדומיקער געגנט: אפט. צויזמיר׳ כענטשין, 
שידלאוו און פינטשעוו, און אלס געוויינלעכע קהילות: 
אםטראװצע׳ טארלע, דאקווו, יוזעפאוו- כמיעלניק׳ אפאלע, 
שידלאווצע א.א. 

אלס דעלעגאט פון דער אסטראווצער קהילה האט זיך 
אין ועד ארבע ארצות באטייליקט רבי יחזקאל בר׳ 
אביגדור פפד״א תקי״א דף לג ע״ב: מוהר״ר יחזקאל נר״י 
אויף עטלעכע ערטער אין פנקס פון ועד. אויף אן אויפרוף 
וועגן אפדר־קן דעם ש״ס איין אמסטערדאם, וואס איז 
פארעפנטלעכט געווארן אויף דער קאנפערענץ פון כ״ח 
מנחם־אב אין קאסנאטץ, געפינט זיך צווישן די אונטער־ 
שריפטן פון פיל רבנים אויך די אונטערשריפט פון "הצעיר 
יחזקאל בהגאון הנ״ל החונה בק״ק אוסטרובצי יצ״ו". און 
אינטער דער אונטערשריפט קומט פאלגנדיקע באמערקונג: 
■"נזכר בספר "תבנית אות יוסף" לאהיו ר׳ יוסף בר׳ 
אביגדור פפד״א תקי״א רף לג ע״ב: מוהר״ר יחזקאל נר״י 




44 


ספר אוסטרוגצה 


אשר הוא כעת אב״ד דק״ק אוםטרובצה הסמוכה לק״ק 
אפטא״• 

זײן נאמען װערט אויך דערמאנט אין פאלגנדיקן 
סכסוך : די אשכנזישע רבנים האבן זיך אנטקעגנגעשטעלט 
קעגן די חרמות פון ועד ארבע ארצות, װאס זענען דורכ־ 
פירט געווארן אן זייער וויסן און אן א פריערדיקער 
ווארנונג, און במשך פון יארן האט זיך וועגן דעם געפירט 
א בריף־אויסטויש צווישן די רבנים פון אמסטערדאם, פון 
דייטשלאנד, און פון פוילן. איינער פון די טעטיקסטע 
אין דאזיקן סיכסוך פון צווישן די אשכנזישע רבנים איז 
געווען ר׳ יהושע העשל בר׳ אהרן לבוב אב״ד דק״ק 
סוואבאך. אין א בריף פון דינסטיק ד׳ חשון תקכ״ד צי 
ר׳ שאול בר׳ אריה לייב אב״ד דק״ק אמסטערדאם טרעט 
ער צוו. אנד. ארויס קעגן אויבענדערמאנטן ועד, דערמא־ 
גענדיק צווישן די נעמען פון די רבנים אויך דעם רב פון 
ק״ק אסטראווצע. 

עם איז גישט באוווסט וויפל יארן דער דעלעגאט פון 
דער אסטראווצער קהילה האט זיך באטייליקט אין די 
זיצונגען פונעם ועד און צו ער איז געווען אקטיוו אין 
די וויכוחים און אויב ער האט זיך אין א גענוגנדיקער 
מאס אריענטירט אין די באהאנדלטע פראגן. מיר ווייסן 
אבער, אז ער איז געווען א גרויסער למדן און גאון, ווי 
עס ווייזן די הסכמות פון אנגעזעענע רבנים אויף זיין ספר 
"השיב ר׳ אליעזר ושיח שדה". 

עם איז גארנישט באוווסט וועגן די ערשטע פאלקם־ 
ציילונגען פון דער אלגעמיינער און יידישער באפעלקערונג 
אין אסטראווצע. די באפעלקערונגס־ציילונגען אין אמאליקן 
פוילן האבן זיך געשטעלט פארן הופט־ציל דאס איינמאנען 
שטייערן. מען מוז זיך אבער באציען מיטן גרעסטן רעזערדו 
צו די פארעפנטלעכטע סטאטיסטישע ציפערן און אויספירן 
פון יענער תקופה ביזן אנהויב פון 12 ־טן יארהונדערט. 
די סטאטיסטיק אין מיטעלאלטער און אפילו די פאלקס־ 
ציילונגען, וועלבע זיינען דורכגעפירט געווארן צום סוף 
פון 18 ־טן יארהונדערט — זיינען גאנץ ווייט נישט געווען 
קיץ פינקטלעכע. אזוי די קריסטן, ווי אויך די יידן האבן 
זיך נוהג געווען נישט אויפצוגעבן די פרעמדע מאכט־ 
ארגאנען די ריכטיקע צאל נפשות, און גאר באזונדערס 
די צאל קינדער. די מקורות פון יענער תקופה (ווי די 
זכרונות פון בער באליכאווער) באשטעטיקן פולשטענדיק 
דעם דאזיקן פאקט. א מער ריכטיקער יסוד פאר פאר־ 
גלייכונגען און אויספירן זיינען די סטאטיסטישע מקורות 
פון 19 ־טן יארהונדערט. 

מיר קענען אויך גישט אננעמען די רעזולטאטן פון 
דער פאלקס־ציילונג פון די אסטראווצער יידן אין יאר ! 176 
(תקכ״ה). לויט דער דאזיקער פאלקסציילונג האט אין יאר 
1965 די צאל יידישע שטייער־צאלער אין אסטראווצע 


באטראפן 904 . עם איז מער ווי זיכער, אז די דאזיקע 
צאל אנטשפרעכט גאנץ ווייט נישט דער ווירקלעכקייט. 

די תקופה פון פארפאלגונגעו, 
פאגראמען און שחיטות 

דאס 16 ־טע יארהונדערט, ווען ס׳איז אנטשטאנען די שטאט 
אסטראווצע, איז געווען א תקופה פון אויפשטייג פאר די 
יידן אין פוילן און זייער איינפלוס איז געווען ביז גאר 
קענטיק אין פארשידענע ישובים. אלע יידישע קהילות 
זיינען צו יענער צייט געווען אנגעשלאסן אין די הויפט־ 
קהילות אין קליינפוילן קראקע און צויזמיר, און די קאמ־ 
פעטענץ פון הויפט־רב איז געווען אויסגעשפרייט איבער 
אלע קהילות. אויך אסטראווצע איז אונטערגעארדנט דער 
קהילה קראקע־צויזמיר. נאך דער שפאלטונג צווישן די 
צוויי הויפט־קהילות האט אסטראווצע אנגעהערט צו דער 
צויזמירער קהילה. 

עס איז אן שום צווייפל, אז זינט עם איז אנטשטאנען 
די יידישע קהילה אין אסטראווצע, האט זי פארמאגט 
רבנים און דיינים, וועלכע זענען געווען דער שטאלץ פון 
דער שטאט. ביזן "גאון פון אסטראווצע" האט די שטאט 
טאקע נישט געהאט קיץ רבנים פון אזא גרויסן אויטאריטעט 
ווי דער רמ״א, מהרש״ל. דער ב״ח א.ד.גל. אבער דאך האט 
שוין אויך אסטראווצע דעמאלט געהאט בארימטע רבנים 
גדולי התורה, וועמענם איינפלוס האט געגרייכט ווייט 
איבער די גרענעצן פונעם שטעטל. ליידער זיינען פארלוירן 
געגאנגען די קהילה־פנקסים, אין וועלכע עס זיינען געוויס 
געווען פארצייכנט זייערע נעמען. אין אנהויב, איידער די 
יינגע קהילה האט זיו עקאנאמיש פארפעסטיקט, האט זי 
זיך ווארשיינלעך באטייליקט אין אויסהאלטן א בשותפות־ 
דיקן רב מיט איינער פון די נאענטע שטעט, ווייל אויסהאלטן 
אן אייגענעם רב איז געווען פארבונדן מיט גרויסע אויסגאבן, 
און נישט יעדע קהילה האט זיך דאם געקאנט דערלויבן. 

דער עקאנאמישער מצב פון די יידן אין פוילן איז 
אבער אוגטערגעבראכן געיוארן דורך די גרויזאמע געשע־ 
ענישן אין די יארן ת״ה—ת״ט ( 49 — 1648 ) צוליב די 
שרעקלעכע יידן־פארפאלגונגען און שחיטות. זייער פאלי־ 
טישער מצב האט זיך נאך געהאט פארערגערט פיל פאר 
די דאזיקע געשעענישן, און דאם צוליב פארשידענע סיבות, 
צו יועלכע מען קען אויך צורעכענען די שלעכטע 
באציאוגג צו זיי, צוליב שנאה און קנאה (הגם אין אסט־ 
ראווצע האט עס זיך געלאזט ווייניקער פילן צוליב מאנגל 
אין קאנקורענץ מצד די קריסטלעכע בעלי־מלאכות), און 
דעם איינפלוס פון די יעזואיטן, וואס האט ביז גאר שטארק 
געטראפן די יידן. 

עס איו אוממעגלעך פעסטצושטעלן גענוי די צאל 



45 


ער גדרות א־כג—בצד 

צעשטערמע קהילות און די צאל אומגעבראכטע יידן בעת 
די גזירות פון די יארן ת״ה־ת״ט, דער גאון ר׳ שבתי כהן 
האט פארצייכנט אז עס זיי־ען צעשטערט געווארן מערער 
פון 300 וויכטיקע יידישע קהילות און עס זיינען אומגע־ 
בראכט געווארן מער פון 100 טײזנט נפשות, לויט אן 
אידער רשימה זייבען צעשטערט געווארן 744 קהילות און 
עם זיינען אויסגעהארגעט געווארן קרוב צו 650 טויזנט 
נפשות. כמיעלניצקיס באנדעס זענען טאקע גישט דער־ 
גאנגען ביז אסטראווצע און דער אומגעגנט. עס איז אבער 
קיין צווייפל נישט, אז די גרויסע שרעק. וועלכע איז 
צו יענער צייט באפאלן די יידן אין אלע שטעט אץ שטעט־ 
לעך אין פוילן — האט אויך נישט אויסגעמיטן די יידן 
פון אסטראווצע וועלכע האבן מורא געהאט צו בלייבן 
אויפן ארט און צוגלייך מיט אלע ארויסגעלאזט זיך זוכן 
א מער זיכערן מקום מקלט פאר זיך און פאר זייערע 
פרויען און קינדער. 

נישט ווייניקער גרייזאם פון יידן־חורבן אין ווייס־ 
רוסלאנד, זיינען געווען די שחיטות אין גרויספוילן, 
אויסגעפירט דורך די פיילישע ארמייען פין העטמאן 
טשארניעצקי, וועלבע האבן, נאכדעם ווי דאס פוילישע 
מיליטער האט אין יאר 1656 פארטריבן די שויעדן פין 
לאנה — אפגעטאן גרדיזאמע מעשים: פארגוואלדיקט 
יידישע פרויען, קאלטבק־ט״ק געמארדעט קינדער, שרעקלעך 
געפייניקט די קרבנור. פאר■ טייס. דאם איז געויען דער 
מיט בלוט באפלעקטעי יועג פין טשארייעצקיש ארמי־ען 
אויך אין קליין־פוילן צי וועלכער עס האט צו יענער צייט 
אויך געהערט אסטרארוצע — זיינען אפגעמעקט געווארן 
קרוב 20 קהילות מיט דער גאנצער באפעלקערונג פון 
עטלעכע טויזנט נפשות. דער גאמען טשארניעצקי ויעלכער 
איז אין דער פוייישעד טראדיציע פארהייליקט יוי דער 
סימבאל פון פאטריאטיזב אין העלדישקײט — איז אין 
דער יידישער טראדיציע פון פוילן ביזן היינטיקן טאג 
פארבליבן דער סינאגים פון א רשע, א רוצח און שונא־ 
ישראל גענוי ווי דער נאמען פון גרייזאמען כמיעלניצקי. 

וועגן דעם מיט ברוט דורכגעווייקטן ״שפאציר׳ פון 
צורר טשארניעצקי אין דער געגנט פון אסטראווצע ייערט 
דערציילט: פון דארט איז ער אדיין אין דער הייליקער 

קהילה אפט, אין וועלכער עס האבן זיך געפונען 200 
רייכע בעלי־בתים. אלע זיינען אויסגעהארגעט געויארן אין 
זייער געבעט־הויז, ווי אויך שידלאוו, פינטשעוו, כמיעלניק, 
כענטשין, ראקאוו ("טיט היוון" פון ר׳ שמואל פייביש 
ב״ר נתן פייטל פון ווין). אויב אסטראווצע ווערט דארט 
נישט דערמאגט, איז עם ווארשיינלעך צוליב דעם, װאכ 
די דארטיקע יידן האבן באוויזן זיך אפצוראטעווען און 
אנטלאפן אין אן אנדערער שטאט, אדער זיי זיינען גאר 
אומגעקומען אויף זייער וואנדער־וועג. 


די גרויזאמע קאטאסטראפעס פון די יארן 1648 — 

656 j האבן פארקלענערט די יידישע באפעלקערונג אין 
פיילן ביז א העלפט. עם זענען אדורכגעגאנגען צענדליקער 
יארן ביז יידישע קהילות האבן באוויזן זיך אויפצובויען 
פונסניי פון זייערע חורבות. עם האט אבער געדויערט 
ווייניקער פון הונדערט יאר, צום סוף פון צווייטן דריטל 
פון 18 ־טן יארהונדערט, האט זיך די יידישע באפעלקערונג 
פון פוילן פארגרעסערט כמעט פירפאכיק. די יידן אין 
פוילן האבן זיך אויך געהאלטן אין איין מערן און פאר־ 
גרעסערן צוליבן נאטירלעכן צווווקס. אסטראווצע איז 
געװען צװישן די קהיליות. וועלכע האבן זיך פונסגיי 
אויפגעבויט און איר באפעלקערונג האט פארהעלטניש־ 
מעסיק געהאלטן אין איין פארגרעסערן זיך. 

אויף די חורבות פון דער אסטראווצער קהילה, וועלכע 
איז צעשטערט געווארן דורך די ארמייען פון פוילן, שוועדן 
און די זאקסן, איז אויפגעקומען א נייע קהילה. און נאכדעם, 
ווי די יידישע באפעייקערונג האט זיך דארט געהאלטן אין 
איין פארגרעסערן. זייגען געשאפן געווארן די געהעריקע 
אינסטיטוציעס. און די געזעלשאפטלעך־רעליגיעזע עגינים 
זיינען איבערגעגעבן געװארן אין די הענט פון פרנסים 
אדן גבאים׳ פדן ווע^כע פיל זיינען טאקע געווען עוסקים 
בצרכי ציבור באממה• יועישע האבן זיר דערווארבן דעם 
צוטריי פין דער יידישיער באפעלקערונג. 

עס איי װערט צו פארצייבענען צום שבח פון די יידן 
אין אסטראװצע אז נישט קוקנדיק אויף די גרויסע צרות 
אץ גזירות. ייאש זיי האבן געהאט א־יסצושטי־ן במשך פון 
דורות — האבן זיי דאו באוויזן איינצוהאלטן ז־יער נאציא־ 
נא״ע אייגנארטיקייט את פאלקסטימלעכקייט און פארבלייבן 

טר-ע "•ךן, 

די באנייטע קהילה 

במשד פין פיל יארן פין גזירות און מלחמה־געשענישן, 
איז די שטאט אסטראווצע אױסגעלײדיקמ געװארן פון 
יידן. ויעלכע דינען אנטלאפן אין די נאענטע שטעטלעך 
און דערפער און דארט געווארט "עד יעבור זעם". ישווער 
צו ריסן. ווי גרויס ס׳איז געווען דער חורבן אין אסטראווצע 
בעת די דאזיקע מהומות. מיטן אויפבויען פון דער שטאט, 
האבן זיך פונסניי דארט באזעצט יידן און לויט א באגלויבטן 
מקור. האט זיך פון די פליטים קיינער נישט אומגעקערט, 
ױייל זײ האבן זיד איינגעארדנט און באזעצט אין אנדערע 
ערטער, נאר ס׳זיינען אנגעקומען יידן פון די נאענטע 
שטעטלעך: אפט, טארלע, דרילדזש, אזשאראוו און ליפסק. 
אויך די דאזיקע שטעטלעך האבן פיל געליטן פון די 
געשעענישן, זיי זיינען אבער פריער אויפגעבויט געווארן. 

צוליב מאנגל אין מקורות, פארמאגן מיר נישט קיין 



46 


ספר א ר ס צ דוכ צ ה 


שום אינפארמאציעס וועגן רב־ים, פרנסים, דיינים אדער 
געזעלשאפטלעכע טוער, וועלכע האבן זיך געפונען אין 
אסטראווצע פאר איר ווידעראויפריכטונג. ערשט פון א 
שפעטערער תקופה באקומען מיר ידיעות וועגן דער קהילה 
און אירע אינסטיטוציעם. מיר האבן שוין דערמאנט וועגן 
אפבוי פון דער שטאט נאך דער גרויסער שריפה א־ן יאר 
תע״ד ( 1713 ) און וועגן דער פטירה פון ערשטן רב פון 
שטאט אין זעלבן יאר. 

מיטן אנקומען פון הרב ר׳ אליעזר ב״ר שלמה זלמן 
ליפשיץ, האט אסטראווצע באקומען א רב א גאון׳ וועלכער 
האט געשמ׳ט אין דער רבנישער וועלט מיט זיין בקיאות 
אין תלמוד און אלס מחבר, וואס האט בארייכערט די 
רבנישע ליטעראטור מיט זיין ספר "השיב ר׳ אליעזר ושיח 
השדה"(נייאוויט, תק״ט). אין זיין בריוו צו ר׳ יונתן אייבשיץ 
שרייבט ער זיך אונטער: "אליעזר בן ד״ש זלמן ליפשיץ 
רב באוסטרובצה". ער איז נפטר געווארן אין יאר תק״י. 
זיין דערמאנטער ספר דיגט ווי א מורה״דרך פאר לומדים 
און ישיבה־בחורים, ווייל אין יענער תקופה איז מען 
געווען זייער פארזיכטיק מיט צוטיילן דעם טיטל גאון. 

צווישן די גרויסע רבנים פון אסטראווצע איז בארימט 
ר׳ יוסף תאומים, אויף וועמענס מצבה עס זענען אויס־ 
געקריצט די ווערטער: "אב לחכמים, זקן ויושב בישיבה 
של מעלה מו״ה יוסף ממשפחת תאומים ראב״ד בקהילתנו, 
אשר יגע בתורה כל ימיו ושם לילות כימים זי״ע וינוח 
על משכבו בין ישרים תמימים, הרב הה״ג דק״ק אוסטרוב־ 
צה, עלה לשמים בחג הסוכות, שגת תקי״ח לפ״ק, תנצב״ה". 

הרב עוזיאל מייזליש, וועלכער האט אמטירט אין 
אסטראווצע אלם רב, איז בשעתו געווען גוט באקאנט אין 
דער רבנישער וועלט אלם גאון, געווען איינער פון די 
אנגעזעענסטע תלמידים פון מעזריטשער מגיד. און זיין 
חבר רבי אלימלך פון ליזשענסק האט אויף אים עדות 
געזאגט, אז דער מעזריטשער מגיד האט געהייסן דרוקן 
זיינע ספרים או געזאגט, אז זיינע דברי תורה זיינען ויי 
געגעבן געווארן אויפן בארג סיני. ער איז דער מחבר 
פון די ספרים "תפארת עוזיאל" אויף תנ״ך און די פינף 
מגילות, וואם זיינען דערשינען אין דריי אויפלאגן, "מנורה 
הטהורה" (לוואוו, תרמ״ג), ,,עץ הדעת טוב" (אין דריי 
אויסגאבן: לעמבערג, ווארשע און ניו־יורק) "תפארת צבי" 
(זשולקאוו, תקס״ג), "קונטרס פירושים"(פון תפארת עוזיאל, 
בני־ברק תשי״ט). ער איז נפטר געווארן כ״ח כסליו 
תקס״ו. 

רבי שמואל־שמריה בן־יעקב, אויך א רב אין אסט־ 
ראווצע, האט געשמ׳ט אלס למדן, וועמענס יחוס האט 
דערגרייכט ביזן רמ״א און "בית שמואל". ער איז געווען 
איינער פון די בעסטע תלמידים פון חוזה פון לובלין, פון 
קאזשעניצער מגיד און פון ייד הקדוש פון פשיסכע. ער 


האט אמטירט 50 יאר אלס רב אין אסטראווצע און אויס־ 
געשטעלט א סך תלמידים, צווישן זיי דעם גאון ר׳ שמעון 
אב״ד קינצק און ר׳ דובריש אב״ד זשעליכאוו. פון אים 
איז איבערגעבליבן אספר "זכרון שמואל" אויף ש״ס און 
תנ״ך (דערשינען אין דריי אויסגאבעס) (ווארשע תרס״ח, 
בערדיטשעוו תרפ״ה, ירושלים תשו־ח). ער איז נפטר 
געווארן אין עלטער פון ניין און ניינצי־ן יאר כ״ט סיון 
תר״ז. צווישן זיינע אורקינדער איז געווען, צ״וישן אנדערע, 
ר׳ יוסלע פערלמוטער, אן אנגעזעענער אסטראווצער בעל־ 
בית ביז 1929 . צווישן די גרעסטע רבנים אין אסטראווצע 
האט זיך גערעכנט הרב יחזקאל מרגליות, דער שווער פון 
דעם בארימטן בריסקער רב ר׳ בעריש. ער איז געווען 
בארימט ווייט אויסער אסטראווצע און דער ארומיקער 
סביבה. ער איז נפטר געווארן אין יאר תק״ן. 

ר׳ חייב בהרב ר׳ יוסף האכגעלערנטער איז נאמינירט 
געווארן אלס רב אין אסטראווצע אין עלטער פץ 19 יאר. 
ער האט זיך אויסגעצייכנט מיט זיין בקיאות אין תלמוד. 
ער איז אומגעקומען בעת דער כאלערע־מגיפה אין יאר 
תקס״ט אין גראבאוו, נאכדעם ווי ער האט דארט פארנומען 
דעס כסא הרבנות אגעוויסע צייט. 

מיר האבן דא בלויז דערמאנט די אנגעזעענע רבנים, 

עם האט זיך אונח אבער נישט איינגעגעבן צו באקומען 
א רשימה פון אלע רבנים, וועלכע האבן במשך פון פאר־ 
שידענע הקופות פארנומען דעם כסא הרבנות אין 
אסטראווצע. 

אין יאר 1888 האט זין־ אסטראווצע גענויטיקט אין 
א ראש בית־דין און פארשידענע רבנים האבן פארגעלייגט 
זייער קאנדידאטור. דער וױכטיקסטער קאנדידאט צום 
אסטראווצער כסא רבנות איז געווען דער בארימטער גאון 
רבי גרשון חנוך ליינער פון ראדזין. דער באקאנטער אין 
דער חסידישער וועלט מיט ד־ ציציות־תכלת. צום סוף 
האט ער רעזיגגירט פון זיין קאנדידאטור, האלטגדיק אז 
אין דער רוישיקער אמטראווצע וועט ער זיך נישט קאנען 
אפגעבן מיט זיין פארשונגס־ארבעט. 

צו יענער צייט האט זיך באוויזן אין אסטראווצע דער 
יינגער עילוי פון סאבין ר׳ מאיר יחיאל הלוי האלשטוק 
מיט רעקאמענדאציעם פון סקערניעוויצער רבץ, פון הרבי 
ר׳ אלימלך שפירא פון גראדזשיסק, פון בארימטן הרב 
ר׳ אליהו חיים מייזלם פון לאדזש. ער האט פארנומען דאס 
כסא רבנות אין שטאט איבער פערציק יאר. ער איז נפטר 
געווארן י״ט אדר תרפ״ח. 

אין אסטראווצע זייגען אויך געווען גרויסע למדנים, 
צווישן וועלכע עס האט פארנומען אן אנגעזען ארט א 
געוויסער למדן ר׳ יאסעלע, דער מהבר פון א ספר מיטן 
נאמען "ברכת־יוסף". 



על נהרות אוסנזרוגצה 


47 


וווקם פון יידישן ישוב אין אסטראווצע 

מיטן וווקם פון יידישן ישוב אין אסטראווצע איז שוין 
די גרויסע שול נישט אימשטאנד געווען אריינצונעמען 
אלע מתפללים. האט מען נישט ווייט פון דער שול אויפ־ 
געשטעלט דעם גרויסן בית־המדרש, וועלכער איז אפגערא־ 
טעוועט געווארן נאך דער גרויסער שריפה אין שטאט. 

מען דערציילט, אז יונגערהייט האט אין דאזיקן אלטן 
בית־המדרש געלערנט רבי ישראל, אזון פון איינביגדער 
ר׳ שבתי פון אפט, וועלכער איז שפעטער בארימט געווארן 
אלם קאזשעניצער מגיד. 

אויסער דעם אלטן בית־המדרש, איז אויך געווען אין 
אסטראווצע דאם "נייע בית־המדרש". און אין זעלבן קארי־ 
דאר, אראפצוגיץ עטלעכע שטיגעלעך, האט זיך געפונען 
דאם "קליינע בית־המדרשל״. אין "קליינעם בית־המדרשל״ 
פלעגט שבת דאוונען דאס פראסטע פאלק, באלע־גאלעם, 
טרעגערם, וואסער־טרעגערם, שניידערס, שוסטערס. שבת 
פלעגט מען דארט אפדאוונען גאנץ פרי, כדי זיי זאלן באך 
האבן צייט אויצושלאפן זיך און אויסרוען די מידע ביינער 
נאכן אפהארעווען שווער און ביטער א גאנצע וואך... 

אין "קליינעם בית־המדרשל״ איז א גאנצע וואך געװען 
טעטיק א ״תלמוד־תורה׳/ אין וועלכער א מלמד פון אלטן 
דור פלעגט לערנען דאוונען און חומש מיט ארעמע און 
בארוועסע קינדער, וועמענס עלטערן זיינען נישט געווען 
אימשטאנד צו צאלן קיץ שבר־לימוד. דער ״בעלפער״ 


פלעגט יעדן פרייטיק מיט דער פושקע פון ״תלמוד־תורה״ 
ארומגיץ צווישן די שטאטישע באלעבאטים און צונויפ־ 
נעמען גראשגס אויף צו דעקן די הוצאות פון דער תלמוד־ 
תורה פאר די ארעמע קינדער. פון דער דאזיקער 
״בילדונג״ האבן נאר גענאסן די יינגלעך, אבער נישט 
מיידלעך. 

צו יענער צייט האבן די אסטראווצער יידן — ווי אין 
אנדערע שטעטלעך אין פוילן — זיך אפגעהאלטן פון 
שיקן זייערע קינדער אין די גויאישע שקאלעס. די טעכטער 
פלעגן זיצן אינדערהיים און צוגעהאלפן די מוטערס אין 
שטוב־ארבעט. עם פלעגט ארייגקומען א מלמד אין שטוב 
עטלעכע מאל אין וואך און פלעגט לערנען די טעכטער 
מאכן די ברכות, דאוונען און אויך אביטל שרייבן. און אז 
ס׳איז געקומען די צייט, פלעגט מען זיי חתונה־מאכן. מיט 
דער צייט זיינען געבוירן געווארן קינדער און זיי האבן 
ווייטער ממשיך געווען דעם אלטן לעבנס־שטייגער פון 
אמאליקע דורות. 

אין אסטראווצע זיינען געווען פארשידענע מלמדים: 
דרדקי ־מלמדים, וועלכע פלעגן לערנען לייענען און שרייבן 
און אויך חומש: גמרא־מלמדים, מלמדים אין תלמוד־תורות 
און ראשי ישיבות. דאם חדר האט געשפילט די וויכטיקסטע 
ראל אויפן געביט פון יידישן דערציאונגם־וועזן. דער מלמד 
האט אין יענער צייט אויסגעפילט א וויכטיקע פונקציע 
אין לעבן פון די יידישע מאסן אין אלע שטעט און שטעטלעך 
אין פוילן, און אדאנק טאקע אט די מלמדים זיינען ביי 



די אסטראווצער שול און נעבן אים— דער דאן־ פון דער אלטער שול. 
אין פאוערגרונט — דער מרחץ 


48 


SD 


א ו פ ט ד ד ב צ ה 


יידן תמיד געווען ווייניק אנאלפאבעטן אין אלע צייטן. די 
מלמדים האבן זיך געפונען אין די בתי־מדרשים און אין 
די שטיבלעך. אין אלטן בית־המדרש פלעגן זיי לערנען 
מיט די עלטערע בחורים גמרא מיט מפרשים, חושן משפט, 
יורה דעה א.א.וו. 

די אסטראווצער קהילה איז לויט דער פונאנדער־ 
טיילונג פון ועד ארבע ארצות פארעכנט געווארן פאר א 
קליינע קהילה. אבער אפילו אין דער קלענסטער קהילה 
איז איר מאכט אריינגעדרונגען אין אלע געביטן פונעם 
לעבן פוגעם יחיד און אן א דערלויבעניש פון דער קהילה 
האט קיין שום ייד נישט געטארט זיך פארנעמען מיט 
קיץ שום זאך. 

צו דער געשיכטע פון חסידיזם אין אסטראווצע 

ווען מיר באטראכטן דעם געפאלענעם פאליטישן און עקא־ 
נאמישן מצב פון די יידן אין פוילן אין 18 ־טן יארהונדערט, 
ווערן מיר ממש דערשטוינט אינם אנבליק פונעם פאר־ 
שטארקטן לימוד התורה אין אזעלכע גרויליקע צייטן. און 
נישט ווייניקער דערוועקט זיך ביי אונדז די פראגע, ווי 
אזוי האבן די יידן באוויזן צו יענער צייט צו שאפן א נייע 
באוועגונג, ווי דער חסידיזם און אפצוגעבן זיך מיט דעם 
בלב ונפש. 

פוילנס עקאנאמישער מצב צו יענער צייט איז געווען 
א ביז גאר שווערער צוליב די אפטע אינערלעכע און אוי־ 
סערלעכע מלחמות. אויך דער מצב פון די יידן איז געווען 
א ביז גאר שווערער. די מאכט אין די קהילות איז גאנץ 
אפט אריבער אין די הענט פון א גרופע גבירים און 
תקיפים, וועלכע האבן מפקיר געווען די אינטערעסן פון 
די ברייטע פאלקס־מאסן, אויך אין אסטראווצע איז דער 
מצב נישט געווען אנדערש, ווי אין אגדערע יידישע קהילות 
אין פוילן. 

אין 18 ־טן יארהונדערט זיינען די יידן געווען דער 
רוב מנין און רוב בנין פון כמעט אלע שטעט און שטעטלעך 
אין פוילן. די גרויסע צאל יידן אין פוילן און זייער באזונ־ 
דערע וואגיקייט אין דער אלגעמיינער באפעלקערונג, האט 
געשפילט א ביז גאר וויכטיקע ראל ביים געשטאלטיקן 
זייער עקאנאמישע און גערעכטלעכע פאזיציע. דער 
אנטשיידנדיקער פאקטאר איז אבער געווען דער עקאנא־ 
מישער, סאציאלער און פאליטישער מצב פונעם לאנד, אין 
וועלכן זיי האבן זיך געפונען. 

און צו יענער צייט, ווען ס׳איז געווארן איבערגעפולט 
די מאס פון ליידן און דאם פאלק האט זי ך געבראכן אונטער 
דער שווערער לאסט פון צרות און לייד — איז אויפגע־ 
קומען די באוועגונג פון חסידיזם. דאם ערשטע מאל אין 
דער געשיכטע פון פוילישן יידנטום האט זיך באוויזן אן 


אלגעמיינע דעמאקראטישע באוועגונג, וועלכע איז ארוים 
אין קאמף קעגן דער הערשאפט פון גבירים, למדנים און 
תקיפים, און געפאדערט אין דער פולער מאס די רעכט 
פון פראסטן פאלק. עס האט זיך אגגעהויבן א קאמף צווישן 
חסידים און מתנגדים. 

און בעת אין דער נישט ווייטער אפט האט דער 
חסידיזם באלד אין אנהויב זיך אנגעשטויסן אויף א גרויסער 
קעגנערשאפט מצד ר׳ יחזקאל לאנדאו (מחבר פון "נודע 
ביהודה") און אנדערע לומדים און גדולי התורה, האט 
דער חסידיזם אין אסטראווצע כמעט נישט אנגעטראפן 
אויף קיין שום קעגנערשאפט. דער חסידישער מנהיג, דער 
צדיק ר׳ משה לייב סאסאווער, וועלכער האט זיך באזעצט 
אין אפט, פלעגט אפט באזוכן די שטעט און שטעטלעך פון 
דער ארומיקער סביבה, צווישן זיי אויך אסטראווצע, און 
דארט פארשפרייטן די חפידישע תורה. ר׳ משה לייב איז 
געווען א גרויסער למדן, איינער פון די בעסטע תלמידים 
פון ר׳ שמעלקע פון ניקלשבורג, און דאך האט ער זיך 
אויפגעפירט ווי איינער פון פראסטן פאלק און געווען 
באקאנט אלם גרויסער בעל־צדקה אין קעגנזאץ צו די למד¬ 
נים וועלכע האבן געקוקט אויף די פאלקס־מאסן פון אויבן 
אראפ און באטראכט זיי פאר נידעריקע באשעפענישן. ״נײן 
משה לייבם — פלעגט ער אפט זאגן — קענען נישט דאוונען 
אלם מנין, דאקעגן צען שניידערס זענען זיך מצטרף צו א 
מנין". ער איז אנגעגאנגען אלם פאטער פון אלע יתומים, 
אלמנות און ארעמע לייט, פון אלע גערודפטע און 
געפלאגטע. 

אין אסטראווצע גופא איז קיינמאל נישט פארגעקומען 
קיין קאמף קעגן חסידות. ווארשיינלעך אז די יידן אין 
אסטראווצע — ווי אין אלע שטעט און שטעטלעך אין 
פוילן — האבן געזען אין חסידיזם א גרויסע האפענונג אין 
זייער שווערן מצב. 

רבי ישראל בעש״ט האט באזוכט אסטראווצע ביי דער 
געלעגנהייט פון זיין באזוך אין אפט ביי רבי שבתי דעם 
איינבינדער — און פון דעמאלט אן האט זיך דער חסידיזם 
גענומען מער פארשפרייטן אין אסטראווצע און אין דער 
ארומיקער געגנט, 

הירך אסטראווצע זיינען דירכגעגאנגען יידן מכל המי¬ 
נים. עס ווייזט זיך ארוים, אז דער רבי ר׳ אלימלך פון 
ליזשענסק, וועלכער איז יונגערהיים געווען א הייסער אנ־ 
הענגער פון די מקובלים און פון אר״י הקדוש — האט אויך 
אמאל באזוכט אסטראווצע, און לויט ווי עם איז געווען פאר־ 
שריבן אין "פנקס אסטראווצע". האבן אים די בעלי־בתים פון 
שטאט איבערגעגעבן א גרויסע סומע געלט אויף פדיון 
•שבויים. צוזאמען מיט זיין ברודער ר׳ זישע פלעגן זיי 
ארומגיין אפגעריסן און אפגעשליסן און געוואנדערט פון 
שטאט צו שטאט און פון דארף צו דארף, געלעבט אין גרויס 




עי:הרות אוסטרוכצה 


49 


דחקות און געהאלטן אין אײן פארשפרײטן די חסידישע 
תורה צװישן די ארעמע פאלקס־שיכטן. עס איז נישט בא־ 
וװסט, צו איז דאם געװען דער אײגציקער באזוך פון רבין ר׳ 
אלימלך אין אסטראווצע, אדער עס זײנען דערנאך געװען 
נאך באזוכן. עס איז אבער מער ווי זיכער. אז דער 
דאזיקער צדיק האט א סאך צוגעהאלפן צו פארשטארקן 
דאס חסידות אין אםטראװצע. 

רבי ישראל, דער קאזשעגיצער מגיד, האט געפילט 
א גאר באזונדערע קרובהשאפט צו אסטראווצע, װעלכע 
געפינט זיך גישט װײט פון זײן געבורט״שטאט אפט. שײן 
אלם דרײצךיאריק ײנגל איז ער אריבער קײן אסטראװצע, 
כדי דארט צו לערנען אין דער ישיבה פון שטאט־רב. הגאון 
רבי יחזקאל (דער פאטער פון מחבר פון די שאלות ותשובות 
"הר הכרמל"). אין "פנקס אסטראווצע" איז פארצייכנט. 
אז רבי ישראל האט געלערנט אין אלטן בית־המדרש און 
פלעגט גאנצע נעכט אפזיצן אויפן בערגל נעבן בית־הכגסת. 
וואם את געווען פול מיט פסולת, און דארט פייגיקן זיין 
גוף. נאך דער פטירה פון הגאון ר׳ יחזקאל אין יאר תק״י. 
האט דער קאזשעניצער מגיד רבי ישראל פארלאזט 
אסטראווצע. 

מיט איין זאך איז דער קאזשעניצער מגיד געווען ענלעך 
צום ישפעטערדיקן אסטראיוצער רבין רבי מאיר יחיאל 
הלוי: ביידע זענען זיי געווען גרייסע גאונים און ביידע 
האבן זיי געשטאמט פון פראשטן פאלק. דער קאזשעניצער 
מגיד פלעגט צו דער יארצייט נאד זיין פאטער גיין אויפן 
בית־עולם און זיך משתטח געווען אוי־ זיין י־בר. אייג־ 
מאל איז ער געשטאנען אנגעלענט אויפן קבר און געשוויגן. 
דערנאך האט ער געזאגט צום שמש: "מיין פאטער איז 
געווען אן איינביגדער, און אויך איך האב צונופגענימען 
און געבונדן וועלטן איינע מיט דער אנדערער". און עס 
איז דאך באוווסט, אז אויך דער פאטער פון אסטראווצער 
גאון רבי מאיר יחיאל הלוי, איז געווען א פשוטער ייד, 
א בעקער. 

אסטראווצע איז במשך פון דער צייט געווארן א 
חסידישע שטאט אין פולן זין פון ווארט. און כמעט יעדער 
ייד איז געווען צוגעבונדן צו א וועלכן נישט איז צדיק 
און געדאוונט אין זיין שטיבל. אין שטאט זייגען געווען 
שטיבלעך פון לובלינער, אלעקסאנדערער, ווורקער. סקער־ 
ניעוויצער, קוזמירער, ביאלאבזשעגער, מאדזשיצער שיד־ 
לאווצער, אזשאראווער, פוריסאווער, גערער חסידים א.אנד. 

און אויף דעם באדן איז שפעטער ארויסגעוואקסן 
אייגער פון די ווונדערבארסטע טיפן, דער גאון און צדיק, 
וועלכער האט זיך אויסגעצייכנט מיט אהבת ישראל און 
אהבת התורה, הרב רבי מאיר יחיאל האלשטאק. וועלכער 
איז געווען באליבט ביי אלע שיכטן פון די אסטראווצער 
יידן. 


אסטראווצער יידן צווישן האמער 
און קאוואדלע 

צום סוף פון יאר 1764 האט די פוילישע רעגירונג אײנ־ 
געארדנט א פאלקס־ציילונג צווישן דער יידישער באפעל־ 
קערונג. אין אסטראווצע און אין דער ארומיקער געגנט 
האבן זיך צו יענער צייט געפונען 904 יידן. די דאזיקע 
פאלקס־ציילונג איז פארגעקומען אין צוזאמענהאנג מיטן 
קאפ־שטייער, וועלכן די יידן האבן צו יענער צייט באדארפן 
צאלן לויט דער צאל נפשות אין יעדער קהילה, און נישט 
אן אלגעמיינע סומע ויי פריער. פון קאפ־שטײער זײנען 
נאר געווען באפרייט קינדער ביז איין יאר, און צוליב 
דעם האבן זיי נישט פיגורירט אין די רשימות פון דער 
ציילונג. און אזוי ווי דער ציל פון דער פאלקס־ציילונג 
את געווען צו העכערן די שטייערן פון דער יידישער 
באפעלקערונג, האבן זיך די יידן באמיט אויפצוגעבן א וואם 
קלענערע צאל נפשות, און גאר באזונדערס האט מען דאס 
אנגעוואנדן לגבי קיגדער, וועלכע עם את לייכט געווען 
צו פארבאהאלטן. לויטן געזעץ האט דער רב אדער דער 
פרנס אין יעדער שטאט באדארפן ארומגיין מיטן שמש 
אין דער באגלייטונג פון א שליאכטשיץ פון שטוב צו 
שטוב און פארעירייבן די צאל נפשות. אזוי אז ס׳איז 
אנצונעמן אז ד* צאל יידישע נפשות אין אסטראווצע האט 
צי יענעי צייט באטראפן פיל מערער ווי די אפיציעל 
אנגעגעבענע ציפער. 

מען קאן אבער אויך אויפן סמך פון דער דאזיקער פאלקס־ 
צ־ילונג פעסטשטעלן, אז די יידישע באפעלקערונג אין 
אסטראווצע און אין דער אומגעגנט האט צו יענער צייט 
באטראפן נישט ווייניקער פון 904 נפשות, הגם עם לאזט 
זיך נישט פעסטשטעלן די גענויע צאל. עס ווייזט זיך 
אויך ארויס, אז די אסטראווצער קהילה את געווען א 
הויפט־קהילה, אין וועלכער עס זיינען געווען אנגעשלאסן 
פיל שטעט און דערפער פון דער ארומיקער סביבה. פון 
יאר 1764 ביזן יאר 1827 פארמאגן מיר נישט קיץ שום 
סטאטיסטישע אנגאבן וואס שייך דער צאל יידן אין 
אסטראווצע. 

מיט וואס האבן צו יענער צייט די יידן אין אסטראווצע 
און אין דער ארומיקער געגנט זיך באשעפטיגט און פון 
וואם האבן זיי געצויגן זייער חיונהי פונקט ווי אין אלע 
שטעט און שטעטלעך אין פוילן, האבן אויך די יידן אין 
אסטראווצע זיך באשעפטיקט מיט האנדל, מיט מלאכה 
און זיי זיינען געווען פארמיטלער צווישן דער שטאט און 
דארף. א געוויסער טייל פון זיי האט זיך אויך געפונען 
אין די דערפער ארום אסטראווצע און זיך פארנומען מיט 
ארענדע פון גיטער און מילן, מיט אפדינגען שענקען׳ 
קרעטשמעם א.א.וו. 



50 


ספר א ו סטר ופצה 


אין 18 ־טן יאר הונדערט האבן די יידן געשפילט 
א וויכטיקע ראל אין אינערלעכן האנדל פון פוילן. 
אסטראווצע ווערט נישט דערמאנט צווישן די וויכטיקע 
צענטערן פון די יארידן, וועלכע זיינען פארגעקומען אין 
קרוין־פוילן אין די שטעט יאראסלאוו, ריטשיוואל, פיג־ 
טשעוו, צו וועלכע עס פלעגן זיך צוזאמענקומען אסאך יידן 
פון אלע שטעט און שטעטלעך, אזוי אז דער "ועד ארבע 
ארצות" פלעגט דאם אויסנוצן און דארט אפהאלטן זיינע 
באראטונגען. אבער אויך אין אסטראווצע און אין די 
ארומיקע שטעטלעך פלעגן פארקומען אפטע יארידן, פון 
וועלכע די יידן האבן געצויגן זייער פרנסה. גרעסערע יארידן 
פלעגן צו יענער צייט פארקומען אין אסטראווצע 6 מאל 
במשך פון יאר, און די אסטראווצער יידן פלעגן אויך באזוכן 
די יארידן, וועלכע פלעגן פארקומען אין אנדערע שטעט. 

עם ווייזט זיך אתים, אז פון א געוויסן שטאנדפונקט 
האבן די יידן אין אסטראווצע זיו געפילט באקוועמער ווי 
אין אגדערע שטעט. קודם כל צוליב דעם, וואס דער ישוב 
איז געווען א נייער און אין שטאט האט זיך געפילט א 
מאנגל אין אזא דינאמישן עלעמענט ווי די יידן, און די 
שטאט־באלעבאטים זענען דאך געווען פאראינטערעסירט 
אין א וואם שנעלערער אנטוויקלונג פון דער שטאט און 
זיי האבן דעריבער געגעבן די יידן פארשידענע הבטחות 
און פריווילעגיעס, אבי זיי זאלן קומען און זיך באזעצן 
אין שטאט. אין אסטראווצע איז נישט געווען קיץ ארט 
פאר קאנקורענץ צווישן יידישע און קריסטלעכע האנט־ 
ווערקער, ווייל די לעצטע זיינען צום גרעסטן טייל געווען 
באשעפטיקט אין די פאבריקן אין אסטראווצע און אין 
ארומיקער געגנט און זיי האבן זיך נישט גענויטיקט צו 
ארבעטן אלס זעלבשטענדיקע האנטווערקער און דערביי 
קאנקורירן מיט די יידן. והשנית: די ווירטשאפטלעכע 
נויטווענדיקייט אין די יידן און זייערע גרויסע לייסטונגען 
פארן האנדל האבן גובר געווען די פיינטשאפט־געפילן, 
וועלכע זיינען אזוי שטארק געפלעגט געווארן דורך די 
גלחים און יעזואיטן. 

די שליאכטע אין פוילן האט בדרך כלל אפגעשאצט 
די עקאנאמישע דינאמישקייט פון דער יידישער באפעלקע־ 
רונג און אירע פארבינדונגען מיט נאענטע און ווייטע 
לעגדער און האט זיי באדארפן ווי די פארקויפער פון 
זייערע לאנדווירטשאפטלעכע פראדוקטן. דאס יידישע 
אסטראווצע האט געהאט א באזונדערן מזל צו זיינע שטאט־ 
באלעבאטים, וועלכע האבן כמעט אלע זיך באצויגן מיט 
סימפאטיע צו די יידן און געוווסט ווי אפצושאפן זייערע 
פעאיקייטן. 

בעת דער דריטער צעטיילונג פון פוילן ( 1795 ) איז 
אסטראווצע מיט דער גאנצער געגנט פון אפט און צויזמיר 


אריבער צו עסטרייך און איז איר געווען אונטערגעווארפן 
ביזן יאר 1809 . עס זיינען צו יענער צייט פארגעקומען 
ענדערונגען אין דער ארגאניזאציע און אין די באדינגונגען 
פון דער יידישער קהילה׳ וועלכע האט זיך געמוזט צופאסן 
צו די געזעצן אין דער עסטרייכישער מדינה, וואם האט 
זיי געמאכט פארשידענע באגרענעצונגען אויפן האנדלס־ 
געביט און ביי דורבפירן הייראט־אקטן. 

מיט דער מפלה פון נאפאלעאנען און דאם אנשליסן 
דאם ווארשעווער פירשטנטום צו רוסלאנד איז, לויטן 
באשלוס פון ווינער קאנגרעס אין יאר 1815 , אנטשטאנען 
די פוילישע מלוכה אין דער ראם פון דער רוסישער 
אימפעריע. אין דער דאזיקער תקופה האבן זיך ביי די 
פוילישע יידן דערוועקט נייע האפענונגען בשייכות מיט 
דער פארבעסערונג פון זייער מצב. 

די יידן אין אסטראווצע ווי אין גאנץ פוילן זיינען 
מיטגעריסן געווארן מיטן שטראם פון די נייע געשעענישן 
און רעזשים־ענדערונגען און נאכן איבערגיין צום צארישן 
רוסלאנד. האט זיך געעפנט א ניי בלאט אין דער געשיכטע 
פון זייער לעבן. 

אין דער תקופה פון דער פוילישער מלוכה אין דער 
ראם פון דער רוסישער אימפעריע נאכן יאר 1815 . האט 
אסטראווצע געהערט צו דער צויזמערער וואיעווודסטווא 
און צום אפטער קרייז. די יידישע באפעלקערונג פון 
אסטראווצע איז געווען אונטערגעווארפן דער קהילה, צו 
וועלכער עס האבן אויך געהערט די קלענערע קהילות אין 
די נאענטע שטעטלעך ווי אויך די יידן פון די ארימיקע 
דערפער. 

אין יאר 1827 האט די אלגעמייגע צאל פון דער 
יידישער באפעלקערונג אין פוילן באטראפן 377,754 
נפשות, און די צאל יידן אין אסטראווצע — 1064 נפשות 
( 5770 פון דער אלגעמיינער באפעלקערונג), דאם הייסט, 
אז די יידן האבן שוין דעמאלט געבילדעט א מערהייט 
פון דער שטאטישער באפעלקערונג. עם איז אבער 
אנצונעמען, אז די אנגעגעבענע ציפער איז נישט קיץ 
ריכטיקע, ווייל אסאך יידן אין אסטראווצע. גענוי ווי אין 
אנדערע שטעט, האבן זיך צוליב פארשידענע סיבות 
אפגעהאלטן פון רעגיסטרירן. במשך פון דרייסיק יאר, 
פון יאר 1827 ביזן יאר 1856 , האבן מיר נישט קיץ שום 
פרטים וועגן די פאלקסציילוגגען אין שטאט און וועגן דער 
צאל יידן דארט. אין יאר 1856 האט די צאל יידישע נפשות 
אין אסטראווצע באטראפן 2675 , וועלכע האבן געבילדעט 
8070 פון דער אלגעמיינער באפעלקערונג. מיט פיר יאר 
שפעטער איז ווידער פארגעקומען א פאלקס־ציילונג, לויט 
וועלכער די צאל יידישע נפשות אין אסטראווצע האט 
באטראפן 2675 נפשות פון דער אלגעמיינער באפעלקערונג 



על כדרות אוסטרוכצד 


51 


פון 3366 נפשות. פאראן א סברה, אז די יידן פון 
אסטראווצע זיינען געווען פאראינטערעסירט צוליב וועל־ 
סער נישט איז סיבה, אויסצובאהאלטן דעם פאקט אז זיי 
באטרעפן א מערהייט פון דער באפעלקערונג אין שטאט. 
פון דער צווייטער זייט איז טאקע מעגלעך, אז די יידישע 
באפעלקערונג אין אסטראווצע האט זיך פארקלענערט בעת 
די לעצטע צוויי פאלקסציילונגען אויף זעכציק נפשות. 
צי די דאזיקע וואקלונג איז געיוען א ממשותדיקע אדער 
צופעליקע — איז שווער פעסטצושטעלן. נאך פינף יאר 
נאך דער גרויסער שריפה אין שטאט, האבן זיך די ציפערן 
פון דער פאלקסציילונג נישט געענדערט, און אין יאר 
1865 האט ווידער די צאל נפשות פון דער יידישער 
באפעלקערונג אין שטאט באטראפן 2675 נפשות פון דער 
אלגעמיינער באפעלקערונג פון 3366 נפשית, ד.ה. אז מען 
האט פשוט אנגעגעבן די ציפער פון דער פריערדיקער 
פאלקסציילונג. 

פון וואס האבן צו יענער צייט געלעבט די ־־ידן אין 
אםטראװצע׳׳ צוליב די באגרענעצונגען פאר יידן און דאם 
נישט לאזן זיי אריינדרינגען אין דער אינדוסטריע און אין 
דער לאנדווירטשאפט במשך פון הונדערטער יארן, זייגען 
די יידן אין זייער גרעסטער מערהייט געווען געצווינגען 
צו פארנעמען זיך מיט האנדל מלאכה, קונסט־אויסאר־ 
בעטונגען ויי אויך פארמיטלעריי אין מעקלעריי. דער 
גרעסטער טייל פון וי־ איז באשטאנען פין קליינהענדלער. 
קרעמער, גאסן־הענדלער און בעלי־מלאכות, וועלכע האבן 
געבילדעט א שוואכע סאציאלע שיכט, א פארארעמטע 
צוליב די שטענדיקע פארפאלגונגען, גזירות און אנטיסע־ 
מיטיזם. עס זענען אויך געווען דייגים, רבנים מלמדים 
שוחטים, ישיבה־בחורים און בעלי־בתים. די ברייטע מאמן 
פון "עמך׳ האבן געהערט צו די "חברות" פץ פארשידענע 
בעלי־ מלאכה. 

אויך אין אסטראווצע. ווי אין אלע אנדערע שטעט 
און שטעטלעך, האבן די יידן, און גאר באזונדערס די 
האנטווערקער, געליטן פון שווערן עקאנאמישן מצב, 
וועלכער האט געהערשט צו יענער צייט אין פוילן צוליב 
די אפטע מלחמות און פאליטישע ענדערונגען און דער 
עיקר צוליב די פארשידענע שטייערן, וועלכע זיינען ארויפ־ 
געלייגט געווארן אויף דער יידישער באפעלקערונג, נישט 
רעכענענדיק זיך מיט אירע עקאנאמישע מעגלעכקייטן. 

אין אסטראווצע זיינען אויך צו יענער צייט געווען 
קלעזמארים, בדחנים און חזנים. די קלעזמארים פלעגן 
שפילן אויף יידישע און קריסטלעכע חתונות או זיי פלעגן 
אויך אייגעלאדן ווערן דורך די גוט־באזיצער צו שפילן אויף 
זייערע פארוויילונגען און בעלער און וויילן דעם עולם 
אין זייערע פאלאצן. 


אסטראווצע נאכן אויפשטאנד פון 1831 

נאכן אונטערדריקן דעם אויפשטאנד פון יאר 1831 האט 
זיך פארענדיקט די זעלבשטענדיקייט פון פוילן, וועלכע 
איז פארוואנדלט געווארן אין א טעריטאריע פון דער 
רוסישער אימפעריע. דאס האט דערפירט צו גרויסע עקא־ 
נאמישע און גייסטיקע ענדערונגען אין לעבן פון די יידן 
אין פוילן. די באגרענעצינגען פאר די יידן אויף פארשי־ 
דענע געביטן האבן ווייטער אנגעהאלטן און די שטייער־ 
לאסט איז געווארן וואס אמאל שווערער און אומדער־ 
טרעגלעכער. צו יענער צייט איז אין פוילן אויסגעבראכן 
די כאלערע־מגיפה, וועלכע האט צוגענומען זייער אסאך 
קרבנות צווישן דער באפעלקערונג. אויך די יידן פון 
אסטראווצע האבן זייער פיל געליטן פון דער דאזיקער 
מגיפה און פיל משפחות זיינען געווארן פאראבלט צוליבן 
טויט פון זייערע נאענטסטע און טייערסטע. 

די שווערע גזירה פון 1840 נישט צו דערלויבןדי 
פוילישע יידן צו טראגן זייערע ספעציפישע יידישע קליידער 
און אז די יידישע פרויען זאלן נישט טארן אפגאלן 
זייערע האר פארן ארונטערגיין אונטער דער חופה; די 
גזירה פון 1843 וועגן 15 ־יאריקן מיליטער־דינסט, וואס 
האט דערפירט צו דער בארימטער אין דער יידישער 
געשיכטע פרשה ״קאנטאניםטן״ דאס פארכאפן מיט 
געװאלד ײדישע ױגענטלעכע און זיי אפרייסן אויף לאנגע 
יארן פון זייערע עלטערן, פון וועלכע אויך א סך זיינען 
געציוונגען געווארן זיך אפצושמדן — דאס אלץ האט זיך 
אויך געלאזט טיף אפפילן אין דער יידישער אסטראווצע, 
ווו מען האט זיך דערציילט גרויליקע מעשיות וועגן 
״ניקאלאײס סאלדאטך אין די ווייטע סטעפעס פון רוסלאנד. 

די יידן אין אסטראװצע האבן, צוגלייך מיט די יידן 
אין אלע אנדערע שטעט און שטעטלעך אין פוילן, פיל 
געליטן פון דער גזירה פון דער צארישער מאכט קעגן 
יידישן ״חדר״. אין מאי 1855 האט די צארישע רעגירונג 
ארויסגעגעבן א פארארדענונג, אז במשך פון צוואנציק יאר 
זאלן ליקווידירט ווערן די "חדרים׳/ וואס האבן געשפילט 
אזא וויכטיקע ראל אין דערציאונגם־וועזן פון די יידישע 
מאסן אין פארלויף פון פיל דורות. די רעליגיעזע יידן 
האבן אויך נישט גערן אויפגענומען דאם אייגפירן דעם 
לימוד פון דער רוסישער שפראך אין די "חדרים". אין 
יאר 1875 , דער ענדיגילטיקער טערמין פון ליקווידירן די 
יידישע "חדרים", האט זיך די צארישע רעגירונג איבער־ 
צייגט, אז זי איז נישט אימשטאנד איינצוברעכן דאס 
עקשנות פון דער יידישער באפעלקערונג, און דעם יידישן 
"חדר" איז ווייטער דערלויבט געווארן צו עקזיסטירן. 

עס איז באקאנט די באציאונג פון די אסטראווצער 
יידן בעתן אויפשטאנד פון יאר 1863 . דער ליפסקער רבי, 



52 


ספר א ו ס נז ר ו ב צ ר 


ר׳ יהודה לייביש פסח פרימער (זיין זון ר׳ ירחמיאל האט 
געוווינט אין אסטראווצע), האט געזאמלט געלט און קליידער 
אין אסטראווצע פאר די אויפשטענדלער, און די יידישע 
שניידערם האבן גענייט פאר זיי די נויטיקע מלבושים. די 
יידן אין אסטראווצע האבן אויך געהאלפן די אויפשטעבדלער 
מיט עסנווארג און אגדערע זאכן. 

די פאליאקן פון אסטראווצע און דער סביבה האבן 
גישט פארגעסן די הילף מצד די אסטראווצער יידן פאר 
די אויפשטענדלער. אלס צייכן פון דאנקבארקייט האט 
א פרוי פון א באוווסטן פוילישן שליאכטשיץ געשאנקען 
א מיט גאלד אויסגעהאפטן פרוכת פארן ארון־קודש אין 
דער שול. די זקני העיר ווייסן צו דערציילן, אז אויפן 
פרוכת איז געווען אויסגעהאפטן דער נאמען פון דער 
שפענדערין מיט די אותיות "פ.ר.". די גאנצע צייט, וואס 
פוילן האט געהערט צו רוסלאנד, האט מען זיך נישט 
באנוצט מיטן דאזיקן פרוכת׳ מורא האבנדיק פאר אן "עין 
הרע" מצד די צארישע מאכט ארגאנען... ערשט נאך דער 
באפרייאונג פון פוילן פלעגט מען דאם דאזיקע פרוכת, 
וועלכעס האט סימבאליזירט די פריינטשאפט צווישן יידן 
און פאליאקן אין אסטראווצע און אין דער סביבה, — 
ארויסהענגען אויף יום־טוב אויפן ארון־הקודש. 

אין אסטראווצע און אין דער ארומיקער געגנט האבן 
די יידן געלעבט אין גוטע באציאונגען מיט זייערע פוילישע 
שכנים. די יידישע האנטווערקער פלעגן גוט אויפגענומען 
ווערן אומעטום און זיי זיינען אויך געווען באשעפטיקט 
ביים בויען קירכעס. די נלחים אין אסטראווצע און אין 
דער ארומיקער געגנט פלעגן אין די קירכעס פרעדיקן 
צו לעבן בשלום מיט יידישע שכנים און זיי פלעגן אפט 
דערמאנען די בשותפותדיקע אקציעם פון פאליאקן און 
יידן אין די בלוטיקע קאמפן בעתן אויפשטאנד פון יאר 
1863 . געווען נלחים, וועלכע פלעגן לאזן אויפנייען זייערע 
סוטאנעס דווקא ביי יידישע שניידערס, וועלכע האבן 
געשמ׳ט פאר נוטע בעלי־מלאכות. די דאזיקע אידיליע 
פון פרידלעכע באציאונגען צווישן יידן און פאליאקן האט 
אנגעהאלטן ביזן יאר 1896 , ווען ס׳האט זיך אנגעהויבן 
א גיפטיקע אגיטאציע מצד איינעם פון די נלחים אין 
שטאט, און דאם רואיקע לעבן צווישן ביידע טיילן פון 
דער באפעלקערונג איז פיל געשטערט געווארן. 

דער מאטעריעלער מצב פון די יידן אין אסטראווצע 
האט זיך אבער צו יענער צייט פיל פארבעסערט. מיטן 
פארלייגן א באן־ליניע ביז אסטראווצע, האט מען אויך אויפ־ 
געשטעלט די אייזן־גיסעריי ("זאקלאדי אסטראוויעצקיע"), 
ווו עם האט געארבעט אלם בוכהאלטער א געוויסער ייד 
פרענקעל. די יידן אין שטאט און אין דער ארומיקער געגנט 
האבן געצויגן זייער חיונה פון די טויזנטער באשעפטיקטע 
ארבעטער אין די פאבריקן. עס איז אויך אנגעגאנגען א הורט־ 


האנדל מיט די ארומיקע קליינע שטעטלעך, פון וועלכע יידן 
פלעגן קומען קיין אסטראווצע איינקויפן שפייז־פראדוקטן 
און פארשידענע שטאפן. די באן פלעגט קומען קיץ 
אסטראווצע צוויי מאל אין טאג, געברענגט און ארויסגע־ 
פירט פארשידענע סחורות. די יידן אין שטאט האבן געלעבט 
פון ארבעט, פון האנדל און פון קרעמעריי. אלי אבוש 
לעדערמאן און זיין זון ר׳ דודל האבן אויפגעשטעלט די 
ערשטע גארבעריי, וועלכע האט אויך באשעפטיקט קריסטן 
פון דער ארטיקער באפעלקערוגג. פיל יידן אין אסטראווצע 
האבן זיך גוט אויפגעארבעט און ס׳איז געווען צווישן זייא 
היפש ביסל גבירים. אויף שריט און טריט האט מען 
געפילט, אז דער מאטעריעלער מצב האלט זיך אין איין 
פארבעסערן. 

אסטראווצע נאך דער שריפה 

דער פסוק "שבע יפול וקם" <זיבן מאל פאלן און צוריק 
אויפשטיין) איז אויך מקויים געווארן אין אסטראווצע, 
וועלכע האט אין פארלויף פון איר לאנג־יאריקער עקזיס־ 
טענץ דורכגעמאכט פיל שריפות, פיל מאל פארברענט 
און חרוב געווארן און אויף אירע חורבות ווידער אויפגע־ 
בויט א נייע שטאט און פונסניי ארגאניזירט דאם קהלישע 
לעבן. גאר באזונדערס פלעגן די אפטע שריפות אנמאכן 
א חורבן אין די ענגע יידישע געסלעך. די יידן פלעגן 
אנטלויפן אין די ארומיקע שטעטלעך און אסטראווצע איז 
פיל מאל געווארן אויסגעליידיקט פון יידן. שפעטער זענען 
געקומען אנדערע יידן, אפגעבויט די חורבות און אויפגע־ 
שטעלט א נייעם יידישן ישוב. 

מיר פארמאגן נישט קיץ גענויע דאטעס וועגן די 
אפטע שריפות אין אסטראווצע. מיר ווייסן בלויז, אז אין 
יאר 1713 (תע״ד) איז די שטאט פונסניי אפגעבויט געווארן 
נאך א גרויסע שריפה, פון וועלכער עס זיינען איבערגע־ 
בליבן בלויז די אלטע שול און דאם אלטע בית־המדרש. 
א צווייטע אינפארמאציע דערציילט אונדז װעגן א גרויםער 
שריפה אין יאר 1861 , ווען די גאנצע שטאט איז פארברענט 
געווארן און עס זיינען אויך אומגעקומען עטלעכע יידן בעת 
א חתונה. די יידן אין שטעטל האבן זיר איבערצייגט, אז 
ס׳איז גישט כדאי צו בויען הילצערגע הייזער. אויב 
ס׳פלעגט אויסברעכן א שריפה אין איין הויז, פלעגט זיך 
דאס פייער תיכף אריבערטראגן אויף אנדערע בנינים און 
אלע זיינען אוועק מיטן רויך. און קיץ ארגאניזירטע 
פייערלעשער־געזעלשאפט איז צו יענער צייט נישט געווען. 
האבן זיך טאקע נאך יענער גרויסער שריפה גענומען 
באווייזן אין די יידישע געסלעך וואס מערער געמויערטע 
הייזער און די שריפות האבן שוין נישט געקאנט אנמאכן 
אזא חורבן ווי פריער און בכלל זיך פארקלענערט. 



עד נהרות אוסנזרובצה 


53 


פון דער דאזיקער שוידערלעכער שריפה איז 
איבערגעבליבן אויפן אסטראווצער בית־עלמין אן אנדענק 
אין געשטאלט פון א דאפלטער מצבה פון א מאן און ווייב, 
וועלכע זיינען צוזאמען אומגעקומען אויף א יידישער 
חתונה. ווי אויך רעשטלעך פון פיר גרויסע און אכט 
קליינע מצבות נאך די אומגעקומענע יידן בעת דער דאזיקער 
שריפה. 

די אסטראווצער יידן האבן אפגעקויפט ביים גראף 
וויעלאפאלסקי שטיקער באדן פון זיינע גיטער און אויפ־ 
געשטעלט נייע הייזער און גאסן. די שטאט האט זי ך 
אויסגעברייטערט און עם איז אויפגעקומען דער קווארטאל 
מיט זיינע נייע הייזער, דער אזוי גערופענער "סטאוו". עם 
איז פארגעקומען א כסדרדיקע מענטשן־וואנדערונג פון 
די נאענטע שטעטלעך: טארלע, ליפסק, ראכעוו. 
קלימענטאוו א. אגד. אײפן בערגל נישט װײט איז געשטא־ 
נען דער גרויסער קאשטשאל מיס זיין הויכער שטיינערנער 
ווייסער מויער. אז פר-ימע יידן פלעגן אדוירכגיין נישט ייייט 
פון קאשטשאל, פלעגן די אין דער שטיל שעפטשען דעם 
פסוק: "שקץ תשקצני 

דער מארק אין אהטראווצע איז געווען ארומגערינגלט 
פון אלע זייטן מיט גאפן און געסלעך׳ װעלכע זײנען געױען 
אויסשליםלעך באװונט דורד יידן ווי• טילנע זאטילגע, 
נאווא, סטאראקונאויסקא מיייגסקא אץ א גדײסער טיייי 
פון אילזשעצקא (דרילדזשער־גאס). אין די דאזיקע ענגע 
געסלעך זיינען געווען קאגצענטרירט כמעט אלע "הדרים" 
פון אסטראווצע מיט זייערע מלמדים און אין די זומער־ 
חדשים פלעגן פון די אפענע פענצטער זיך לאזן הערן די 
יונגע שטימעלעך פון די תלמידים, וועלכע האבן פלייסיק 
געלערגט תורה פון פרי ביז שפעט אין אוונט. געווען 
אויך אין אסטראווצע דאם שול־געסל און דאס "טומאה"־ 
געסל, דער קונאווער וועג, דער אפטער וועג און דער 
סטאוו, וועלכער האט געפירט צו דער באן־סטאנציע. אלע 
געוועלבער אין מארק אויף אלע פיר" ציילך זיינען געווען 
יידישע. אסטראווצע איז צו יענער צייט פארוואנדלט 
געווארן אין א יידישער שטאט. אין דער יידישער וועלט 
איז די שטאט ביזן היינטיקן טאג מערער באקאנט אונטערן 
נאמען אסטראווצע, און נישט אסמראוויעץ, ווי זי הייסט 
אפיציעל. 

אסטראווצע איז מיט דער צייט פארוואנדעלט געווארן 
אין א עיר ואם בישראל. עס זענען איינגעפירט 
געווארן די גרויסע יארידן, אויף וועלכע די יידישע בעלי־ 
מלאכות פלעגן ארויסברענגען און פארקויפן זייערע אויס־ 
געפארטיקטע סחורות. דער האנדל אין שטאט האט גענומען 
בליען און עם זיינען איינגעשטעלט געווארן האנדלס־ 
באציאונגען מיט די גרעסערע שטעט אין דער מדינה. 


דער בראנפן־מאנאפאל (פראפינאציע) איז אריבער אין 
יידישע הענט, צוערשט צו ר׳ יחיאל מינץ און שפעטער 
צו ר׳ פינטשע מינצבערג. צווישן, די רייכע יידן אין 
שטאט צו יענער צייט זיינען אויך געווען באקאנט די 
ברידער היינע און ר׳ ליפא בוימשטיין, וועלכער האט געפירט 
א האנדל אין ברייטן מאסשטאב. 

מיטן אויסברוך פון דער ערשטער וועלט־מלחמה, 

ווען אסטראווצע איז פארנומען געווארן דורך דער 
עסטרייכישער ארמיי, האבן די עסטרייכישע מאכט־ 
ארגאנען פארלענגערט די באן־ליניע ביז צ־זמיר, ראז־ 
ואדאוו און ווייטער — און פארן יידישן האנדל אין אסט־ 
ראווצע האבן זיך געעפנט נייע האריזאנטן. 

צוויי מאל אין וואך — מאנטיק און דאנערשטיק — 
פלעגן פארגעקומען אין אסטראווצע יארידן און די פויערים 
פון די ארומיקע דערפער פלעגן זיך צונויפפארן אין שטאט 
אריץ און מיטברענגען פון כל־טוב. יידישע שניידערס 
שוסטערס, היטלמאכערס און קרעמערס פלעגן ארויסשטעלן 
אין מארק זייערע סחורות צו פארקויפן. די פויערים האבן 
פארקויפט זייערע לאנדווירטשאפטליכע פראדוקטן און 
פלעגן קויפז אלץ. וואס איז זיי ניטיק געווען פאר זייער 
באלעבאטישקייט. אין טאג פון יאריד זיינען אלע שענקען 
אין שטאט יועלכע האבן אין גרעסטן טייל געהערט צו 
יידן. געיוען איבערפולט מיט פויערים און פויערטעס, וואס 
האבן נאכן פארקויפן זייערע פראדוקטן. געמאכט א כוסה 
און פיל האבן זיך טאקע אנגעשיכורט ביזן פארלירן דאס 
באוווסטזיין. אין מארק פלעגן זיך אין דעם טאג באווייזן 
פיל קונצנמאכערס און טרעפערם, וועלכע די פויערעם 
און פויערטעס פלעגן צוווארפן זייערע פאר גראשן. 

דאס יידישע אססראווצע האט זיך געהאלטן אין איין 
פארגרעסערן. צו יענער צייט זיינען געווען באקאנט אין 
שטאט די למדנים ר׳ לייבקע און ר׳ קנא פון די מינצעם. 
בארימט איז אויך געווען דער למדן ר׳ יאסעלע, וועלכער 
האט שפעטער פארעפנטלעכט א ספר אונטערן נאמען 
"ברכת יוסף" און פון דער פאמיליע מלכה, וועלכע איז 
געווען באקאנט מיט איר שוך־געשעפט, האט אפגעשטאמט 
דער למדן און מורה־הוראה ר׳ יאסל, אדער ווי מען פלעגט 
אים רופן "דער לאמער יאסל". אין שטאט האבן זיך געעפנט 
״שטיבלעך״ פון אלע מינים: קאצקער, גערער, לובלינער, 
אלעקסאנדרער, סקערניעוויצער, אמשינאווער. סוכעדניא־ 
ווער, קאלושינער, ליפסקער, קהמירער, טריסקער א.א. 
עם האבן זיך אויך געשאפן פריוואטע מנינים און עם זיינען 
אנטשטאנען פארשידעגע חברות, ווי חברה ש״ס, חברה 
תהילים, וועלכע איז צומייסט באשטאנען פון מענטשן פון 
פראסטן פאלק. 



54 


ספר אוסטרוכצד 


אסטראווצע צום סוף פרן 19 ־טן יארהונדערט 

די יידן פון אסטראווצע זיינען געווען די הויפט־בויער פון 
דער שטאט און נאד זיי האבן מיט זייער פלייס און ענערגיע 
אנטוויקלט דעם האנדל און די אינדוסטריע אין דער דאזי־ 
קער געגנט. א וויכטיקע ראל אין איר אגטוויקלונג און פאר־ 
שריט האט געשפילט איר געאגראפישע לאגע און די 
נייע אייזנבאן־ליניע, וועלכע האט דערמעגלעכט אפאר־ 
בינדונג מיט די גרעסערע שטעט אין לאגד. 

אסטראווצע האט צו יענער צייט געהערט צו ראדאמער 
קרייז און גובערניע, וועלכע את געווען איינע פון די צען 
גובערניעם אין קאנגרעס־פוילן. די גרענצן פון דאזיקן 
קרייז האבן דערגרייכט אויף דרום־זייט ביז דרילדזש, פון 
מערב־זייט ביזן קעלצער קרייז, פון דרום־זייט ביזן 
צויזמירער קרייז און פון מזרח־זייט האט די ווייסל געשאפן 
א נאטירלעכע גרענעץ, וואס האט אים אפגעטיילט פון 
יאנאווער קרייז. 

פון אדמיניסטראטיוון שטאנדפונקט את דער קרייז 
באשטאנען פון צוויי שטעט: (אפט) און אסטראווצע, 10 
שטאטישע פונקטן (קונאוו, וואשניעוו, גליניאני, אזשאראוו, 
לאסאטשין, טשמיעלאוו, סלופיא, לאגאוו, ראקאוו. אי־ 
וואנסק) און 556 ארומיקע דערפער און דערפלעך. 

דער הערשער פון אסטראווצע את דעמאלט געווען 
דער גראף וולאדיסלאוו וויעלאפאלסקי, וועלכער את געווען 
אין זייער גוטע באציאונגען מיט די יידישע שכנים. מען 
דערציילט, אז ווען ער פלעגט באגעגענען דעם אסטראווצער 
רב, ר׳ מאיר יחיאל הלוי ז״ל, פלעגט ער אנידערקניען און 
נישט אויפשטיין בת דער רב האט אים אנגענומען פאר 
די הענט און אים אויפגעשטעלט. ער האט געהערט צו די 
רייכסטע שליאכשיטשעם אין פוילן, פארמאגט א סך 
פעלדער, וועלדער, גיטער, טארטאקן, אזשערעס און ווא־ 
סער־מילן, וועלכע ער פלעגט אפגעבן צו יידישע פאכטער 
אויף גוטע באדינגונגען. דעם גרויסן און געדיבטן וואלד 
אין וועלכן עם האט זיו אויך געפינען א טארטאק מיט 
פיל הייזער האט ער פארדונגען דעם לובלינער חסיד ר׳ 
מאיר היינע. אינטערעסאנט, אז דער אפמאך צווישן זיי 
איז נישט געמאכט געווארן שריפטלעך, נאר בלויז אויף 
"הן צדק" צווישן גראף און די יידן. די וואסער־מיל ביים 
טייך קאמיעננא האט ער פארפאכטעט צו ר׳ שמואל 
דענקאווער (פשעפיורקע), וועלכער האט דאס איבערגענומען 
פון פריערדיקן פאכטער ר׳ נפתלי דאלוסער. 

פון וואס דער עיקר האבן צו יענער צייט געצויגן זייער 
היונה די יידן אין אסטראווצע? מען קאן פעסטשטעלן, 
אז די אסטראווצער יידן האבן אין דער תקופה פון דער 
צארישער הערשאפט פארמאגט דריי עיקרדיקע פרנסה־ 
קוואלן. 


דער ערשטער קוואל איז געווען די ריזיקע שטאל־און 
אייזן־גיסעריי, וועלכע האט באשעפטיקט קרוב 10 טויזנט 
קריסטלעכע ארבעטער און זייער צאל האט געהאלטן אין 
איין שטייגן. צוויי מאל אין חודש פלעגן די ארבעטער 
דארט באקומען אויסגעצאלט זייער געהאלט. זיי האבן 
געלעבט אין שווערע מאטעריעלע באדינגונגען און גאנץ 
ווייט נישט אויסגעקומען מיט זייער מאגערן פארדינסט. 
און דא את זיי געקומען צוהילף דער יידישער קרעמער און 
סוחר אין שטאט, וועלכער פלעגט געבן פראדוקטן און 
פארשידענע סחורות אויף בארג בת דער נאענסער 
"וויפלאטע". מען האט פארשריבן אין ״ביכל״ און שפעטער 
ביסלעכווייז געסילוקט דעם חשבון. 

דער צווייטער מקור פון פרנסה פאר אסטראווצער יידן 
צו יענער צייט זיינען געווען די מארק־טעג, וועלכע פלעגן 
פארקומען אין שטאט צוויי מאל אין וואך — מאנטיק און 
דאנערשטיק. פון דער ארומיקער געגנט פלעגן זיך לאזן 
די פויערים אויף וועגענער מיט זייערע לאנדווירטשאפט־ 
לעכע פראדוקטן אויפן יאריד קיין אסטראווצע. נאכן 
פארקויפן זייערע פראדוקטן, פלעגן די פויערים און 
פויערטעם ארומגיין איבער די יידישע געוועלבער און דארט 
איינגעקויפט וואם עס האט זיך נאר געלאזט. 

דער דריטער קוואל פון פרנסה את אין שפעטערדיקע 
יארן באשטאנען פון דער שטיצע, וואם אויסגעוואנדערטע 
יידן קיץ אמעריקע און קאנאדע פלעגן כסדר אריינשיקן צו 
זייערע איבערגעבליבענע קרובים אין דער אלטער ודים. 
און אזוי האבן די יידן אין אסטראווצע ווי נישט את געלעבט 
— אמאל ערגער און אמאל בעסער. 

אויסער די דריי פרנסה־קוואלן. פון וועלכע די אסט־ 
ראווצער יידן האבן געצויגן זייער חיונה. דארף מען נאך 
צוגעבן די האנטווערקער און בעלי־מלאכות, פאכמענער, 
וועלכע האבן פארמעגט אייגענע ווארשטאטן אדער 
געארבעט ביי יענעם אלס לוין־ארבעטער. 

אין יאר 1894 האט זיך אסטראווצע באטייליקט אין די 
פייערונג פון דער קרוינונג פון לעצטן רוסישן צאר. ניקאליי 
דער צווייטער. אויך די יידישע קהילה את געװען געצװונ־ 
גען זיך צו באטייליקן אין דער דאזיקער פייערונג. וועלכע 
את פארגעקומען אין שול ביי דער אנוועזנהייט פון 
העכערע באאמטע, אנגעזעענע שטאט־לייט און גרויסע 
מאסן פון דער יידישער באפעלקערונג. נאכן מאכן דעם 
געהעריקן "מי שברך" פארן צאר און פאר דער מלכה 
און נאכן אפזינגען דעם צארישן הימן "באזשע, צאריא 
כראני" (גאט, באשיץ דעם צאר), האט דער רב געהאלטן 
א דרשה לכבוד דער דאזיקער געשעעניש, וועלכע האט זיך 
איינגעקריצט אין זכרון פון דער יידישער באפעלקערונג 
אין אסטראווצע. 



עי נהרות אוסטדוכצד 


55 


אין אנהויב פון 20 ־טן יארהונדערט 

אין פארגי !י יד מיט אנדערע שטעט און שטעטלעך אין פיילן 
צו יעגער צייט. האבן אין אסטראווצע פארהעלטנישמעסיק 
געהערשט גוטע באציאוונגען צווישן יידן און קריסטן. ביזן 
יאר 1904 זיינען אין אסטראווצע נישט פארצייכנט געווארן 

32 —אסטראווצע יידיש-גיעריייישפאוזאאגח 32 

קיין שום איבערפאלן אויף יידן מצד זייערע פוילישע 
שכנים. קיץ אסטראווצע זיינען אבער שוין דערגאנגען 
אפקלאנגען פון דער אנטיסעמיטישער פדאפאגאנדע- וועלכע 
איז געווארן געשטיצט דורך דער צארישער מאכט. די 
גלחים האבן אויסגענוצט דעם אנטיסעמיטיזם אין זייער 
קאמף קעגן די אפיקורסישע סאציאליסטן און זיי האבן 
געמאכט יד־אחת מיט די צארישע מאכט־ארגאנען אין 
קאמף קעגן די ארבעטער, וועלכע האבן געפאדערט בעסערע 
לעבנס־באדינגונגען. דער אנטיסעמיטיזם האט זיי געדינט 
ווי א מיטל צו וועגדן דעם צארן פון פאלק קעגן די יידן. 

אין יאר 1904 איז אין אסטראווצע געמאכט געווארן 
דער ערשטער פרווו פון אן ארגאניזירטן פאגראם קעגן דער 
יידישער באפעלקערונג. די גלחים צהאמען מיט דער 
צארישער רעאקציע, מיט דער פאליציי און א טייל פון 
דער אונטערוועלט זיינען ארויס מיט א שטארקער כולי־ 
גאניש־אנטיסעמיטישער העצע קעגן די ארטיקע יידן. די 
בלוטיקע געשעענישן האבל אנגעהאלמן גאנצע צוויי מעת־ 
לעת, בעת וועלכע איין יי- איז דערהארגעט געווארן, פיל 
זיינען געווארן פארוויגדעט און יידיש האב־אץ־גוטם איז 
גערויבט געווארן אין מיטן העלן טאג. די יידישע זעלבסט־ 
שוץ, וועלכע איז באשטאנען פון טרעגערס, באלעגאלעס 
קצבים און מענטשן פון פראפטן פאלק. האט זיך עיערגיש 
אנטקעגנגעשטעלט און זיי פארטריבן. 

די בוואליעס פץ דעי יעױאלוציאנעי־ער באװעגונג אין 
רוסלאנד אין 1905 האבן אויר דערגרייכט קיץ אסטראויצע. 
אויך דייידישע ארבעטער און פאלקסמאסן, וועלכע זענען 
אונטערדריקט געווארן ביי דער צארישער מאכט סיי אלם 
פראלעטאריער און סיי אלם יידן— זענען ארוים מיטפאדע־ 
רונגען אויסצובעסערן זייערע לעבגס־באדינגונגען און גע־ 
נומען ביסלעכווייז אויסגלייכן דעם רוקן. די יידישע ארבע־ 
טער און פאלקסמאסן האבן געלעבט ביי די שווערסטע 
באדינגונגען, ארבעטנדיק 12 שעה א טאג און מערער, 
און ס׳איז קיץ חידוש נישט, וואס זיי זענען די ערשטע 
אריינגעצויגן געווארן אין דער סאציאליסטישער באוועגונג, 
וועלכע האט געלאקט מיט אויסזיכט פון א בעסערער 
צוקונפט. פיל פון זיי האבן זיך אנגעשלאסן אין די רייען 
פון פ.פ.ם. און פון "בונד" און ס׳איז פארגעקומען א 
דערנענטערונג צווישן פוילישן און יידישן ארבעטנדיקן 
פאלק. 


דאס יאר 1905 האט אויפגעטרייסלט די גאנצע סביבה 
און ביי דער גרויסער פאבריק אין אסטראווצע האבן זיך 
גענומען זאמלען ארבעטער מיט רויטע פענער און סאציא־ 
ליםטישע לאזונגען. אין דער פוילישער סאציאליסטישער 
פארטיי (פ.פ.ס.) אין אסטראווצע זענען אויך געווען טעטיק 
יידן. דוד פרענקל, א זון פון ישראל פרענקל פון ראדאם, 
איז געווען איינער פון די טעטיקסטע טוער אין די רייען 
פון פ.פ.ם. אין דער געגנט פון ראדאם, אסטראווצע, אפט 
און צויזמיר. ער האט געארבעט אלם באאמטער אין 
אסטראווצע און געפירט אן אויפקלערונגס־ארבעט צווישן 
די יידישע מאסן. 

עם האבן אויך נישט געפעלט צווישן דער יידישער 
באפעלקערונג אין אסטראווצע קיץ מוסרים, וועלכע האבן 
איבערגעגעבן די שטרייקערס און רעוואלוציאנערן אין די 
הענט פון דער צארישער פאליציי. 

אין די יארן 1906 — 1907 האט זיך אויפגעהויבן א 
כוואליע פון טעראר מצד דער צארישער מאכט. דוד 
פרענקעל איז צוליב א מסירה ארעסטירט געווארן צוזאמען 
מיט אליהו ווייצמאן. וולאדיסלאוו פעניגשטיץ. ד״ר יצחק 
וויינבערג, פיאטר פרענקעל, אזשא וויינבערג. אדלער 
ליפמאן און אנדערע. ער איז פארשיקט געווארן קיץ 
סיביר און לטפעטער פון דארט אנטלאפן קיין עסטרייך. פיל 
פץ די דאזיקע יידישע מומרים האבן שפעטער באצאלט 
מיט זייער לעבן, ווייל זיי זיינען אומגעקומען פון די 
הענט פון די רעוואלוציאגערן וואס זענען צוריקגעקומען 
אין באפרייטן פוילן אלם פוילישע לעגיאנערן. 

בעת די דאזיקע געשעענישן, האט זיך אנגעהויבן די 
אויסוואנדערונג פון די ײדישע מאסן פון פוילן. גענוי ווי 
אין אלע אנדערע שטעט און שטעטלעך אין פוילן, האבן 
אויך די יידן אין אסטראווצע •פארויסגעזען די געפאר וואס 
דערנענטערט זיך און גענומען אויסוואנדערן פון דער 
שטאט, אין וועלכער זיי האבן געלעבט פץ דורי דורות. 

געווען נאך א סיבה פאר דער יידישער עמיגראציע 
צו יענער צייט: די מורא מאבליזירט צו ווערן אין דער 
צארישער ארמיי און אוועקגעשיקט צו ווערן אין די ווייטע 
סטעפעס פון רוסלאנד ווו עם איז געווען אוממעגלעך 
אפצוהיטן יידישקייט און ס׳האט געדראט די געפאר מיט 
דער צייט אינגאנצן צו ווערן פארגויאישט. 

אין א געוויסן פרייטיק האבן זיך פארשפרייט קלאנגען 
אין שטעטל, אז די פאבריק־ארבעטער גרייטן זיך נאד דער 
ארבעט דורכצופירן א פאגראם איבער דער יידישער באפעל־ 
קערונג. דער רב האט צונויפגערופן אויף א געהיימער 
באראטונג די גמינע־דאזארעס פון יענער צייט, צווישן זיי: 
ר , ברוך גראסמאן, משדדלע בייגעלמאן, בנימץ קעסטענ־ 
בערג און אנדערע. ס׳איז אנגענומען געווארן א באשלוס, 
אז די יידן זאלן זיך פארטיידיקן און אנטקעגנשטעלן די 



56 


ספר אוסנזרובצה 


פאגראמשטשיקעס מיט אלע כוחות און נישט לאזן זיף 
אויסשעכטן. אין אסטראװצע האבן זיך צו יענער צייט 
געפונען ביז 5000 יידן. 

די אסטראווצער יידן האבן באשלאסן פאר יעדן פרייז 
צו פארטיידיקן זייער לעבן אין דאס לעבן פון זייערע פרויען 
און קינדער. עטלעכע הונדערט יידן האבן זיך אוועק־ 
געשטעלט ביי דער גרויסער שול און ביים אריינגאנג צום 
מארק. ווי נאד עס זיינען אנגעקומען די ערשטע ידיעות, 
אז עם גרייט זיך א פאגראם אין שטאט, האט בערל 
טשאטשקע, יאסל באלאס און זכריה לאמפ ארגאניזירט די 
יידישע קצבים, טרעגערם און אלע שטארקע בחורים פון 
שטאט און זיי באזארגט מיט מעסערס, העק, אייזערנע 
פרענטן און אנדערע מכשירים. אויך דעם רב׳ס איידעם, 
דער גאסטינינער רב ר׳ דודל סילמאן, האט זיד אוועק־ 
געשטעלט פאר דער טיר פון רב׳ם הויז מיט אן אייזערנעם 
פרענט אין האנט, גרייט אנטקעגנצושטעלן זיך די פאגראמ־ 
שטשיקעס, און ער האט דערביי געהאלטן אין איין איבער־ 
חזרן דעם פסוק: ״תמות נפשי עם פלשתים!״. ווען די 
פאגראמשטשיקעם האבן זיך דערנענטערט צו די יידישע 
גאסן און געזען ווי די יידן גרייטן זיך צו פארטיידיקן זייער 
לעבן — האבן זיי זיך מיט חרפה צוריקגעצויגן און די 
יידן אין אסטראווצע האבן פריי אפגעאטעמט. 

נאף דער ערשטער ורעלט־מלחמה 

דעם ערשטן אויגוסט פון 1941 איז אויסגעבראכן די 
ערשטע וועלט־מלחמה, וועלכע האט אויפגעטרייסלט איירא־ 
פע. גאר באזונדערם האבן בעת דער דאזיקער מלחמה 
געליטן די יידן, וועלכע האבן געוװינט אין געביטן, וואס 
זיינען אין דער צייט פון מלחמה איבערגעגאנגען פון האנט 
צו האנט און מען האט זיי געהאלטן אין איין באשולדיקן 
אין שפיאנאזש און צוהעלפן דעם שונא. די מיליטערישע 
געריכטן האבן ארויסגעטראגן פיל הארבע אורטיילן אויף 
יידן׳ וועלכע מען האט באשולדיקט אין פארברעכנס, וועלכע 
זיי זיינען אבסאלוט נישט באגאנגען. 

אויך דאם יידישע אסטראווצע האט נישט אויסגעמיטן 
דעם ביטערן גורל פון אלע אנדערע יידישע שטעט און 
שטעטלעך אין פוילן אין יענער תקופה. באלד נאכן 
אויסברוך פון דער מלחמה האבן די צארישע מאכט־ 
ארגאנען גענומען ״זאקלאדניקעס״ פון צווישן דער יידישער 
באפעלקערונג, וועלכע האבן באדארפן זיין פאראנטווארט־ 
לעך פאר דער גוטער אויפפירונג פון די יידישע מאסן 
אין שטאט בעת דער מלחמה. עם זייגען פארהאלטן געווארן 
פאלגענדע בעלי־בתים: אשר הערץ, קלמן בוימפעלד, בערל 
ראזענמאן, משה וויינבערג, זיסל שאפירא (זיסל מאניסעס), 
יוסף פעפער, פינטשע מינצבערג א.א. נאך גרויסע 


באמיאונגען ביי דער צארישער מאכט זיינען זיי נאד א 
געוויסער צייט באפרייט געווארן. 

מיטן אריינקומען פון די עסטרייכער קיץ פוילן, האט 
זיך דער מצב פון די יידן אין אסטראווצע פיל פארבעסערט 
און דאס לעבן איז געווארן פרייער. 

שפעטער האט זיך דער מצב ראדיקאל געענדערט, 

אלם רעזולטאט דערפון וואס די רוסן האבן צוריק פארנומען 
די גאנצע געגנט. אין שטאט זיינען שוין אנגעקומען ידיעות 
וועגן יידן־אומרוען אין סטאשעוו, טארלע, יוזעפאוו, 
ראדאם און אין אנדערע שטעט און שטעטלעך. דער רב האט 
זיך דעמאלט געווענדט מיט א הייסן רוף צו אלע יידן 
פון שטאט, אז זיי זאלן ארויסגיין מקבל פנים זיין דאס 
צארישע מיליטער מיט ברויט און סיגארעטן. און ווען 
די ערשטע צארישע סאלדאטן האבן זיך באוויזן אין שטאט 
און זיי האבן געזען דעם דאזיקן קבלת־פנים, איז עם זיי 
שטארק געפעלן געווארן און זיי האבן די יידן געלאזט 
צורו. 

און ווידער איז עפעס פארגעקומען אין אסטראווצע, 

וואס האט כמעט דערפירט צו פאגראמען איבער דער 
יידישער באפעלקערונג מצד די צארישע סאלדאטן און 
קאזאקן. ומעשה שהיה כך היה: עם איז געווען פאר פסח. 
די בעקערייען אין שטאט, וועלכע זיינען איינגעשטאנען 
אין יידישע הענט, האבן געבאקן מצות אויף פסח און צוליב 
דעם האט אויסגעפעלט ברויט פארן רוסישן מיליטער. די 
רוסישע מאכט־ארגאנען האבן געדראט, אז אויב ס׳וועט 
אויספעלן ברויט פאר דער ארמיי, וועלן זיי זיך נוקם זיין 
אין די יידן. 

דער רב האט הארט פאר ערב־פסח צונויפגערופן אלע 
בעקערם פון שטאט און זיי באפוילן אין דער ערשטער 
ריי צו באקן ברויט פארן מיליטער. "כדי אפצוראטעווען 
כאטש איין יידיש נפש האט דער רב געזאגט צו די בעקערס 
— נעם איך אויף מיר דעם חטא פון באקן ברויט אום 
פסח און אויך די שטראף פארן דאזיקן חטא, ווייל עם 
האנדלט זיך וועגן פיקוח נפש". און אסטראווצע איז טאקע 
אדאנק דעם אפגעראטעוועט געווארן פון א פאגראם. 

די אסטראווצער יידן פון עלטערן דור ווייסן אויך 
צו דערציילן, אז אין יענער ציים האבן די רוסן אמאל 
שפעט ביינאכט פארהאלטן אין גאס דעם דרדקי־מלמד פיי־ 
וועלע ראזענבערג. זיי האבן אים חושד געווען אין שפיאנאזש 
לטובת די עסטרייכער און עם האט אים געדראט טויט־ 
שטראף. אז דער רב האט זיך דערפין דערוווסט, האט ער 
באפוילן דעם שמש, אז ער זאל אים אריבערפירן צום 
מיליטערישן קאמאנדיר. אזוי ווי ער האט נישט געהאט 
קיץ קיץ כוח צו גיין צוליב די תעניתים, וועלכע ער האט 
געפאסט אזוי פיל יארן — האט מען אים געטראגן צום 
קאמאנדיר אויף א שטול. דער רב האט לאנג גערעדט מיטן 



על;הרות אוסטרוכצה 


57 


צארישן קאמאנדיר און אים ענדלעד איבערצייגט, אז ער 
קען גוט דעם דאזיקן מלמד און ער ווייסט, אז ער איז 
נישט קיין שפיאן. דעם רב׳ס ווערטער האבן געווירקט 
און ר׳ פייוועלע איז טאקע אויפן ארט באפרייט געווארן 
פון יעדער שולד. 

אין יאר 1915 , נאך זייער מפלה ביי דער ווייסל, האבן 
זיו די רוסישע באוואפנטע קרעפטן צוריקגעצייגן פון פוילן, 
וועלכע איז ווידער אקופירט געווארן דורך די עסטרייכער 
און דייטשן. 

די יידישע באפעלקערונג אין אסטראווצע. ווי אין 
אלע שטעט און שטעטלעך אין פוילן אין יענער תקופח, 
האט פרייער אפגעעטעמט. עס האבן גענומען בלאזן נייע 
ווינטן און די יידישע יוגגט איז באאיינפלוסט געווארן פון 
דער מערב־קולטור. צו יענער צייט איז אויך פראקלאמירט 
געווארן ד־ "באלפור־דעקלאראציע", וועלכע האט אויפ־ 
גערודערט די יידישע ויעלט און דאס גרויסע פוילישע 
יידנטום און האט נאד מער דערגענטערט די יידישע יוגנט 
צו דער גרויסער מערב־קולטור. 

די יידישע פראגרעכיייע ױגנט האט זיך גענומען וועקן 
צו א ניי לעבן. עם אי: באשלאסן געווארן צו גריגדן א 
פאלקם־ביבליאטעק, וועלכע זאל באזארגן מיט גייסטיקער 
שפייז די יידישע יוגנט אין אסטראווצע, וואט האט געלעכצט 
באך בילדונג. 

נאך שווערע באמיאונגען און אנשטו־ענג־נגען איז 
ענדלעך געלונגען צו שאפן די ערשטע ביבליאטעק יועלכע 
האט פארמאגט א ג!־ייםן אויסויאל פון יידישע און 
העברעאישע ביכער. אין דער ביבליאטעק• וועלבע האט 
געטראגן אן אומפארטייאישן כאראקטער, זיינען געווען 
פארטרעטן די ציוניסטן, דער "בונד", פועלי ציון און די 
אומפארטייאישע יוגנט. די ביבליאטעק איז אבער געווען 
ווי א דארן אין אויג פון די יידישע פאנאטיקער אין שטאט 
וועלכע האבן נישט געקאנט איינשטימען מיט דעם געדאנק. 
וואט די יידישע יוגנט רייסט זיך צו לערע און בילדונג 
און ווייכט אפ פון די אלטע אויסגעטראטענע וועגן. 
אין א געוויסן אוונט זענען טאקע עטלעכע יידישע פאנא־ 
טיקער באפאלן די ביבליאטעק, וועלכע האט זיך געפונען 
אויף דרילדזשער גאס אין שיטארסקיס הויז, און גענומען 
רייסן די בילדער פון די ווענט, ברעכן שטולן און אוים־ 
האקן די שויבן. גוט, וואט דאם איז פארגעקומען אין אוונט, 


ווען א סך יוגענטלעכע זיינען געווען פארזאמלט אין דער 
ביבליאטעק. די פארזאמלטע האבן באזייטיקט די פאנא־ 
טיקער און אזוי ארום אפגעראטעוועט די ביבליאטעק, 
וועלכע די יידישע יוגנט האט אויפגעבויט מיט אזוי פיל 
פליים, מי און ענערגיע. 

ווי אלע אגדערע שטעט און שטעטלעך אין פוילן, 

האט זיך אויך די יידישע יוגנט אין אטטראווצע גענומען 
ארגאניזירן אין פארטייען, פון עקסטרעם־רעכטע, "אגודת 
ישראל״ — ביז קאמוניסטן. 

צו יענער צייט איז אויך געגרינדעט געווארן אין 
אסטראווצע די ערשטע יידישע מאדערנע פאלקס־שול. 
בראש פון די גרינדער זעגען געשטאנען: די ברידער 
אליעזר אין יחיאל לעיוי, הלל בראפמאן, אברהם מלאך, 
לייזער סאטאנאוויטש, ש. מינצבערג, א. י. מינצבערג און 
מעניע בלאנקמאן. דער לייטער און לערער פון דער שול 
איז געווען א. קעסטענבערג פון דרילדזש. אין דער שול 
האבן געלערנט ביז 120 קינדער. שפעטער איז אויך 
געגרינדעט געווארן דורך די עסקנים יהושע קופערמאן, 
משה לעדערמאן א.א. די מזרחי־שול אונטער דער לייטונג 
פין לערער א. יוינער ביי דער מיטהילף פון לערער ערליך. 
אין שטאט איז צו יענער צייט אויך געווען טעטיק 
א,,תלמיד־תורה". 

דעס ח־טן נאוועמבער 1918 איז געשלאסן געווארן 
א ייאפנשט^שטאנד. אויף די חורבות פון דער ערשטער 
יועלט־מלהמה איז איטשטאנען דאס פרייע פוילן. 

אין די חרשים נאוועמבער 1918 —יאנואר 1919 זענען 
פארגעקומען כיליגאנישע איבערפאלן מצד פוילישע אנטי־ 
סעמיטן אויף דער יידישער באפעלקערונג אין פוילן. גאר 
באזונדערס האבן געלאזט זיד וווילגיין און געווילדעוועט 
די טרייעריק־בארימטע ״האלערטשיקעם״, װעלכע האבן 
זיך אויסגעצייכנט אין דער ארבעט פון שערן און אויסרייסן 
די בערד פון די יידן און שלאגן זיי מכות רצח. 

אויך די יידן אין אסטראווצע האבן דעמאלט איבער־ 
געלעבט שווערע טעג. די ידיעות וועגן די פאגראמען אין 
לעמבערג, פינסק, ווילנע. לידע און אין אנדערע שטעט 
האבן אויך אויפגעטרייסלט די יידישע באפעלקערונג אין 
אסטראווצע. עס זיינען פארגעקומען פיל פראטעסט־מי־ 
טינגען קעגן די דאזיקע בלוט־פארגיסונגען. און די יידן 
זיינען געווען שטארק באזארגט וועגן זייער גורל אויף 
דער פוילישער ערד... 




אוסטרובצה במפה החדשה של פולין אחרי המלחמה 
























אוסטחבצה הצטיינה במנהיגיה הרוח¬ 
ניים, אשר עיצבו את האופי הדתי של 
הקהילה, שבה לא פסק קול התורה לא 
ביום ולא בלילה. להלן שורה של רבנים ואדמו״רים 
שהוציאו את שמה לתהילה ולתפארת בעולם היהודי 






מ. ש. גשררי 

רבנים ואדמו״רים בארסטררבצה 


גלל הוסר מקורות אין אנו יודעים כלים על 
רבני אוסטרובצה בתקופתה הראשונה. 

במאות ה־י׳ו ו־ 17 . יביאה ת״י־ת״ט של 
המאה ה־ 10 ימלהמת השיוד״ם והזאכסיש 
בפילין במאה ה־ 17 לא פסחה גב עי־ קהי¬ 
לת אוסטרובצה, שאמנם יא סבלה מן השח־סות. אד אנשי 
הקהילה נמלטו מפני מהנות חמלניצקי, שהגיעו עד ילוב־ 
לין, והצטרפו לפליטים הרבים. שהציפו את הדרכים. הי¬ 
שוב נחרב כולו ואתו ירדו לטמיון הפנקסים, שבץ יתר 
העניינים הכילו גם שמות הרבנים ותקופת כהונתם במקום. 

מסיבה זו ידועים לנו רק שמות הרבנים ששרתו בקודש 
בקהילת אוסטרובצה אחרי ששוקמה מחדש בסוף המאה 
ה־ 17 . גם שמות אלה לא נלקחו מפנקס הקהילה. שלא 
הגיע לידינו, אלא ממקורות שונים, בעיקר מספרים רבניים 
שונים, שבהם נזכרים רבני אוסטרובצה ותקופת פעולתם. 

הרב דבי נפתלי 

הרב הראשון של אוסטרובצה ששמו ידוע לנו הוא 
ר׳ נפתלי (או ר׳ מאיר), חתנו של ר׳ הרצקה. לפי פרטים 
שפורסמו בספר חסידים, היה בנו של ר׳ אריה לייבוש 
מפשיטיק, מתלמידי רבי יצחק יעקב "החוזה מלובלין" ורבי 
יחיאל מיכל המגיד מזלוצ׳וב. הוא היה "מאנשי הבשורה" 
של התנועה החסידית בפולין, ועשה למען התפשטותה 
באוסטרובצה. 


־־׳ ידיר,א־' בהג״ם אביגדור ייסף 

הרב השני שיל אוסטרובצה אחרי תקופת השיקום 
ששמי ידיע לני. היה ר׳ יחזקאל בהג״מ אביגדור יוסף, אבי 
הגאון אבלי ־ חנציין בעל הספר "הר הכרמל". הוא ייצג 
את קה־לת אוסטר־בצה ב״וועד ארבע הארצות". לא נשארו 
פרטים רבים על פעולותיו כרב קהילה אוסטרובצה. 

יי* אריחי•* י^׳ייייף* יןיי^ין ליי£*£ייץ 

עם הכתרתו של ר׳ אליעזר ב״ר שלמה זלמן ליפשיץ 
כרב העיר זכתה אוסטרובצה במנהיג רוחני ש־יצאו לו 
מוניטין בעולם הרבנות כגאון שהעשיר את הספרות הרב¬ 
נית בספריו החשובים "השיב ר׳ אליעזר" ו״שיח־שדה", 
המשמשים עד היום מעין מדריך ללומדים לבני ישיבות. 

היה ממשפחה מיוחסת של לומדים וגאונים. אשתו 
היתד, נינה ונכדה לבעל מג״א והרמ״א מקראקא. 

מאוסטרובצה עבר לקראקא ומשם לנייאוויט, שם 
נפטר בשנת תק״ח ( 1748 ). 

רבי שמואל שמדיה כן ד׳ יעקב מזבוליז 

רבי שמואל שמריה כיהן כרב באוסטרובצה בדור 
השני של כיבוש החסידות בפולין. מוצאו משושלת יוחסין 
של רבנים וגאונים ששרתו בקודש בקהילות גדולות בפולין. 
























60 


ספר אוסטרובצה 


היה תלמיד מובהק של "החוזה מלובלין", של המגיד 
מקוז׳ניץ ושל "היהודי הקדוש" מפשיסחה וספג אצלם 
תורה וחסידות. אחרי פטירתם עבר להסתופף בצל רבי 
משה׳לי מקוז׳ניץ ורבי ירחמיאל מפשיסחה, שחילקו לו 
כבוד גדול. הרביץ תורה בעירו והעמיד מבין תלמידיו 
רבנים גדולים ומפורסמים, בהם ר׳ שמשון אבד״ק קינצק 
(רבו של הצדיק רבי נתן דוד משידלובצה) ור׳ דוב בריש, 
הרב ר׳ משה יהודה מקאסנטין ועוד. חיבר את הספרים 
"זכרון שמואל" ו״תורת שמואל" על הש״ס ותנ״ך, שהוצאו 
במהדורה חדשה בירושלים בשנת תש״ז, במלאת מאה 
שנה לפטירתו, על־ידי צאצאי צאצאיו היושבים בישראל. 

ספר 

ז כ ר ו ן שמואל 

על התורה בדרך פרד״ם ועל הש״ס בדרך פלפול 

חלק שני 
על סדר במדבר דברים 

מאת כבוד הרב הגאון הצדיק המקובל המפורסם בוצינא קדישא 
חסידא ופרישא זקן ויושב בישיבה שלשלת היוחסין כקש״ת 
מור,־ר שמואל שמרי' זצוקללה״ה אבז״ק אםטראװצא 
תלמיד מובהק של הגדדק המגיד מקוזניין זצללודה והרבי 
מלובלין זצללה״ה והיהודי הקדיש מפשיסחא זצללה־ה, 

נין ונכד ל ה ר מ " א ולה בית שמואל זצללה־ה 
ולמעלה בקודש זיע״א. 

נדפס בשנת תרס״ח בהוצאות האחים הגבירים המופלגים החסידים השפורסשים : אבי זקני 

ם ירדד שמואל שמרי׳ ז״ל ודודי שורדי ארי׳ ליבוש פישל י״ל היינה מאסמראװצא, 

בשוהיר יוסף מאיר ז״ל חתן הרה״ח הםםורםש שהו׳ אפריש פישל זצ״י בן רבינו המחבר זצ״ל. 


ועתה הבאתיו מחדש לדפוס והוספתי בעזהי״ת קונטרס בשם 

זכרון יצחק 

שאספתי מגנזי אבי מו״ר זצ״ל, וממה שהנני השי״ת 
יהודה ארי' לייב בן הרב החסיד המנוח 
סייז׳י יצחק אהרן אפרים פיעל זצ״ל בן הררדזז 
סוה-ר שמואל שמרי׳ י׳ל היינה, נכד הרה-ק המחבר זצ׳ל 
ונכד כ״ק מרן אדמו״ר שליט״א מגור 

פעיר׳״ק ירושלים תובב״א 
שנת ת ש " ז לפ״ק 

מספרים, שבשעת פטירתו ישבו אצלו למדנים רבים, 
ביניהם רבי שמשון מקינצק שהיה תלמידו המובהק, 
והביאו לפניהם שאלת ריאה. הנוכחים התווכחו בלחש, 
כדי לא להפריע לרבם ברגעיו האחרונים. שאל רבי שמואל 
שמריה על מה מתווכחים, אך הם לא רצו להטרידו, כי 
היה במצב גסיסה. אך הרב לא נתן להם מנוח ודרש 


שיגידו לו את דבר השאלה, שנראתה בעיניהם בחזקת 
טריפה. אחרי שנמסרו לו פרטי הענין גנח ואמר: "אימתי 
תלמדו לפסוק שאלה כהלכה. תנו לי גמרא חולין". הגישו 
לו את המסכת והוא הראה להם בתוספת שהריאה כשרה, 
ותוך כדי דבריו יצאה נשמתו. 

הוא היה בן צ״ט שנים בפטירתו (תר״ז— 1947 ). כיהן 
בכתר הרבנות באוסטרובצה המשים שנה ונטמן בבית 
הקברות שלה. 

הגאון ד׳ יוסף תאומים 

ר׳ יוסף תאומים ב״ר הגאון אריה לייב מקרישוב היה 
מבין גדולי רבני אוסטרובצה. היה נכד לגאון רבי יונה 
תאומים, אבד״ק הורודנה, מיץ וגיקלשברג, מחבר ספר 
"קיקיון ביונה", ונכד הגאון מהרש״ל ויחוסו מגיע עד 
לגאון "בעל המאור". שמו מופיע בפנקסי קהילת לובלין, 
וכן גם בפנקס "קובץ פסקים" ובפנקס ביהכנ״ס ר׳ צבי הירש 
דוקטור. חתם יחד עם האב״ד שאול מרגליות על כרוז 
שפורסם בביהכ״נ הגדול של המהרש״ל האוסר להרבות 
מניינים, בזה הלשון: כבוד הרב הגאון והזקן הרב״ד יצ״ו 
האב״ד דאוסטרובצה אשר חשכו הרואות בארובותיו ועיניו 
קמו מלצאת ולבוא השכם והערב גלל כן רשאי לו לעשות 
מנין בביתו, מלבד שלא יתפללו שם בעלי סכומות ובו , . 

לרבי יוסף היו ארבעה בנים גדולים בתורה, והם: 

שאול יהושע יחזקאל פייבל תאומים־פרנקל, ששימש רב 
באוסטרובצה אחרי שאביו עבר לפוזן לשמש שם דרשן 
וראש ישיבה, אריה־לייב תאומים, שמואל ויעקב. 

בשנת תקמ״ה עבר ר׳ יוסף תאומים מפוזן ללובלין 
שם כיהן אב״ד עד פטירתו בשנת תקמ״ג. 

־בי שאול יהושע יחזקאל פייבל תאומים־ פרנק ל 

בנו בכורי של רבי יוסף תאומים וחתנו של רבי יששכר 
בריש הלוי אבד״ק צ׳יחאנובצה כיהן כרב באוסטרובצה 
עד פטירתו בשנת תקל״א ( 1771 ), ועל המצבה שלו בבית 
הקברות באוסטרובצה חקוק: ,׳גדע ממנו ונגנז ארון ה׳ 
הוא כבוד אדוננו ורבינו ומורנו הרב המאור הגדול מוהר״ר 
שאול חזקיהו יהושע פייבל ז״ל בהרב האי גאון מהור׳ 
יוסף תאומים אב״ד ור״מ ק״ה י״צ מת משה עבד... תקל״א 
ע״ג בג״ע ביום שבת קודש ששה ימים בחודש אייר. צדקתו 
כהררי אל, כעמוד אש תורתו. האיר לנו הדרך ללכת בדרכי 
האל ועתה בטל הכבוד משמת רבינו. 

רפי עוזיאל מייזליש אב״ד אוםטרובצה ועיר־הדש 

היה משושלת יוחסין גדולה, בן הרב הנודע צבי, נין 
ונכד להרמ״א ולגאון הגדול רבי נפתלי הרץ מגזע רש״י, ונין 
ונכד לב״ח ולמהר״ם מלובלין. ביחוסו הגיע עד לדוד מלך 
ישראל. 

היה תלמיד מובהק לרבי דובר המגיד ממזריטש וחבר 



רבנים ואדמו״רים באוסטרוכצד 


61 


נאמן לאחים הגאונים רבי שמלקה בניקלשבורג ורבי פנחס 
בעל ,.הפלאה" ולאחים רבי אלימלך מליז׳נסק ורבי זושא 
מהאניפולי, לרבי לוי־יצחק מברדיצ׳וב ולשאר תלמידיו 
הגדולים של המגיד. 

היה בעל מוח כביר, חודר ונוקב עד התהום, צדיק 
חסיד, שהעמיד תלמידים הרבה בנגלה ובנסתר. פעל רבות 
להפצת החסידות בחוג הלמדנים בפולין. מתוך ספרו 
"תפארת עוזיאל" מוכח שהיה מתלמידי הבעש״ט. ופעם 
אחת הוא מזכיר ד״ת ששמע בעצמו "מפי איש קדוש וטהור 
ר׳ ישראל בעש״ט ז״ל". כן הוא מציין דברי־תורה ששמע 
מפי ר׳ נחמן קאסובר, אף הוא מבני חוגו של הבעש״ט, 
בספר "שם הגדולים החדש" כותב עליו ר״א ולדן גדולות 
ונצורות ומכתירו בתוארים: "הוא הגאון הגדול. עוקר 
הרים, חסידא קדישא ומקובל אלהי, קדוש יאמר לו 
הרביץ תורה בקדושה ובטהרה בכמה קהילות קדושות 
בפולין ומהם בריטשיבול, אוסטרובצי ועיר־חדש והעמיד 
תלמידים הרבה בנגלה ובנסתר׳. 

חיבר חיבורים גדייים, שהגדול בהם הוא "תפארת 
עוזיאל" הנקרא בשם "עץ הדעת טוב". שכוונתו ותכליתו 
להעלות אור תורה החסידות בלב ישראל. ספר זה נדפס 
בגולה שלוש פעמים וזה מכבר אזל מהשוק ינעשה יקר 
המציאות. בישראל נתעירר נכדו ר׳ פ. מ. הוכרמן והדפיס 
אותו מחדש בהידור רב ובהגהה מדויקת. המחדירה 
הראשונה נדפסה בשנת תרכ״ג ( 1803 ׳ בוורשה :בדפוס נתן 
שריפטגיסר) ובה הסכמות מגאוני גדולי הדור. כמי הרב 
דובריש מייזלס מוורשה. רבי יצחק מאיר מגור הרב ישעיה 
מושקט מפראגה, רבי יהושע השיל אשכנזי מלובלין. 
הצדיקים החסידיים יהודה לייב איגר מלובלין, יעקב דוד 
מאמשיגוב, יעקב אריה מרדזימין, רבי חיים מצאנז. ר׳ 
שמעון האדמו״ר מקראקא (בן החתם־סופר), רבי יוסף שאול 
הלוי נטמון מלבוב, רבי יהושע מסוסנוביץ בן רש״ל 
מלנטשנה ואחרים. 

שמעו של הרב עוזיאל מייזליש היה הולך לפניו בכל 
הארץ. אך הוא נסתלק בדמי ימיו, בכ״ח כסליו תקמ״ו. 

חרב יחזקאל מרגליות 

הרב יחזקאל, שהיה חותנו של ר׳ בריש, הרב הנודע 
מבריסק, היה מגדולי רבני העיר. היה בעל השפעה עצומה 
על חוגים רחבים בפולין וברוסיה כולה. נפטר בשנת תר״ן. 

חרב ר׳ חיים בה״ר יוסף הובגלרנטר 

הרב ר׳ חיים נתמנה לרב באוסטרובצה בהיותו בן י״ט 
שנים בלבד. היה למדן מובהק ששמו יצא לתהילה 


למרחקים. אחר עבר לכהן ברבנות בעיר הרובישוב׳ ואח״כ 
לעיר גראבוב, שם נספה במגפת הדבר של שגת תקס״ט. 

רבי גרשון חנוך ליינר 

בשנת 1888 היתד. אוסטרובצה זקוקה לראש בית־דין, 
ורבנים שונים הציעו עצמם למשרה זו. כמועמד הרציני 
ובעל הסיכויים הטובים ביותר היה גאון־ הדור רבי גרשון 
חנוך ליינר מראדזין — הוא הרבי הנודע בעולם החסידות 
שהנהיג בין חסידיו חוט תכלת בציציות. לבסוף הסתלק 
מהצעתו לכהן רב באוסטרובצה, במוצאו שהעיר הומיה 
ושוקקה יתר על המידה ולא יוכל להתמסר ללימודים 
ולעבודת המחקר שלו. 

באותו זמן הגיע לעיר עילוי צעיר יליד סובין, ר׳ 

מאיר יחיאל הלוי האלשטוק. כשבידו כתב־הסמכה מאת 
הרבי מסקרגביץ, הרב רבי אלימלך שפירא מגרודז׳יסק, 
והדי הנודע רבי אליהו חיים מייזלס מלודז/ הרב מאיר 
יחיאל הפך במשך הזמן אחד האישים המפורסמים ביותר 
בעולם הצדיקים והחסידים, ובשנות כהונתו כרב וכאדמו״ר 
של העיר. יצאה שמה של אוסטרובצה לתהילה ברחבי 
העולם היהודי. לרבי מאיר יחיאל שהיה תופעה יחידה 
במינה בתנועה החסידית הפולנית אנו מקדישים מקום 
נרחב להלן במדור זה. 


צדיקות ליפםק-־ארםטררבצה-ראדרם 

אחת הדמויות הבולטות בשורת האישים שפעלו בראדום 
— היא ללא ספק דמותו של ״הצדיק מאוםטרובצה״ שישב 
בראדום כמה עשרות שנים. פרשת חייו היתד. עלילה נסערת 
בחיי החסידות. הוא היה בן הדור השלישי לאדמו״רי 
משפחתו. שלושה ארזים נטעה שושלת זו בכרם החסידות 
במשך שלשה דורות, וכל ארז פעל כמנהיג מחונן, הראוי 
להמשיך בניהול עדת חסידים מפוארת. שושלת זו 
לדורותיה לא נזכרה במיוחד בספרות החסידית, אף שצדי־ 
קיה לא ביישו את התנועה. גם בחסידות היו צדיקים 
ושושלות שהמזל לא האיר להם פנים בפרסום. החסידות 
לא רשמה בספר את כל צדיקיה, וביחוד בדורות האחרונים 
לקיומה. מאז פטירתו של "רושם הרשימות" הרב הנודע 
רבי יוסף לוונשטין מסירוצק בעל "דור ודורשיו" לא 
נמצא ממלא מקום וממשיך ברישום הצדיקים ותלמידיהם, 
ואפילו ברישום ספרי החסידים שהופיעו במספר לא קטן. 
ומוצא אני לנכון בהזדמנות זו לסקור גם את קודמיו של 
רבי משה שלנו ולדעת את יחוסו. 



62 


ספר א ו ם ט ר ו ב צ ה 


רבי יהודה לײביש פסח פרימר מליפםק 

הוא נקרא על שם העיר ליפסק, אף שקדמו לה מקומות 
מגוריו בזוולין וביוזיפוף־גדול. ליפסק נמצאת במרחק 32 
ק״מ מראדום בקרבת וירדבניק־אוסטרובצה. והוא שירה 
אבן־הפינה הראשונה לאותה השושלת. הוא היה בנין־אב 
והשורש, וממנו התענפו והסתעפו עצים רמים ונישאים, 
שבצלם מצאו מאות ואלפי גשמות משתוקקות את סיפוקן 
הרוחני ומרגוען העילאי. 

רבי יהודה־לייביש פסח לא היה מיחוס צדיקים, והוא 
היה המתחיל בסדר קדושה והבדלה, וממנו היה מדליק 
כנר מצוה ותורה אור, והוא שפתח בעבודה תחילה. כשאהבת 
ישראל ודביקות למרום חופפות עליו תמיד, לפי תורת 
רבותיו הגדולים. הוא לא היה בגן של צדיקים, ובכל זאת 
משך אליו עדת חסידים גדולה ונתפרסם במופתיו הנפלאים. 
ונמצאו בעלי קנאה שדברו עליו עתק בגאוה ובוז. ופעם 
בקר אצל רבי חיים מאיר יחיאל שפירא הצדיק ממוגלניצה 
וכשנתקרב לצדיק דחפו אדם אחד שלא במתכוון, שהיה 
יחסן ומתגאה ביחוסו. כעס הלה וטען הרי יחסן אני, ומדוע 
לא תכבדגי׳י ענה לו הצדיק מליפסק: הרי כל יחוסך 
בזה שאבותיך לא היו מיוחסים, ואיד יכול הנך להתיהר 
ביחוס אבותיו? ומספרים גם על רבי ישראל המגיד 
מקוז׳ניץ, שאביו היה ר׳ שבתי כורך־ספרים, ואחרי 
שהתחיל להתפרסם כאיש קדוש ובעל מופת, החל רב 
גדול אחד משלשלת היוחסין לרדפו, באשר שאיננו מיוחס. 
אמר לו המגיד: אצלך יחוסך הולך ומגיע לידי סיום, ואצלי 
היחוס רק מתחיל. וכן היה. 

הליפסקאי היה תלמידם של צדיקי דורו הגדולים, 
ומילדותו התבודד באהלי ה״חוזה" מלובלין, רבי מאירל 
מאפטא (בעל ״אור לשמים״ — רבו המובהק), רבי ירחמיאל 
מפשיסחה, רבי משה אליקים בריעה מקוז׳ניץ, ר׳ חיים 
מאיר יחיאל ממוגלניץ ור׳ שלום מבלז, והם השפיעו 
עליו מהוד קדשם עד שנעשה לצדיק הדור, בעל רוח־ 
הקודש, וצדיקי הדור הרבו בשבחו. ר״ש מבלז העיד 
עליו כי הוא חד בדרא בענוה ונכה רוח, ומרגלית טובה 
תלויה על צוארו, הוא מפתח של עקרות, שכל חשוכי בנים 
נפקדו מברכת פיו. אצל החוזה מלובלין היה בר תליסר, 
והחוזה הניח לו בפעם הראשונה את התפילין על ידו ועל 
ראשו. עוד בילדותו העידו עליו צדיקי דורו שתמונת 
ה׳ לנגד עיניו, והצדיק רבי שלמה־ליב מלנטשנה קרא 
עליו: מי יתן שאזכה לראותו בהיותו בן המשים. בנו 
הצדיק מאוסטרובצה הכתירו בתואר "הרב הצדיק יסוד 
עולם קדוש עליון חריף בנגלה ובקי בנסתר" והעיד עליו 
כי "צדקת ה׳ עשה ופעל ישועות בקרב הארץ ורוח הקודש 
נוססה בו באספקלריא המאירה כאשר ישאל איש באורים 
ותומים". אך שנים קשות עברו עליו עד שהגיע למדרגת 


צדיק מפורסם. הוא היה אומר, שבליל שמלאו לו י״ג 
שנים ונעשה בר־מצוה הרגיש שניתנה לו נשמה חדשה 
מן השמים. 

בשנות נעוריו, כשהיה יושב בעיר זוולין, סבל 
בפרנסתו וממש היה מחוסר לחם. ובכל זאת לא סטה 
מעבודתו ומבטחונו ופניו היו מלאות אור ושמחה "מחדוותא 
דשמעתא, תפילה ואהבה ודביקות" עד כי קרן אור פניו. 
ופעם אחת בקר אצלו גיסו הרב החסיד ר׳ משה מוורשה 
(מחבר ספרי דברי תורה, צידה לדרך וש״סו באחד מלילות 
החורף, וכשהגיע לדירה ראה מבחוץ שחושד בפנים הבית. 
ובהכנסו פנימה מצאם יושבים בחושך, כי לא היה להם 
במה לקנות נרות. הצדיק ובני ביתו הסתירו את עניים 
וסבלו יסורי עוני באהבה, ונתקיים בו מאמר חז״ל: כל 
המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. 

מתקופת מגוריו בזוולין נשארו ספורים שונים בפי 
החסידים מאורח חייו ודרכי עבודתו, המראים את גודל 
נפשו ובטחונו במרום, ומבחינת התעלמותו הרוחנית היה 
דומה לבעש״ט לפני התגלותו. ודוקא בזוולין ישב על התורה 
ועל העבודה, ובנו הצדיק מספר עליו, כי על אף עניו 
ורעבונו ללחם התגבר כארי וחידש חידושים גדולים, 
בלמדו אז את שיטת "תקפו כהן", ואמר אז שחידש חידושים 
נפלאים כמו בעל הפלאה. ואכן הוא היה גאון גדול בתורה 
והיה מחדש חידושים נפלאים. סדר למודו היה בהתלהבות 
וברעש, וניהל ישיבה שבה היה קובע עתים לתורה עם 
התלמידים בגפ״ת, ופעם אמר אחרי שהשמיע חידושי 
תורה לפני תלמידיו, שבשמים אומרים תורה זו בשמו. 
הוא העמיד תלמידים הרבה, בהם יראי ה׳ וגדולי חקרי לב. 

בימי חרפו, בישבו בזוולין, היה גר מול ביתו ערל 
אחד. ותמיד בסעודה השלישית בשבת, שדרכו היה לזמר 
זמירות בהתלהבות ובקול נעים, עמד הערל מול חלונו 
והתלוצץ בחיקוי תנועותיו. פעם אחת הרבה הערל ללעוג 
לרבי בהעויות ובנענועי גופו, וכשדרשו ממנו החסידים 
שלא יוסיף עוד להתלוצץ, אחזו פתאום עוית, איבריו 
נתעקמו, וגם ראשו ורגליו. הבין הערל ששיתוק איבריו 
בא לו מהרבי, והוא הפציר בקרוביו להכניסו לרבי. הוא 
בכה והתחנן לסלוח לו והבטיח שלא ישגה עוד. הרבי 
ברכו ינתרפא. 

מזוולין עבר ליוזיפוף והיה מכובד על כל העדה ונערץ 
בכל הסביבה. פחדו ומוראו בתור מרא דאתרא היה על 
כל בני העיר. הוא המשיך בעבודתו ובלמודו בתורה, ונדמה 
היה כי מצא לו מקום מנוחה מתאים לצרכיו הרוחניים. אך 
לא כן חפץ הגורל. 

כשישב על כסא הרבנות ביוזיפוף היה מעשה וטוען 
ונטען נכנסו אצלו לדין. זיכה את הזכאי וחייב את החייב. 
סרב החייב ולא רצה לציית לדין. בו ביום, לעתותי מנחה, 



רבנים ואדמו״רים באוסטרובצד 


63 


עלה רבי פסח על הבמה בבית־המדרש והכריז: — רבותי, 
הריני מודיע לכם, שאגי יוצא את יוזיפוף. נעשה רעש 
בעיר וכל בני הקהלה נתכנסו ובאו אצל הרב, בכו והתחננו 
לפניו שלא יעזבם. 

— לאו — אמר רבי פסח — שוב אין אני רשאי להיות 
לכם לרב. צאו ובקשו לכם רב שתהא אימתו מוטלת 
על כל בני העיר. — הוא לא חזר בו ואחר השבת עזב 
את העיר. 

מיוזיפוף עבר ר׳ פסח לליפסק, שם כיהן ברבנות 
ובמשך הזמן הוסיפו לו את עטרת הצדיקות. מאות חסידים 
היו נוהרים אליו, ומדי שבת בשבתו אמר לפניהם תורה, 
וביחוד יצא לו שם כבעל רוח־הקודש ועושה נפלאות. מאות 
חשוכי בנים נושעו על ידו. לרגל מופתיו עלה קרנו בעיני 
צדיקי דורו. כי כמעט שלא היה איש שבא אליו בלי 
שיראה ממנו איזה מופת. צדיקים רבים היו שולחים אליו 
אנשים שהיו זקוקים לישועה ונושעו על ידו. 

יום־יום היה טובל במקור. לפני התפילה, ושום דבר 
לא הפריע לו בביצוע טבילתו ״תבר גזיזא דבררא״ וטבל. 
ובלילות מופלאה היתה עבודתי בקודש. בדרך כלל היה 
ממעט בשינה, ואורה עב־דתי — שהיה דוהר מקיר לקיר 
רצוא ושוב כשקומתו מתכופפת כמי ששט במים, ואמר 
שירות ותשבחות בבכ־ית וצעקות, ברננה וזמרה. בקול 
מבהיל, וכששמשו הרגיש כי כתנתו נרטבה עליו מריב 
התאמצות הושיט לו כתונת אחרת מן הארגז יהיו לילות 
מרובים שהחליף את בתנותיי כמה פעמים רציפות. היה 
מאריך בתפילתו. וכשגמר סדר הפילתו ושיעורי־ כשהיא 
חבוש בשני זוגות תפריז כבר היהה שעת מנהי. והיא 
התפלל מיד מנחד ומעריב ולא נשאר לו פנאי לאכול. 
לפגי תפילת שחרית נהג שלא לשהות שום דבר. נמצא 
שהיה שרוי כל היום בתענית, ומנהגו היה שאחרי תפילת 
מעריב טעם קצת משהו ואחר כך נכנם ללמוד בישיבתו. 

חביבה מאד היתה עליו מצות סוכה וקיימה במסירת 
נפש. וכשהיה נכנס לסוכה בליל א׳ שוב לא יצא ממנה 
עד אחרי סוכות. ופעם אחת היה חולה והקיא דם, והרופאים 
אסרו עליו לשבת בסוכה בימים הקרים, והוא לא שינה 
ממנהגו והמשיך לשבת בסוכה. וכן קיים כל המצוות תוך 
מסירת נפש. 

סדר תפילתו היה בדביקות ובקול רעש גדול, שאגת 
ארי, בהתלהבות ונגינה ורקידה. וכן היה שונה משנתו 
ברעש ובהתלהבות עצומה עד שתלמידיו חרדו ונזדעזעו. 
כל העומדים בעת תפילתו חרדו מפחד ונתעוררו בתשובה. 
יום יום היה עובר בעצמו לפני התיבה, ובימים נוראים 
היה מתפלל בעצמו לפני התיבה, תוקע בשופר וגם קורא 
בתורה כבעל־קורא ותיק ומנוסה. 

גדולה היתד, אהבת ישראל שבו. כל מגמתו ורצונו היו 
למען שלומם וטובתם. ותכונה אנושית מוסרית זו הביאה 


אותו למתן צדקה באורח מופרז. מאז נתפרסם שמו כרבי 
פועל ישועות היו מרבים לבקר אצלו בעירו כביומא דשוקא, 
כי באו אליו לבקרים אנשים מכל קצות הארץ, שהעניקו לו 
פדיונות רבים, ובכל זאת בכל בוקר לא היה לו כמעט 
במה לקנות חלב וכדומה, כי הכל חילק לצדקה, והיה 
נוהג לשלוח מתנות לאביונים לכמה עיירות, ופעמים רבות 
נתן בעבוט כלי־כסף שלו לצרכי צדקה, וכמה פעמים 
נאלצה הרבנית להדליק נרות שבת בכלי ארעי, כי מנורות־ 
הכסף היו ממושכנים בשביל צדקה, ריפוי חולים עניים, 
ולרוקח בעירו הורה ליתן להם תרופות על חשבונו, ומדי 
שנה בשנה הוגש לו חשבון והרבי שילם מכיסו. רבות 
עשה במצות הכנסת כלה, ובכל פעם השיא בתולה אחרת, 
וביחוד יתומות שקבלו ממנו נדוניה בכבוד, וגם השיא 
בחורים יתומים, וכל מי שלא היה להם מי שישא ויטרח 
עבורם היה הוא להם לאב ולפטרון והדריכם לתורה ולעבודה 
והשיאם. ולא לחינם נקרא "אבי יתומים וחלכאים". ואמנם 
ספורים רבים היו מספרים עליו בעניני צדקה, ורק 
האופינים נמסור כאן. 

מעשה ברבי פסח מליפסק. שבא אצלו אדם אחד על 
עסקי שליחות. אגב שיחה השגיח רבי פסח בשליח ישמגפיו 
הרועים. הכניס בני אצלו ואמר לו בחשאי: חלוץ מגפיך 
יתנם לאדם זה. 

־שוב מעשה ברבי פסח, שבא לבית־המדרש לעתותי 
רנחד. הרגיש באדם אחד ופלטר הוא, ששרוי בעצבות. 
קרא ל־ אצלו ושאלו:— מפני מה אתה שרוי בעצבות? 

— רב־— שופך הפלטר לפניו שיחו וצערו.— הפסד מרובה 
הפסדתי. היים יום שוק היה. אפיתי פה לשוק ולא נמכרה 
אפילו מקצתה. — הבא לביתי — אומר לו רבי פסח — 
כל המלאי שבידך. שלם רבי פסח לפלטר דמי הפת וחלקה 
לעניים. 

הוא חיבב את הנגינה, וכבעל קול נעים היה מנעים 
את התפילה תמיד בעברו לפני התיבה, פעם אמר חידוש 
מוסיקלי על הפסוק "הטיבו נגן בתרועה", בהביאו בשם 
המגיד מקוז׳ניץ: "הטיבו בזה שתטיבו את דרככם לילך 
בדרך הישרה והטוב, "נגן"— תוכלו לנגן. בשגם שמצד 
טבעם אין ביכלתם לנגן. בזכות צדקתם יעזור להם ה׳ 
בכדי לכבד את ה׳ מגרונם, ואני אומר על "היטיבו נגן" 

— איזוהי הטבת הנגון ובמה תנגנו טוב? ״בתרועה״ — 
בזה שתנגגו בהכנעה, בלב נשבר ונדכא (מלשון תרוע״ם 
בשבט ברזל). 

גם הליפסקאי היה סובל, כ״יהודי הקדוש" אצל רבו 
החוזה מלובלין, מקנאים שהיו מלשינים עליו ומוציאים 
דבתו רעה בפני ר׳ חיים מאיר יחיאל ממוגלניץ בענינים 
שנראה להם כפגומים. ופעם באחד מבקוריו אצלו, שאלו 
הצדיק: האינך חושש מפני המלעיזים עליך בפני? והוא 
ענה בקול גדול: "את האלקים אני ירא". רבי אלעזר 



64 


םפר אוםטרוכצה 


הצדיק מקוז׳ניץ, רבו, קרא עליו פעם את המקרא: וירא ה׳ 
כי שנואה לאה (הצדיק מליפסק) ויפתח את רחמ״ה 
(במופתים רבים ועצומים, ובפרט בעניני עקרות). 

בכלל היה הליפסקאי חביב בעיני צדיקי דורו שהכירו 
בגדלותו. ובהם רבי מנחם־מנדיל הצדיק מוורקה ורבי 
יצחק־מאיר בעל חידושי הרי״ם מגור, והוא שהמליץ 
בפני אנשי גריצה לקבל עליהם לרב את הצדיק ר׳ יחיאל 
דנציגר מאלכסנדר, שהיה אז ראב״ד בעיר טורטשין, הם 
לא שמעו בקולו. אך שני הרבנים שנתקבלו שם לא החזיקו 
מעמד, ולבסוף נענו וקבלו עליהם את ר׳ יחיאל. 

הוא חידש הרבה חידושי תורה בשבתות וחגים, בלי 
להשאיר אחריו ספר בדפוס. חידושיו מובאים בספרים 
שונים, ואף בצוואתו לא ציוה על הדפסת חידושיו, ובנו 
ר׳ ירחמיאל היה אומר בשמו הרבה חידושי תורה שנדפסו 
בכמה ספרים, ובהם גם בספרו "אמרי שפר" שנדפס בידי 
נכדו. רבי יהודה לייביש פסח מליפסק נפטר בט״ז באב 
תרכ״ח, והניח אחריו בנים וחתנים גדולי תורה ויראה: 
רבי עמנואל מדוברה, רבי ירחמיאל מאוסטרובצה, רבי 
טוביה, רבי משה מוורקה ורבי יצחק־זאב. חתניו 
היו: רבי משה אב״ד מגנישוב ורבי רפאל אב״ד בזוולין. 
בן ששים ושלש היה במותו. 

רבי ירחמיאל פרימר הצדיק מאוסטררבצה 

רבי ירחמיאל נולד לאביו הצדיק מליפסק, בשנת תקצ״ד, 
למד והתחנך אצל אביו בתורה ויראה, נשא את בת רבי 
יצחק־שלמה הצדיק מז׳יליחוב, שהיה חתנו של רבי 
משה׳לה מקוז׳ניץ בן המגיד. מלבד זה היה מיוצאי חלציהם 
של ר׳ יחיאל־מיכל מזלוצ׳וב, ר׳ אלימלך מליז׳נסק, רבי 
אברהם המלאך (בן המגיד ממזריטש) ורבי שלמה הקדוש 
מקרלין. הוא היה איפוא קשור בקשרי חיתון גם עם בית 
קוז׳ניץ, ודבר זה היה מדגיש לפעמים קרובות. היה מבקר 
שנה שנה בהילולא של חותנו הזקן רבי משה מקוז׳ניץ. 

עוד בשנות נעוריו היה נוסע לרבי יוסף־ברוך אפשטין 
"היהודי הטוב" מניישטט, לרבי נתן דוד (הראשון) 
משידלובצה ולרבי יצחק הצדיק מניסוויד. רבי ירחמיאל 
היה צדיק יסוד עולם. רבי יעקב־יצחק שפירא הצדיק 
מבלנדוב העיד עליו שלמד תורה לשמה. אחרי פטירת 
אביו הליפסקאי נסע רבי ירחמיאל לצדיק מגיסוויז׳, והלה 
סמכו בשתי ידיו. 

הרב צבי־יחזקאל מיכלזון מפלונסק מכתיר את ר״י 
בתואר "הרה״ג בוצינא קדישא חסידא ופרישא הצדיק 
המפורסם וכר" וכתב עליו שבחיו בחרוזים. רבי ירחמיאל 
היה מקודם אב״ד במגנישוב. ואף הוא היה מחבב את 
דרכי אביו בעסקנות ונוהג כמוהו. ממגנישוב עבר לליפסק. 

הוא היה נוהג לנסוע מפעם לפעם לכפר ברזיזה הסמוך 


לקוז׳ניץ, ובראותו שלאנשי המקום לא היה מקום קבוע 
לתפילה תיקן להם בית־תפילה והשתדל שיכתבו להם 
ס״ת ושיתף עצמו עמהם. אף השתתף בסיום כתיבת הס״ת, 
שנערך בשמחה רבה. בכפר ישב אחד מחסידיו של רבי 
ירחמיאל, שכיהן אצלם כגבאי והוא דאג לכך שהכל יתנהג 
אצלם כשורה. 

רק בסוף ימיו עבר ממגנישוב ומליפסק לשבת 
באוסטרובצה, ועל שם המקום האחרון הוא נקרא. הוא 
חיבב מאד כאביו את מצות ישיבת סוכה. ופעם, בראשית 
מגוריו באוסטרובצה, היה גשם שוטף בליל ראשון דסוכות, 
ואי אפשר היה לשבת בסוכה אף זמן קצר, וכמעט כל 
יהודי העיר אכלו בביתם, ורק ר״י המתין זמן ארוך והגשם 
לא פסק, והיה לו מזה חולשת הדעת. פתאום אמר למשמשו 
לערוך את השולחן בסוכה עם נרות כנהוג. והיה תמיהה 
גדולה בעיני השמש ובעיני כל האנשים שהיו שם, איך 
אפשר לערוך את השולחן ולהדליק גרות בשעה שיורדים 
מים ללא הפוגות. אך הר״י צוד. על השמש לעשות כהוראתו, 
והוא עשה כן והגשם לא חדל. והלך הר״י לסוכה עם כל 
אנשיו, לקח הכום בידו ואמר: "דוד המלך אמר: גשם 
נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננת". בגמרא 
איתא דגשם בחג סימן קללה, מבואר שאין צורך היום בגשם 
והוא רק נדבה. לזאת אנו מבקשים ממך, דהנה כי כן 
שהוא רק נדבה. "גשם נדבות תניף אלקים". אין אנו 
רוצים בנדבה זו הבא מכח מדת הדין. וזה אמרו ״אלקים״ 
היא מדת הדין כידוע. "נחלתך ונלאה אתה כוננת". נחלתך 
היינו ישראל, כי ישראל נקראו נחלה, כי חלק ה׳ עמו יעקב 
חבל נחלתו, "ונלאה" בג׳ סוכה (עם התיבה). הכוונה: הלא 
אתה כוננת ישראל וכוננת מצות סוכה שיקיימוהו, וא״כ 
ולגשם זה מה עושה היום, כי צריכים אנו לקיים מצות 
סוכה כתיקונה" וכאשר סיים את דבריו ויכלא הגשם מן 
השמים והמטר לא נתך ארצה. והעידו שראו בחוש שהגשם 
תלה באויר ולא הגיע לארץ, ורק יצא מהסוכה וישב 
הגשם לאיתנו. 

זיקתו לנגון ולזמר עברה אליו כעין מסורת משפחתית, 
שבאה לה במסורה מהחוזה מלובלין ותלמידיו. עוד אצל 
אביו הרבי מליפסק היה כל נגון מעין תפילה זכה שהרעידה 
את נפש שומעיו, בהביעה את צער גלות ישראל וצרת 
ישראל. בנגוניו הביע הרבי את הרגשותיו כבן המתחטא 
לפני אביו. רבי ירחמיאל לא היה מנגן מופלא כאביו, 
אבל ידע את כוחה של נגינה, ואת חבתו לנגון השתדל לטעת 
גם בלב חסידיו. בדברי תורתו שהשמיע במסיבות השבת 
והחג היה לפעמים משלב תורה "מוסיקלית" בהסתמך על 
פסוק מוסיקלי. הנה בפרשת וילך התעכב על הפסוק: 
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל 
שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני 
ישראל. בתיבת "שירה" שבפסוק ראה רמז כפירוש 



ואדהד״ריפ באוסטייבצ־ 


65 


הרמב״ן, שילמוד בשיר ובזמר, כמו דאיתא במסכת מגילה: 
כי‘ הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וכר. 

רבי ירחמיאל היה משמיע דברי תורותיו בפני חסידיו 
מפעם לפעם, וקצתם מובאים פה ושם בספרי חסידות. 
נכדיו מצאו ענין בחידושיו ומעלים אותם לידי גלוי. לא 
ידוע אם חשב פעם על פרסום חידושיו בדפוס. אך אינה 
המקרה ונכדו בן בתו השקיע מאמצים רבים כאות תודה 
לסבו הגדול להוצאת ספר לזכרון מחברו ולדובב שפתותיו 
בקבר. המלקט ר׳ יעקב משה קלינבוים, יליד קוז׳ניץ, מספר 
בהקדמתו לספר "אמרי שפר׳/ שעוד בילדותו מתה עליו 
אמו דבורה בת רבי ירחמיאל בקוז׳ניץ (בכ״א אלול תרנ״ז). 
וסבו ר״י לקחו לביתו. גדלו וחנכו ולא זזה ידו מתוך יד 
סבו וגדלו כאב את בנו, מפתו אכל ובחדרו ישן. הדריכו 
בדרך חכמה עד שגדל. ודבר זה עוררהו לטפל בהדפסת 
ספרו של הסב. חלק מכתביו הספיק עוד להראות לסבו 
וישרו מאד בעיניו ואף שמה בהם והודה לו וציוהו ללקט 
ולסדר את דברי תורתו גם על יתר הפרשיות. ובעודו 
עוסק במלאכת הליקוט נפטר. 

את חדושי סבו היה שומע בחלק מפיו ובחלק רשם 
מפי חסידיו. קצתם שמע המלקט מפי סבו בבקוריי בבית 
בנו הצדיק רבי משה בראדום. הספר "אמרי שפר" הופיע 
בשנת תרע״ג בוורשה ומכיל 80 עמודים, ובו הסכמית 
רבנים וצדיקים. הרב אי־מ— הידע מעיי■ האהוב כיתב. 
שאחרי שעיין בספר •מיי "־רב החריף הצדיק '.מפורסם 
מוהר״ר ירחמיאל ראה שדבריי הקדושים מתוקים ונכנסים 
ללבות יראי ה׳". דברים אחדים מובאים בשמו בספר ׳.,שמע 
שלמה". 

רבי ירחמיאל נפטר באוסטרובצה ביום ב׳ דשבועות 
תרס״ט. ברגעיו האחרונים קודם פטירתו התחיל לזמר 
"האדרת והאמונה לחי עולמים" וכר, וכשהגיע ל״הטכס 
והטוהר לחי עולמים" יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה 
ומנווחתו כבוד באוסטרובצה. אשתו חיה־שרה נפטרה קודם 
לכך בערב ר״ח ניסן תרנ״ז באוסטרובצה. 

רבי משה אליקים בריעה פרימר 
״הצדיק מאוםטרובצה״ 

אביו רבי ירחמיאל חיבב מאד את צדיקי בית קוז׳ניץ ובא 
אתם בברית חיתון, ולאות חבה קרא את בנו בשם בנו 
הגדול של המגיד מקוז׳ניץ שחיבר הרבה ספרים. רבי 
משה, עתים חתם את שמו המלא ועתים הצטמצם בשם 
"משה" בלבד, אולי בגלל אריכותו. אך הוא ידע להעריך 
את יחוסו התולדתי למגיד מקוז׳ניץ והזכירו בהבלטה 
יתירה. בנעוריו היה מבקר בקוז׳ניץ מפעם לפעם ומבלה 
באוירת המסורת בת דורות שנקבעה בידי המגיד הגדול. 
נולד בשנת תרל״ז. 


רבי משה התבלט במרצו ובפקחותו כבר בימי נעוריו. 
תמיד היה עליז וטוב לב, פניו היו מאירות, עיניו היו 
יוקדות וכידודי האש שבהן קסמו לכל רואיו, שהרגישו 
כי צפון בהן איזה כח טמיר, עילאי, אם גם בלתי מובן 
ובלתי מוסבר. אף הוא היה מרבה לנסוע לחצרות צדיקים, 
להתבונן ולעמוד על השיטות השונות בחסידות, ללמוד 
כדי ללמד, ויחד עם זה השתדל להעלים את זהותו הרוחנית 
מפני מקורביו ורק במטרה שיוכל להסתכל ללא מפריע 
בעינים פקוחות, לחפש את הנעלם, להתעמק בנגלה 
ולמצוא את הקו המשותף, המתאים והנוח. 

לא ידוע משום מה לא רצה ר , משה להמשיך בצדיקות 
אביו באוסטרובצה. הוא ידע את סוד הצדיקות שאיבדה 
הרבה מזוהרה בדורות האחרונים. היסוד שיל אהבת ישראל 
נשאר בתקפו בכי שושלת. ואף שבני עליה לא היו רבים 
בצדיקות כמקודם בימי החוזה מלובלין והמגיד מקוז׳ניץ, 
רבו הדורשים לצדיקים וחצרותיהם עוד המו מהמוני־עם 
פשיטים. סיבלים ונאנחים מלאי יגון יצער ועמוסי דאגות 
פרנסה יעניני משפחה. בדרכים ובשבילים שהובילו לחצרות 
צדיקים שינים עוד המתה התנועה של חסידים שחיפשו 
סיפוק תחת קורת גג של מנהיג מופלא וטוב לב. צדיקי 
החצייה בפולין המשיכו לשזור את חוט הזהב של החסי¬ 
דית. אחיי שיקול דעת מרובד, החליט רבי משה שנים 
אהדית אהרי פטירת אביו לקביע מושבו בראדום. היה 
זה בשנת תרה״ב, כשהוא שכר לו דירה עם בית־מדרש 
ברחוב סטארה־קראקובסקה והחיי נוהג בצדיקות. 

היא יא בא לחדש משהו בחסידות. מכל השיטות 
הוא מצא כי עליי להיות ממשיך המסורת של חסידות 
קוז׳ניץ בין בתור נכד לדינסטיה מפוארת זו, ובין בתור 
נכד לרבי פסח ליפסקר שלא יצא מגזע צדיקים ולא יצר 
שיטה חדשה בחסידות, אלא המשיך בקו החסידות הלוב־ 
לינית, והיה קיים הבדל ניכר בינו לבין צדיקי בית 
קוז׳ניץ האחרונים. הללו חששו כי מסורתה של קוז׳ניץ 
עלולה להתקרב אל השיגרא והם הוסיפו על המסורת 
וגיבשו בהרבה את דפוסי השושלת הזו. אך ר׳ משה 
השתדל להתקרב למסורת המקורית ולשמור עליה. 

הוא היה רבי עממי, שוה לכל נפש. ביחוד הסביר 
פנים לאומנים ולבני "עמך", חילק להם סגולות והדריכם 
בעצות טובות, נהל שולחנות בבית־מדרשו ורבים היו 
חסידיו מהעיר ובני הסביבה. היה נעים לשוחח עמו גם 
על עניני ה״זמירות החדשות" שקנו שביתה ברחוב היהודי 
ועשו בו שמות, ובעקיפין הביאו בעקבותיהן לידי התרופפות 
הרגש הדתי בכלל והחסידי בפרט. מאידך — השיעבוד 
בגלות גבר והלך. האנטישמיות נתנה אותותיה בכל. עול 
הפרנסה, המלחמה על תנאי הקיום הכלכלי הפכה למאבק 
נואש, ולא פעם היה דרוש מדריך שידע לעודד את העם, 
לנחמם בעת צרה, לכוונם ל״נצח ישראל", ואף לשמש כאב 



66 


ספר אושנזרוכצה 


ופטרון לחסידים. ואכן רבי משה השכיל להתחבב על 
האומנים, והיו שקראוהו בשם "רבי של הנשים׳/ כי 
הנשים הרבו לדגול בעצותיו וסגולותיו. ובכלל נמשכו אליו 
חסידיו בעבותות אהבה. האוירה העממית ששררה בחצר זה 
ושאפפה את כל באיה הגבירה השפעתו של הרבי על כל 
אדם שבא עמו במגע. 

אוירת אהבת ישראל לכל יהודי רחפה בביתו והורגשה 
על ידי כל אדם שדרך על סף הבית. היתד, זו אוירה של 
חמימות מיוחדת במינה ובאופיה, שכמוה לא קל היה 
למצוא במקום אחר. סביבו התלכדו אנשים פשוטים, עניים 
מרודים וסתם ארחי ־פרחי. כולם מצאו אצל רבם קורת 
גג שסוככה על הכל. ל״שולחנותיו" באו בכל שבת ומועד 
גם לא־חסידים שהרבו להתחמם באוירת הבית. לתורותיו 
של רבי משה יצאו מוניטין בגלל פשטותן ועמקותן כאחד. 
הוא ידע לתת לדבריו צורה עממית, מוסרית ורוח־טובה, 
ובדרך זו הצליח ר׳ משה להחדיר בלב חסידיו את האמונה 
הפשוטה ואת ההתלהבות החסידית. הוא ידע לקרב כל 
נפש מישראל בלשון רכה. 

הגורל הקשה לא פסח גם על ר׳ משה. אחד מבניו, 
תלמיד־חכם ובעל כשרון, מת עליו בחייו בגיל צעיר, 
בן 18 — 19 . הבן היותר גדול, הרב ישראל אלימלך, נשא 
אשד, מבית צדיקי אלכסנדר וניהל צדיקות בסביבת לוח/ 
מאשתו הראשונה הוליד כמה בנות. חתנו הרב יחיאל מיכל 
גולדברג שהיה גם קרוב משפחתו ישב אתו יחד בראדום, 
והוא שמילא את מקום חותנו עוד בחייו ועזר לו במלוי 
תפקידו. היה חותם בשם חותנו הרבי על הסכמות בספרים. 
הוא עשה פרסום לכתבי רבי פסח הליפסקאי ובנו רבי 
ירחמיאל שהיו גנוזים באוצר כתביו של ר׳ משה והודות 
לו עלה זכרם פה ושם בספרי חסידות ואף הפנו תשומת 
לב מסוימת בקרב למדני החסידים. 

השואה שירדה על ראשם של יהודי פולין לא פסחה 
על יהודי ראדום. הגרמנים הנאצים שמו קץ לשנות השלוה 
היחסית ולחיים תקינים של היהודים. אין לי פרטים על 
דרך חייו בתקופה זו. יש להניח שגם אז מאור פניו לא 
כבה והוא למד ולימד אחרים איך לעמוד בימים הנוראים 
שבאו להם. 

רבי יוסף צבי הלוי רוז׳אני 

רבי יוסף צבי, שישב מספר שנים בעיר אוסטרובצה, נולד 
בטורבין לאב״ד ר׳ אליהו לנדוי, בעל־מחבר הספר "קול 
אליהו", שנשאר בכ״י, ואבד בשואה הנאצית. היה מנכדי 
רבי יחזקאל בר׳ יהודה הלוי לנדא, בעל "נודע ביהודה", 


בן־דודו של הבעש״ט מייסד החסידות. רבי אליהו 
הטורבינאי סבל מרדיפות הרשות הפולנית יחד עם כל 
יוצאי בית "הנודע ביהודה", משום היותו מקורב למלכות 
צ׳כיה ואוסטריה. לכן מצאו בני רבי אליהו לנכון לשנות 
את שם משפחתם לרוז׳אני, וכל שלושת בניו התפרסמו 
בשם זה. 

רבי יוסף צבי גדל בבית אביו הרב על ברכי ההוראה, 

אך את תפקידו ראה בגילוי מיסתורין, וכל ימיו שקד על 
חכמת האמת עד שזכה לעלות בקודש והוכתר לאדמו״רם 
של חסידים. היה אחד "מבני היכלא" של הרבי ר׳ יעקב 
מאפט. דבר זה היה למורת רוחו של חותנו מחסידי קוצק, 
שהתלונן בפני רבו שחתנו מסרב להילוות אליו בנסיעותיו 
לקוצק. הרבי הרגיעו: "הנח לו. הרי הוא משלנו". תשובה 
סתומה זו פוענחה באותה שנה: כשנסתלק הרבי ר׳ יעקב 
קיבל רבי יוסף צבי עליו את מרותו של רבי מנדלי מקוצק 
וזכה להסתופף בצלו בשנה האחרונה לחייו. אך גם בשנה 
זו הספיק — על אף גילו הצעיר. כבן י״ט — לקלוט חידושי 
תורה מלאי־ענין שהיה מצטט מפי הרבי מקוצק ומפי 
"חידושי הרי״ם. לאחר פטירת רבו מקוצק החל לנסוע 
לרבי יחיאל הצדיק מאוז׳ארוב. על אף הניגודים שהיו 
קיימים בין שתי השיטות שבחסידות. של אפטא ושל 
קוצק, לא נרתע רבי יוסף צבי למזגן לשיטה אחת בספריו 
שהשאיר אחריו. 

אביו רבי אליהו מטורבין לא היה חסיד ולא דגל 
בחסידות בעוד שבניו היו קרובים לתנועה זו, והבכור 
שבהם, רבי יוסף צבי, שישב באוסטרובצה משך אליו עדת 
חסידים והיה לאדמו״ר והדריך את המסתופפים בצלו 
בדרך הקודש, כפי שקיבלה מרבותיו. 

מנהגו של הרבי היה לשוחח עם חסידיו בין מנחה 
למעריב. המונים מ־שראל נהרו אליו להתברך מפיו. מקום 
חשוב בהנהגתו תפש ישוב ארץ־ישראל. אהבה זו ינק 
מאביו הקדוש ששאף כל ימיו לחונן את עפר הארץ׳ ועם 
פטירת אביו הוא ייסד חברה שתפקידה לקנות קרקעות 
בא״י במטרה להושיב בארץ יהודים חרדים. החברה 
נקראה בשם "נחלת יוסף", וחרתה על דגלה את המטרה 
"לייסד מושבות בארץ ישראל", ואף רכשה לשם כך אדמה 
בסביבות עמק זבולון שנקראה בשמות שיך־אבריק וטבעון. 
מלבד זה שלח הרבי את בנו הרב יהודה הלוי רוז׳אני לארץ 
במטרה להכשיר את הקרקע לעליתו. התכנית הזו נתבטלה 
בעקב הפרעות שונות, ובנו זאב ייסד לו לאחר מכן משק 
בכפר מוצא בקרבת ירושלים. 

בשנותיו האחרונות העביר את מושבו מאוסטרובצה 
לגרוכוב ליד וארשה, ובשמחת־תורה תרע״ד נסתלק לעולמו. 






הרב והאדמו״ר חגאון ר׳טאיר יחיאל הלוי הלשטוק ז״ל 






ps 

M 

M 

M 

I# 

ViW 

Aw 


בשנת תרמ״ט הגיע לאוסטרובצה עילוי 
צעיר, ר' מאיר יחיאל הלוי הלשטוק, 

שהוכתר לרב העיר. עילוי זה הפך במשך 
הזמן לאחד האישים הבולטים ביותר 
בעולם החסידות שפירסם את שם העיר לתהילה 


הרב יצחק ידידיה פרנקל 

רבי יחיאל מאיר הלוי הלשטוק זצ״ל 
האדמו״ר מאוסטרובצה 


ך ׳ ־ ■ ■ ־ p | ס־דים מספרים על המגיד הגדול ממזריטש 
g«BSfc i כשהיה ילד בן חמש נפלה דליקה בבית 
אביו ונשרף הבית. ראה הילד שאמו יושבת 
61111 ומצטערת מאוד, שאל אותה מה את מצטערת 
בל כך, השיבה לו אמו. חלילה לא על הבית 
אני מצטערת אלא על כתב היחוס שלנו שנשרף, שיחוסו 
שלו עולה עד רבי יוחנן הסנדלר. אם כן, ענה הילד. אין 
לך מה לבכות, היחום מתחיל ממני. גם כתב היחום של 
אוסטרובצה התחילה מרב מאיר יחיאל, ולא רק זה, אלא 
כל דמותו היתר, דמות אגדתית נדירה, שקשה מאוד למצותה• 
בסובין, עיירה קטנה סמוכה לוארשה. נולד רבי 
מאיר יחיאל הלוי הלשטוק בשנת תר״י, לאביו רבי אברהם 
יצחק, מוכר־כעכים, שקרא את הילד בשמו של הצדיק 
רבי יחיאל מאיר ממוגלניץ. רבי אברהם יצחק היה יהודי 
פשוט, שהתפרנס כאמור מאפיית כעכים, והיה לש את 
הכעכים תוך כדי אמירת פרקי תהלים בעל פה. יהודי 
תמים היה בכל מעשיו, וירא את ה׳ באמת. הרבי 
מאוסטרובצה הזכיר את אביו בהערצה יוצאת מן הכלל 


ופעם אמר בהתלהבות רבה, כשהתעמק בשיחה חסידית: 
"כשהייתי צעיר לימים חשבתי כאילו יש לי מכונה בפי, 


ואוכל לכבוש את העולם בכשרון דיבורי ובכוח שה׳ חנני 
ישם בפי. אולם אחר כך ראיתי כי אבי ז״ל צדק יותר. 
אבי ז״ל אמר, כי "תנור כל מה שמחזיקים אותו יותר 
סתום, הוא ניתן יותר חום". ואמנם למד רבי מאיר יחיאל 
מקטנותו אצל אביו הצניע את דרכי הליכות החיים, ופיו 
היה פה קדוש שלא נוצר אלא לתורה ולדברים שבקדושה, 
ומעודו לא הוציא מפיו דברי חולין או דברי בדיחה, וכל 
מילה שהוציא מפיו נמדדה בקנה מידה׳ אם יש בה נחת 
רוח להשם יתברך. 

רבי אברהם יצחק היה לוקח אתו את בנו הקטן 
בנסיעותיו להרבי רבי אלימלך מרודז׳נסק, בנו של הרבי 
ממוגלגיץ. בנער הקטן נראו סימנים של ילד פלא, כיון 
שכוח זכרונו וחריפותו לא היו לגמרי לפי גילו. השמועה 
הגיעה עד מהרה ללמדן הגרודז׳יסקאי המפורסם ר׳ בעריל 
עילוי. אחרי שהנער הפליא גם אותו במוחו החריף הפציר 
באביו של הילד שישאירו בגרודדיסק, וכל צרכיו עליו. 
האב נעתר לבקשתו והנער נשאר בגרוח׳יסק. עד מהרה 
עלה מעלה מעלה במדרגות התורה בנגלה ובנסתר ביראה 
עילאה, בשעות המאוחרות של הלילה ראוהו מסתובב 
שעות על גבי שעות ומשנן לעצמו בדמעות: "לב טהור ברא 












70 


ספר א ו סט ר ו ב צ ה 


לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי", בניגון אשר התגבר 
מרגע לרגע והגיע לפעמים עד כלות הנפש. במשנה מרץ 
והתלהבות ניגש אחר כך ללמוד בהתמדה בלתי שכיחה. 
ניגונו של אביו בלילות ארוכים בזמן אפיית הכעכים 
באמירת "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו" 
נספג לתוך תוכ־ של הילד הצעיר ונעשה חלק מישותו. 
לילות כימים לא פסיק פומיה מגירסא, והיה לאבן חן 
ותפארת אצל הרבי אלימלך מגרודז׳יסק. 

אחרי שהתחתן בגיל שבע עשרה בעיר ווארקא, הסתגר 
בד׳ אמות של הלכה. ושמו הלך לפניו כ״העילוי מווארקא". 
בחורים צעירים התאספו סביבו והוא למד אתם ש״ס 
ופוסקים בעל פה. באותו זמן נפטר רבה של העיר 
סקרניביץ, עיר עם תלמידי־חכמים מופלגים ומקום משכנו 
של האדמו״ר מסקרניביץ זצ״ל. רבי אלימלך מגרודז׳יסק 
הציע מיד לקהילת סקרניביץ למנות את רבי מאיר יחיאל 
הלוי לרב העיר. בתחילה הופתעו פרנסי העיר מההצעה 
המוזרה לקבל עליהם לרב צעיר לימים, אולם כשהרבי 
מגרודז׳יסק תיאר לפניהם את גדלותו של רבי מאיד 
יחיאל הלוי הסכימו לדבר בתנאי שיקבל את סמיכתו מאת 
הגאון רבי ישראל יהושע מקוטנא, ומאת חתנו הגאון רבי 
חיים אלעזר וואקס בעל נפש חיה. אחדי שהגאון מקוטנא 
בחן את בקיאותו בש״ס נכח לדעת שעימד לפניו גאון 
ממש, ובכתב הסמכתו הוא מתארו כאחד מגדולי התורה 
שבדור. הגאון רבי חיים אלעזר וואקס נתרשם עוד יותר 
וכתב בכתב הסמיכה; "איך יעיז זבוב קצוץ כנפים על 
הנשר הגדול אשר יעוף בשמים". ואחר כך ירד מהבית 
וליווהו מרחק רב ברחובות ווארשה, כדי להמשיך אתו 
בדברי תורה. ועל יד הבית נאלעווקי 7 נפרד ממנו בדברים 
אלה: "אילן אילן במה אברכך, אם שיהיו מימך ופירותיך 
מתוקים הרי מתוקים המה וכר, אלא יהי רצון שיהיו 
מעיך כמותך". וכשהשיא הרבי מאוסטרובצה את נכדו 
רבה של נאשעלסק, עם בתו של הרבי מאמשינוב נכדתו 
של הגאון רבי חיים אלעזר וואקס בעל נפש חיה. סיפר 
למחותנו כיצד בירך אותו אז הרב מקאליש בברכת "יהי 
רצון שיהיו יוצאי מעיך כמותך". "כנראה שכבר אז ראה 
הרב מקאליש שהוא יהיה נוגע בדבר, כלומר שנכדנו 
יתחתנו, ולכן איחל לי את הברכה הזאת". 

עם התקבלו בגיל 27 לרבה של סקרניביץ דרך כוכב 
חדש בשמי יהדות פולין, תלמידים התחילו לנהור אליו 
מכל קצווי המדינה. הוא הנהיג אה שיטת החריפות 
וחידוד־המוחות בסברות מעמיקות מתוך בקיאות מופלאה. 
יחד עם זה היה מנהיג בחסד רב ובחכמה רבה את עניני 
הציבור של הקהילה. 

באותה תקופה קדומה כבר התחיל בחיי סיגופים. 

היה צם יום יום עד שעות הערב. סיגופים אלת נמשכו 
למעלה מארבעים שנה, וגופו הצטמק והפך לעור ועצמות 


הנזונים מאוצרות הרוחניים האין סופיים. כל מה שגופו 
הזדכך יותר כך גברה צלילות דעתו ומחשבתו הטהורה. 
נוסחאות שונות נאמרו על דרכו זו, אולם דבר אחד ברור 
כי למרות היותו מעורה בחיים וכל דבר לא נעלם ממנו, 
התרחק הוא גופו תכלית מרחק מהעולם השפל ומהבליו. 
פעם אף השמיע דברים ששומעיו ראו בזה את סיסמת חייו 
הוא, וכך אמר: "על משה איש אלקים" אומר המדרש 
אם אלקים למה איש ואם איש למה אלקים ? אלא מחציו 
ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים, משה רבנו היה בו 
הכוח לאחד בתוכו את שני הכוחות: מה שנוגע לו עצמו 
היה קשור ודבוק לאלקות, מקודש ומטוהר ומזומן תמיד 
לדבר עם השכינה פנים אל פנים, אולם מאידך מה שנוגע 
לצרכי הכלל היה איש, ידע את צרכיהם החומריים של 
ישראל, הגן עליהם נגד כל קטרוג, תבע עבורם בשר, 
מים ושאר צרכים, השתדל לפשר בין אדם לחברו, ולפתור 
כל דבר קשה אשר יביאון אליו״. — תלמידיו ראו בזה את 
דמותו של רבי מאיר יהיאל: לצורך הציבור איש ממש, 
ולצורך עצמו מלאך ממש, שאינו נהנה מתענוגות העולם 
הזה. 

עם פטירת רבו הרבי אלימלך מגרודז׳יסק נטפלו 
מיטב תלמידיו וגדולי תלמידי־החכמים אל הרב מסקרניביץ 
כי יאות להיות מורם ורבם. הם נקשרו אליו בעבותות 
אהבה, מעולם לא רצה להנות מהם, מלבד משכורתו הדלה 
כרב העיר אשר הספיק בקושי רב למשפחתו וחי חיי 
צמצום ולחץ. נוצרה שיטת חסידות מיוחדת במינה: אהבת 
התורה ולימוד התורה בלי שעור, שמירה וזהירות מעבירה 
ואף על מנהג קל, עניוות והתרחקות מפרסום וכבוד, ותרנות 
וסלחנות, ואם זכה אדם והיה מן הנעלבים ואינם עולבים 
היו מקנאים בו, והרבי היה אומר אשריך שזכית לכך. 

אחרי עברו לאוסטרובצה בשנת תרמ״ט כרבה של 
עיר זו. החמיר בסיגופיו ולא פשט את בגדיו בכל ימות 
השבוע מלבד בשבתות. קיבתו לא סבלה כבר מאכלים 
ולעת ערב הכינו לו את מעט הדיסא וכוס קפה ממותק, 
גופו נזדכך בזכוך של טהרה וקדושה, עד שלא היה מסוגל 
לשום דבר אחר מאשר לשוט בעולם הרוחני. זוכרני 
כאשר ראיתיו חדשים אחדים לפני פטירתו בווארשה 
כשנקראתי להיות מן השלושה להטבת הלום כשעמד 
בפנינו כולו חוור ורועד, בעיניים סגורות זולגות דמעות 
אמר את המלים "חלמא טבא חזיתי" אחז אותי פחד, כיון 
שהרגשתי שהנני עומד לפני יצור שלא מעלמא הדין, 
אשר כל העולם הזה עם הבליו נראה בעיניו כחלום רע 
הזקוק לפתרון טוב. ובאותו הזמן עבד מוהו הגאוני וחישב 
חישובים אסטרונומיים וגימטריאות, וכל מיני חשבונות 
מסובכים ביותר היה פותר בין רגע. 

ולא רק ממאכל ומשתה לא רצה להנות אלא גם 
ממנגינה יפה. כשהיה שומע ממישהו זמירות על שולחנו, 



הגאון יפי מאיר־יהיאל הלוי הלשטוק זצ״ל 


71 


והשירה היתד, יפה והניגון התחיל למשוך את הלב, 
מיד אמר להפסיק אה השירה. גם מתורתי לא נהנה. בחדשו 
חידושיו המפליאים כל שומעיו ומעוררים התפעלות אצל 
השומעים לא נראה בכל זאת חיוך על שפתיו. ורק לעתים 
רחוקות. כמו בי*יל פורים הרבה לדבר על אהבת ישראל 
כשחיוך מרחף על שפתיו. וכך אמר: אין אני מוצאים 
בשום חג מצוה של משלוח מנות, אשר לפי דברי הז״ל. 
החליפו ביניהם את סעודותיהם ואיזו שמחה היא זױ אבל 
חז״ל אמרו שאותו הדוד לא היה זהיר בכשרות, ונהנו 
מסעודת אותו הרשע, מובן שהיראים וחרדים לדבר ה׳ 
לא רצו להתערב אתם. ולא רצו לטעום אחד אצל השני 
אולם כשקרה הנם, וקבלו עליהם מחדש את התורה ומצוותיה 
הרי הדבר הראשון אשר עשו היה זה ששלחו אחד להשני 
את ארוחתו וזה שלח לו בחזרה את ארוחתו להראות שמותר 
לך לאכול אצלי ואני אצלך ואז היתד. השמחה בשלמיה, 
ולכן עיקר השמחה היא המשלוח מנות. 

כבר לפנות בוקר היה עומד ועוסק בעיון רב בסוגיא 
חמורה, ואחר כך היה נגש לתפילתי באימה ייראה ביכיית 
כאלה אשר הרטיבו את הרצפה, ואפילו לב אבן היה נמס 
בראותו כיצד הוא עומד באימה לפני אי עליון ואומר דבי־י 
וידוי. עם סיום התפילה שב מיד לשיעוריו הקבועים. ואף 
כשעמד על רגליי ודיבר עם מקדייי פניו ראו מדי פעם 
כיצד רעד עובר בג*פ* בייל שלא הסיח אף לרגע מפחד 
ה׳ ומהדר גאונו. 


יהושע אלטמן 

אדמו״ר של עניים ותקיף כלפי 


חסידי הרבי מאיסטרובצה לא היי בעלי ההשפעה 
שבעיירותיהם. הם היו סוג מיוחד של תלמידי־חכמים 
עניים שהיו נכנסים אל ה״שטיבל" שלהם בחשאי, ויוצאים 
משם בחשאי, מתפללים בלחש, ומכונסים אל תוך תוכם 
עיקר עבודתם היה קביעת עתים לתורה, לא היו מבלים 
את זמנם בסיפורי מעשיות של צדיקים או בשיחות שיל 
חסידים, ולא נהגו לקיים "שינה בשבת", אלא היו 
מתאספים ב״שטיבל" מיד אחרי סעודת הצהרים. יושבים 
ועוסקים בתורה עד זמן מנחה; ובערבי החורף הארוכים 
היו מאחרים לשבת עד שכלתה רגל מן השוק. לא התווכחו 
זה עם זה בהלכה, משום שהקב״ה לא נתן לנו תורה 
להתגנדר בה, אלא ללמוד תורה לשמה. 


אהבתו לארץ ישראל היתה בלי שיעור, והיה אומר 
שאם שואלים יהודי מהיכן הוא צריך לענות "מארץ ישראל 
אני, אלא שלעת עתה אני כאן". ולכן אמרו חז״ל על משה 
שלא הודה בארצו, כיון ששמע באומרם "איש מצרי 
הצילנו", ולא הגיב על זה. קרה מקרה שהרבנית רצתה 
להדליק ליום טוב את הנרות ומצאה שנעלמו פמוטי הכסף, 
היא הקימה רעש בחשבה שנגנבו. הדבר הגיע לאזנו של 
הרב שקרא לה והרגיע אותה באמרו: לא היה לי כסף 
לתה לכבוד החג עבור ארץ ישראל, משכנתי את הפמוטים 
כדי לקבל את הכסף. כי למעשה צריכים היינו לעלות 
לרגל, ואם לא זכינו לכך, הרי אין לנו רשות להרוויח 
את ההוצאות שהיתה עולה לנו העליה לרגל. 

בחודש אדר תרפ״ח ( 1928 ) חלה הרבי בדלקת־ריאות 
והרופאים התיאשו ממנו. מאות חסידים מילאו את בית 
המדרש ובית הרבי והתפללו לבריאותו, אך במוצ״ש אחרי 
שעלה לתורה בתפילת מנחה וקרא את הברכה במיטה, 
הסתלק מן העולם כשהוא בן 76 . 

ליד קברי בנוכחות של גדולי הרבנים במדינה ושל 
אלפי תלמידים הוכתר בנו, ר׳ יחזקאל הרב מנאשלסק, כרב 
קהילת אוסשריבצה. היה זה רבה האחרון של העיר. הוא 
יששת ייידיי הובלו לטבח יחד עם יהודי העיר צוזמיר 
בשיאה הגדואז שפקדה את בית ישראל בימי הצורר 
הנאצי הגדיל. 


תקיפים 

כמין מחיצה היתד, מבדילה בינם יבין שאר חסידי 
העיר. שהיו משמיעים קולם בעניני ציביר, מחווים דעתם 
בקהילה, מקנטרים אלה את אלה, או את השו״בים שלא 
היי מאנשי שלומם. 

עובדה היא, שבכל ״שטיבל״ היו עשירים אחדים, 
תקיפים בדעתם, ושכבה של צעירים שהיו ממלאים את 
העיירה זמרה וריקוד בכל סעודת ראש־חודש ובכל סעודת 
מלוה־מלכה; וכאן לא היה אפילו עשיר אחד ל״רפואה", 
ולא היו ביניהם צעירים כלל. בניהם וחתניהם של אלה 
יצאו להם למקומות אחרים. 

אעפ״י ש־לא היה בחסידות האוסטרובצאית כדי למשוך 
את לבם של אנשים מן החוץ, מכל מקום הודו כולם פה 



72 


ספר אופטרוכצה 


אחד שהרבי מאוסטרובצה הוא קדוש־עליון׳ מלאך־אלקים. 

שאלתי פעם אחת את אחד מחסידי גור שחזר מנסיעה 
לרבו, למה לך לכתת את רגליך ת״ק פרסה, בה בשעה 
שנמצא בעירך איש אלהים קדוש שאתה יכול להתאבק 
בעפר רגליו ? ענה לי האיש: עד שהקשית קושיה זו, היה 
לך להקשות חמורה מזו. הלא לית אתר פנוי מניה, והקב״ה 
קרוב אלינו בכל רגע ובכל מקום; מפני מה צריך לנסוע 
אל הרבי כל עיקר? אלא, חייב אדם לעשות לו רב, ואין 
כל התינוקות הולכים לחדר אחד. יש מלמד דרדקי, ויש 
ראשי ישיבה המלמדים בעלי הוראה. הרבי שלי אוכל 
ושותה וישן כבן אדם; וכל מעשיו הם לשם שמים. וכאן... 
אינני יודע. אצלנו מערימים על היצר הרע ומשתפים 
אותו לעבודת ה/ ועובדים את הקב״ה בשני יצרים, וכאן 
מתקיפים עליו, ונאבקים עמו פנים אל פנים׳ כיעקב על 
מעבר יבוק, ואין בי כוח לחסידות שכזאת. 

הרבי היה יחיד בדורו בגאונותו, בהתנהגותו, גם 
בגישה שלו להלכה וליהדות. והעיקר — באווירה שיצר 
מסביב לו. 

הוא לא קיבל השפעה משום־בן־אדם. מוצאו היה כידוע 
מפשוטי העם, ובלי סיוע של זכות אבות היה עליו לחתור 
בעצמו דרך משלו בים התלמוד ובים של ספרי מוסר, 
חסידות וקבלה. 

מעצם טבעו לא היה האיש מקבל השפעה, אלא משפיע. 

אין פירושו של דבר שהיה מבטל את דעתם של אחרים. 


אדרבא, אפילו לקטן שבלתמידיו היה הרבי מאזין ומקשיב 
באורך־רוח שאין כמוהו. זכורה לי עובדה אחת בשעתא 
דבדיחא דעתיה. ישוב היה על הספה הבלויה בחדרו המיוחד 
ואנחנו מקיפים אותו מכל צד במעומד, והוא דרש לפנינו 
בסוגיה של קנין קרקעות. נכנס אדם (הדלת הי תה תמיד 
פתוחה, וכל מי שרוצה להיכנס — יכנס) שרצה להראות 
את חריפותו בתורה, ופלט: "קרקע נקנית במשיכה", אנחנו 
צחקנו; והרבי הסתכל בפני האיש ואמר: נגעת בדבר 
חשוב. עציץ נקוב מה דינו? זהו קרקע לכל דבר, נקנה 
במשיכה או לא? ובו ברגע התחיל הרבי בונה עולמות 
ומחריבן, זוקף סולמות על גבי סולמות, ובונה מגדלי 
פלפול תלויים בשערה, וחיוכו של הרבי חיוך של קונדס, 
מטפס ועולה במהירות הבזק. והכול — כדי שלא לבייש. 

זהירותו במצוות שבין אדם להברו לא ידעה גבול. 
אזכיר מעשה שהיה: נוהג היה שלא להחליף אומן באומן 
אחר. היו לו חייט, סנדלר, בעל עגלה וגם זגג קבועים. 
אחרי חג השבועות היתד. תמיד עבודה בשביל הזגג. 
החסידים האוסטרובצאים היו נוהגים לבקר אצל הרבי 
דווקא בחג השבועות. מי שלא בא להיראות אצל הרבי 
בחג זה, ודאי שאסון קרה לו. וכשנדחפו כמה אלפי בני 
אדם אל תוך בית מדרשו של הרבי, נשברו השמשות 
שבחלונות, וכבר ידע הזגג את חובתו. באסרו־חג אחרי 
הצהרים היה הזגג בא בכליו ומתקן מה שצריך תיקון. 

בפעם ההיא לא בא הזגג. הסיבה היתה, שבאותו 


חסידים מספרים על הרבי 


ידידות 

רגיל היה רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה בימי עלומיו לחזור 
בכל יום של יריד על פתחי החנונים, לאסוף לצרכי צדקה ומתן 
בסתר. 

סיפר רבי מאיר יחיאל: יום נאה היה. האיכרים באו 
תוך זמן מועט. כולם נתנו בעין יפה. 

וכשחזרתי לבית המדרש, עם כיס מלא מטבעות ושק מלא 
גאווה, ידעתי שאכן פגומה המצווה: מהולה ביהירות יתירה... 

והיה ביום גשום וסגריר, האכרים לא באו והחנוונים לא 
הרויחו. נרטבנו עד לשד עצמותינו, כיתתנו רגלינו יום המים, 
ומאומה לא העלינו בידינו. 

וכשחזרתי לבית המדרש, עמוס קללות וגידופים, הכיס ריק 
והרגלים כושלות, ידעתי שהמצווה שלימה: ארס הגאוה לא חדי 
לתוכה.,. 


ממני לא ילמדו 

פעם קרא הרבי אליו אחד מיהודי העיר ושאלו: 

— איך אתה מעז לחלל שבת בפרהסיא ? 

— גם הרבי מחלל שבת — ענה הלה. 


הרבי נשאר יושב כמאובן ולבסוף שאל : 

— במה אני מחלל את השבת ? 

— הרבי צם אפילו בשבת, דבר שאינו לכבוד שבת קודש. 

— הצדק אתך — ענה הרבי — אך אינה דומה חילול שבת 
שלך לשלי. ממך ילמדו רבים ויעשו כמוך, ממני איש לא ילמד 
ולא יעשו כמוני... 

משתתו* בשמחתם ובצערם 

שאל עשיר את רבי מאיר יחיאל מאוסטריבצה : 

— לשם מה מסתגף מר׳ כלום חטא הרבה ? 
השיב לו רבי מאיר יחיאל : 

— מדוע שמח מר ונהנה מעולמי ? בלום עשה מצוות הרבה ? 

אלא מה I מר משתתף בשמחת אנשים אחרים, ואני — בצערם... 


כשהסתובב רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה בנעוריו ועסק 
בצרכי צדקה, קיללי אחד קלילות נמרצות. 

לאחר שהלה פסק מלקללו, פנה אליו רבי מאיר יחיאל ואמר: 
הקללות הן עבורי, אך מה אתה נותן לצדקה ?... 



הגאון רכי מאיר־יחיאל הלוי הלשטוין זצ״ל 


73 


אסרו־חג שיבר ברד כבד את כל החלונות שבכפר דאנקוב, 
כתחום שבת מן העיר. ומכיוון שידע יחזקאל הזגג, שעבו¬ 
דתו אצל הרבי לא תילקח ממנו, יצא לו לדאנקוב. ובבית 
מדרשו של הרבי היו רוחות באות ומנשבות, מפזרות את 
דפי הספרים הקרועים, ומנפנפות בפרוכת ארון הקודש. 
השגה גשומה היתה, והקיץ קריר. וגם בחדרו של הרבי היתד, 
שמשה אחת חסרה, והוא היה רגיש מאוד לקור. רגיל היה 
להתעטף בפרווה אפילו בימות הקיץ. והבחורים חסמו את 
הפרצה בספרי גמרא, והרבי הקפיד. 

ביום השלישי בא הזגג בשעה שהרבי היה לבוש מוכן 
לצאת. גער בו הרבי ואמר: לא הייתי צריך לצפות לך 
יש זגגים אחרים בעיר — ויצא מן הבית. הזגג, איש 
עני ונדכא, פנה אל הכותל והתחיל בוכה. הרבי לא ראה 
אותו כשהוא בוכה. 

אחרי תפילת מנחה ומעריב, כשהרבי התכונן לאכול 
את ארוחתו שהיה אוכל רק פעם אחת ביום נשמע רעם 
מפוצץ עולם ומלואו. הרבי ברך בלחש יאמת טוב שתיקנו 
את החלונות היה שם בחור אחד, פטפטן, שמסר כי 
יחזקאל הזגג בכה אחרי שגער בו הרבי. והרבי נבהל¬¬ 

— מה ז י בכה י! 

הרבי אינו רוצה לאכול עכשיו. הוא ילד אל ביתו 
של הזגג כדי לפייס* התחכם השמש ואמר: זד, עכשיו 
יצא מכאן. הוא בוידאי אוכל ארוחת הערב עכשיי וכשיראה 
את הרבי על פתה בית־ בגשם שכזה, נשמתי תצא מפחד 


וטענותיו יסתתמו. מוטב שיאכל הרבי את ארוחתו עכשיו 
ויפייסנו אחר כך. 

— לא. לא אוכל. אמתין כחצי שעה ואסור אליו. 

בו ברגע רצו שני בחורים בגשם סוחף אל ביתו 
של יחזקאל, וסחבו אותו ממש באזניו אל בית הרבי. והרבי 
פנה אליו• 

בקשה ממך, סלח לי. אני גרמתי לך צער שלא 
בכוונה. נחפז הייתי לצאת ופי הכשילני. 

יחזקאל הוריד את ראשו, מלמל בשפתיו, ולא שמענו 
מד, שהוא אומר. 

— ובכן, אמור לרבי בפירוש, שאתה סולח לו בלב 
שלם — דחף בו ר׳ יהושע׳לה השמש. 

— אני מצדי הייתי סולח. אבל אשתי התרתה בי שלא 
לסלוח עד שהרבי יביא לי ישועה מן השמים. 

— הלואי ויכולתי — אמר הרבי: 

— הצדיק יכול. אם רוצה הוא. — אמר הזנג: 

— הגע בעצמד! כיצד צדיק אני י המשער אתה שצדיק 
ילבין פני יהודי כשר על לא דברי — אמר הרבי. 

— אינני יודע. ירא אני את אשתי — עמד הזגג 
על דעתו. 

ר ׳ יהושע׳לה השמש, זקן כבן שמונים, ודיין אחד 
מעיירה סמוכה שנמצא בו בערב בבית הרבי על פי מקרה, 
נכנסי שניהם אל האשד, הנ״ל ידברו על לבה עד חצות 
-לייה, עד שפייסי אותה, והביאו אה הבשורה אל הרבי, 


אהבת ישראל 

יחיאל ױינכרגר יירױ־־דה־דאגײרו מספר; 

ב־ 920 נ׳ בשעת הראזניה בין ברית־יהמועצית ינץ פולין שאר 
קמה לתחיה, מת חייל יהודי מהצבא הפולני שחנה בעיר. באו הוריו 
ופנו למפקדת הגדוד בבקשה לאפשר להם להעביר את הגוײיה לעירם. 
אך בגלל המצב הצבאי איי־אפשר היה לבצע זאת והיה הכרח להביא 
אותו לקבורה זמנית במקום פטירתו. 

כאחד מהקצינים הזוטרים היהודים ביחידה, הוטל עלי לשמש 
מקשר בין משפחת החייל ובין המוסדות היהודיים בעיר המטפלים 
בענינים מסוג זה. 

ותנה התחילו הקשיים. בכדי שאפשר יהיה להעביר את 
הגווייה כעבור זמן לווארשה, נחוץ היה לקבור אותה בארגדעץ, 
ואילו החברה קדישא התנגדה לכך׳ משום שזה מנוגד לדיני ההלכה. 
ואז הועלתה ההצעה לפנות לרבי מאוסטרובצה, שיפסוק בענין 
זה. למטרה זו הלכנו, אחד מנציגי המשפחה וכותב השוררת 
האלה, לרבי. 

החדר בו ישב הרבי, קטן הקומה וצנום־הגה שכולו עור 
ועצמות ומכונס בתוך עצמו, היה שרוי באפלה. אך יחד עם זה 
היו פניו מוארים כאילו מאור פנימי, שנאצל מאישיותו הקורנת׳ 
מלאת החכמה. "היושבים", כמנין במספר, הקשיבו לטענותינו, 
שלנו ושל חברה קדישא, והתחילה השקלא וטריא. 


״רײשבים״ ציטטו הלכה ברורה : קרקע — משמע קרקע 
ממש, ומזה לא סטי כמלוא הנימה, תתפתח ויכוח ער ורציני. 
רק איש אחד בלבה חרכי, ישב כל הזמן ושתק׳ כאילו נאבק עם 
עצמה כמעט ואפשר היה לחוש את המתח הריחני שהוא נתון 
ב,ה נציג המשפחה התייפח בבכי מר וחרישה ואני פניתי בדברי 
תחנונים לרבי שיעביר את רוע הגזירה. יגסה־נא הרבי למצוא 
מוצא מהסבך, שההלכה לא תיפגם ושגם לא תיפגע "משפחה 
השכילה. 

אחרי שעה ארוכה של דממה מוחלטת הרים הרבי את עידו 
ופסק את פסוקו כקיצור נמרץ : ,,אמנם קרקע ה״קרקע ממש, 
אבל... (ובאן עצרי כל הנוכחים את נשימתם כמחכים להמשך 
דבריו! תעשו ארגז עם חורים אחדים בכל דפנותיד וצדדיה,. והשם 
ינחם אתכם בתוך שאר אבי*י ציון וירושלים"... 

זכורני כי במפקדת היחידה עורר פסק־דין זה עגין רב והחיילים 
הנוצרים שיבחו את חכמתו הרבה וגישתו ההומאניטארית של 
"היהודי הקדוש". 

״הודה לײב צוקר, ראדום. 




74 


ספר אופטרוכצוז 


שהסכימה לסלוח בתנאי שהרבי יבטיחנה שלא תיענש על 
שסירבה בתחילה. 

כל ימי חייו לא פסק הרבי מלתמוה על הנם הגדול 
שדבריו נשמעים. פעמים שמח שהכל שומעים לו, ויש 
בידו להרחיק את האדם מן העבירה, ולפעמים חשש על 
האחריות המוטלת עליו, כעל מי שיש בידו למחות ואינו 
מוחה. הוא לא הסיח מדעתו את העובדה שאביו נחתום 
פשוט היה, עובד עבודת פרך כל הלילה, ומנמנם בתפיליו 
כעלות השחר. ובכל משפחתו לא היה אחד, שידע לגמור 
פרשיותיו עם הציבור, והקב״ה הפלה את חסדיו, וגילה את 
עיניו להביט נפלאות בתורת ה׳, אעפ״י שאינו כדאי והגון 
לכו. 

הוא היה אומר: "אל תבואני רגל גאוה". רגל גאוה 
מהי ? מדרכו של אדם להתבייש כשנותנים לו מתנה בשעה 
שאינו ראוי לכך. אבל אחרי שנותנים לו וחוזרים ונותנים 
לו, המתנות נעשות לו כהרגל, ולא די שאינו מתבייש 
בהן אלא מתגאה בהן, כאילו מעשיו גרמו לו. נמצא 
שההרגל מביא לידי גאוה. והיה רגיל לספר לנו על 
מאורעות בחייו שהמיטו עליו גסיונות קשים: 

— בן שש עשרה הייתי, כשהפצירו בי חסידים אחדים 
שאסע אתם אל הרבי מגרודז׳יסק. הימים היו ימי משבר 
בנשמתי. הטבעתי את כל מאווי בגמרא. עשיתי לילות 
כימים להגות בתורה, ולא הפסקתי אפילו לרגע. אולם 
בתוך לבי ידעתי, שחכמתי קודמת ליראת חטאי, שהשקלא 


וטריא היו מבלבלות את תפילתי באמצע שמונה־עשרה, 
ולבי נוקפני, שמא לא תתקיים התורה בידי, וחשקתי מאד 
לנסוע לרבי כדי שיחזקני ביראת ה/ אך יראתי מפני 
ביטול תורה, שמא עצת היצר היא לבטלני מדברי תורה. 
וכשבאו אלי האנשים הללו׳ יראים ושלמים וחסידי אמת, 
ראיתי בזה רצונו של מקום, והסכמתי לנסוע, ופרסומי 
הלך לפני. גם הפרסום המשונה הזה מעשה שטן היה. 
באו אלי אנשים שקטנם עבה ממתני כדי לשוחח אתי, 
ובטלו את זמני, ואני לא ידעתי כיצד להיפטר מהם, ויראתי 
שמא אפגע בכבוד גדולים ממני. 

קבלתי על עצמי שלא לדבר עם שום איש בדברי 
תורה בכל ימי היותי בגרודז׳יסק. כ־י שלא להוסיף על 
הפרסום שגדר בעדי מכל צד, ושלא להתבשם מארסה של 
הגאוה, כשבאתי לשם הקיפוני כל בחורי בית־המדרש, 
ולכל אחד יש לו מה לשאול. הקשבתי רב קשב לשאלותיהם, 
ולא פתחתי פה כאילם שעה ארוכה. אחרי כן ראיתי את 
האנשים שהביאו אותי לשם, והם שרויים בצער גדול, 
מפני שהפליאו בתהילתי, כלומר, מביאים הם לגרודזיסק 
בחור שהוא כך וכך, וכאן נראים כבדאים. נמלכתי בדעתי 
אם יש לי רשות לגרום צער לאנשים הללו. פתאום, 
כמעט שלא ברשותי, רמזה להם ידי, והם קפצו ממקומם 
אצל השולחנות, וצבאו עלי לגזול ממני את כתר התורה 
שחבשו לראשי אנשים תמימי דעה. 

סגרתי את עיני לתפילה קצרה, ואחרי כן צירפתי 


אוהב האדם 

מוסדות מחיי הרס מאיר יחיאל זצ״זי 

# צעירה יהודיה, שהיתה מאורשת לבן־טובים, התאהבה בצעיר 
נוצרי וברחה למנזר, שם עמדה להמיר את דתה במטרה להינשא 
לאהובה. ההורים מצאו דרכים להוציאה מהמנזר, אך החתן היהודי 
מיאן להתחתן אתה ודרש לבטל את השידוך. האדמו״ר ר׳ מאיר־ 
יחיאל קרא לבחור ושיכנע אותו בדברי נועם לשאת אותה לאשה: 
"אילו הכלה היתד. צנועה יותר, מה חכמה היית מוכיח בשאת ך 
אותה לאשה; דווקא לאור הדברים שקרו עליך להוכיח את מדרגתן 
הנעלה של מידת הרחמים ואל תתן לה להתרחק מהעם היהודי!" 
הזוג הצעיר נישא וממשפחה חדשה זו יצאו רבנים וסופרים. 

# בשעתו אירגן ה״בוגד" שביתה במאפיות המצות בעיר בגלל 
סירובם של בעליהן להכיר באגודה המקצועית של פועליהם, אחד 
האופים הזמין, בתגובה לכך, נערות נוצריות כמפירות שביתה. 
נשלחתי ממעם האגודה למאפיה, להתערב בענין. המו״מ לא העלה 
תוצאות והאופה שפך נפט על הקמח, ואח״כ הזמינני לדין־תורה 
לרבי מאיר־יחיאל ז״ל. הרבי פסק שעל האופה להחזיר מיד לעבודה 
את הפועלות היהודיות שהושבתו ומה שנוגע לנזק שנגרם — הוא 
לקח אותו על עצמו ושילמו מכיסו... 

# פעם תבעה הרבנית לדין תורה את הדייר שלה יענקל חיים 


מילמאן, שלא שילם שכר דירה מפני שידו לא השיגה את הכסף 
לכך. הרבנית היתנתה תנאי שהדיון יתקיים לא בפני בעלה אלא 
אצל הדיינים. כשהגיע תור דין התורה בא הרב והודיע שברצונו 
לטעון למען הדייר, והלה אמר : "אני סומך על הרב׳/ 

והרב טען כלפי הרבנית: "את הבית לא הקימותי בכספי, 

אלא קיבלתי במתנה מאת חסידי, ואין רצוני שיהודי עני, המטופל 
בילדים קטנים. ייאלץ לשלם לי שכר דירה מחפצים שקיבלתי 
במתנה..." 

• יענקל לומפ מצא לו עילה לחמר עם משפחתו לעזרודנשים 
בבית מדרשו של הרב׳ ובעקב התנהגותה הבלתי׳צנועה של משפחה 
זו נקטו החסידים באמצעים חוקיים כדי להוציאו משם. 

יענקל בא לפני הרב ושפך לפניו את מרי ליבו על שרוצים 
להשליך אותו החוצה. הרבי היה מוכן למסור לו דירה אחרת 
באיתה חצר שהיתר. תפוסה על ידי השומר׳ בתנאי שיעזוב את 
עזרת־הנשים, אך יעגקל סירב לקבלה בטענה, שהדירה קטנה מדי 
בשביל משפחתו הגדולה. כשהסביר לו הרב שאץ הוא יכול 
להישאר במקום־תפילה ועליו להגיד מה מבוקשו אמר יענקל 
לומפ שדרוש לו 400 דולר בשביל לשכור לעצמו דירה. הרבי פקד 
על חסידיו לדאוג להשיג סכום זה, ולהפסיק את ההליכים המשפטיים 
נגד המשפחה העניה. תוך שבועות קרובים נאסף הסכום ויענקל 
החײט עזב את עזרת הנשים. 

יוסקה אפנזר 


75 


הגאון רפי מאיד־ יחיאל דלױ !ילשמור, זצ״ד 

את כל הקושיות שלהם אל תוך פלפול גדול אחד, שלא 
היה בו אפילו קורטוב שי“ אמה אבל יפה עד להפליא, 
ותירצהי את כל הקושיות במחי כף אחד, 

כלם היו נדהמים ומשתוממים, ואגי יצאתי מבית 
המדרש. והלכתי הלוך ובכה על איטר עברתי על מה 
שקיבלתי על עצמי, ועל שלא השיבותי להם השובה נכונה 
לאמיתה של תורה. 

והשאלה הראשונה ששאלני הרבי היתה, אם לומד 
אני תורה לשמה. והלומד תורה לשמה — אמר הרבי — 
קדושת התורה מגינה עליו מכל סכנה רוחנית או גשמית. 
אני ידעתי למה הוא מתכוון. 

אח היה לו לרבי, שהיה גר בדירה אחת בביתו על 
אחיו הקדוש ומתפרנס מסכום קבוע שהרבי הקציב לו מ־י 
שבוע. האיש הזה כאילו נוצר מלכתחילה כדי להזכיר * 
לרבי את צור מחצבתו. פשוט היה בתכלית הפשטית. כל 
היום היה יושב בפינת אחת בבית מדרשי שיי דרבי 
ומתנועע על גבי ספר התהיי 4 י ם אשר לפניי, יזהר היד 
להקדים שלום לכל אדם, איי יותר מן ה״גוט ניארגך 
שלו לא ידע לדבר לפעמים, כשהיה מוכרח להוציא מפיו 
שני משפטים שלמים, נסתמת יד,פסיק באמצע. נכדי הרבי 
היו אוהבים אותו והיראים לי "הדוד חיים". 

בתו של הרבי. יענטעלע. היתה אלמנה אחי' כע¬¬י¬ 
ר׳ דוד׳ל סילמן. בני• ש־ היב מיזמלניק. ד יא ־־־ י־ב 
בגוסטינין ומת בדמי ימײ יהיא עס ששת בניי: .:■י• בבי ז 


מפי הגאון מאוסטררבצה 

חיצוניות ופנימיות 

רבי מאיר יחיאל מאוסטריבצה ד,יד, אומר : 

— לשעבר היו בני־אדם דומים לאורו של שמן בפב־ת תרה•' 
חיצוניותם גסה ופנימיותם עדינה. אחר נעשו דומים לעששית של 
נפט: חיצוניותם נאה ופנימיותם סרוחה; בזמננו הס במו החשמל 
— לא חיצונות ולא פנימיות... 

ייחום אבות 

בידוע, אביו של רבי מאיר יחיאל היה מפשוטי העם ועסק 
באפיית כעכים. פעם נזדמן הרבי בין גדולי רבנים שעסקי בדברי 
תירד״ כל אחד בדברי תירה ששמע מאביו. 
זה אומר: 

— אבי, זכרונו לברכה, היקשה כך וכך ותירץ כך וכך. 

וזה אומר: 

— אבי, זצ״ל, דרש כך וכך. 

כשהגיע תורו של ר , מאיר יהיאל פתח ואמר: 

— מקובלני מפי אבי זכרונו לברכה, שכעך ישן יחיש ־־־ 

חדש עדיף... — והמשיך באחד מחידושי התורה שלו. 


הרבי, והרבה צער גרמה לו לאביה. בני יענטעלע כשהיו 
קטנים היו מתרפקים על הדוד חיים, אפשר היה לראות 
אותו יושב ומתנועע על גבי ספר התהילים, ושני נכדי 
הרבי דבוקים בו, זה מימין וזה משמאל, והוא מחבק אותם 
בשתי ידיו הכבדות. אבל כשגדלו והתחילו ללמוד גמרא 
נפסק הקשר שבינם ובין הדוד חיים. 

מעניין הדבר, שהאיש הזה, שהיה כמעט אילם בין 
אנשים בני גילי, ידע לדבר אל ילדים ולהצחיק אותם. 

היהס שבין שני האחים הללו לא היה יחס רגיל של 
אהים. רי׳ חיים היה גדול מן הרבי בשנים ובקומה, והרבי 
נהג בו כבוד, משום שחייב אדם לנהוג כבוד באחיו הגדול 
ממנו בשנים. היה נזהר שלא לקבל ממנו שום שירות; 
והלה עמד לפני אחיו הקדוש באימה וביראה ברתת ובזיע. 
יאימיא ניתנה לי הרשות להיות שמשו. היה עומד ושומר 
על" כעי 1 בבת עיני. 

הוא היה יוצא ונביס אצי הרבנית מטפל כיענטעלע 
ומשליט אותה כשהיא מטיחה דברים כלפי מעלת על מות 
בעלד הצדיק; אבל הוקיר את רגליו מחדרו של הרבי. 
בחג• כשמלאו חסידים את בית מדרשו של הרבי, היה ר׳ 
חי ־ס מתפרד בביה־חבנסת שבעיר, כאילו לא רצה לבייש 
א- הימי באחי־ הגמלוני והמגושם. 

'־."בי לא זז בלבד שנהג בי כבוד מתוך חובה, אלא 
אר ביבי איתי בכל ־‘בו. והעריך את תמימותו של האיש. 


ארכה ב;יפ וארכה אכיר 

שאלו לו לרבי מאיד יחיאל: 

ילמדנו, רבני, מפני מה טבען של בריות/ שאהבת אב לבן 
ג־־־ילה מאהבת בן לאב ? 

י- דברים כפשוטם, ־־ חשיב הרבי — כל הדורות כולם מוצאם 
מאדם הראשון׳ שהנחיל להם את מידותיו כידיע, היה לו לאדם 
הראשון בנים׳ והנחיל לדורות הבאים את אהבתי אליהם, אך את 
אהבתו לאביו לא הנחיל להם כי לא היה לו אבא... 


מדיד מד'... 

פעם בא אליו אחד ממקורביו ושפן לפניו את לבו: 

רבי׳ טרוד אני יתר על המידה בדאגות פרנסה ואין שעתי 
פגייה לחנך ילדי בדרכי ההורה והדרך־ארץ. 

— בוא ושמע׳ — ענה הרבי — ראית מימיך דג קטן הנמצא 
ימעו דג גדול ? לעולם אין זנבו של הקטן כלפי זנבו של הגדול, 
אלא ראשו של הדג הקטן נמצא בכיוון זנבו של הגדול. מכאן, שלא 
רדף הגדול אחרי טרפו׳ אלא הטרף נזדמן לו כשהוא בא נגדו. 

— ללמדן — סיים רבי מאיר יחיאל — שלא יהא אדם רודף 
אחרי פרנסתו, אלא היא מזדמנת ובאה נגדו... 



76 


ספר אוסטרוכצה 


איש האמת והצדק 

כל האומנים שעשו מלאכה בשבילו היו ממין זה: 
יהודים פשוטים, אביונים מדוכאים ואומרי תהילים, גם 
החייט, גם הסנדלר וגם בעל העגלה שלו. השמשים, ברי 
לי שהוא לא מינה אותם. אפשר שהחסידים הכניסו אותם. 
וקרוב לודאי, שבכוח זרועם תפשו את מקומותיהם, ואיש 
לא כיהה בהם. מיום עמדי על דעתי זוכר אני את שני 
משמשי הרבי, ר׳ חיים זונדל ור׳ יהושע׳לה. רק נחמיה, 
שמש בית הדין, נתמנה מדעת הקהל. מחיקם של אלה יצא 
הרבי. הוא ידע שיחם ושיגם ודכאון נפשם, ידע כיצד 
לנחמם ואיך לדבר על לבם. מכאן השפעתו הגדולה על 
פשוטי העם, שהיו מוסרים את נפשם על כבודו. ולא רק 
אלה שהאמינו בו כבאיש אלהים קדוש, והעובר על דבריו 
כאילו נוגע בבבת עינם, אלא אפילו החפשים שבעיר, נחותי 
הדרגא ופחותי העם היו עומדים לפניו כעבדא קמא מריה, 
ונשמעים לו מרצונם הטוב; הם ידעו שהאמת הפשוטה 
והמובנת מדברת מתוך גרונו. 

זוכר אני מעשה שהיה; לא רחוק מאוסטרובצה היתד, 

העיר סטאשוב. סמוך לסטאשוב היה הכפר ריטבן שהיה 
שם בית־חרושת לסוכר. היה בסטאשוב יהודי ושמו ר׳ 
יחיאל קארפ, שהיה הקבלן של בית החרושת הנ״ל, כלומר, 
היה מקבל את כל תוצרתו של בית החרושת ומחלקה 
בערי המדינה. הוא החזיק בזה הרבה שנים ונתעשר. באה 
אשה אחת אוסטרובצאית, עשירה ותקיפה, מרים ביילה 


שמה, וקנתה את הקבלנות. אפשר שהוסיפה על המחיר, 
או השתמשה באיזו השפעה אחרת. קנתה וחסל. נכנס 
ר׳ יחיאל קארפ אל הרבי וקבל על האשה שהיתה מן 
הנכבדות שבעיר. הרבי שלח את השמש לתבוע אותה 
לדין, היא הופיעה מיד והרבי פנה אליה: 

— קנית את קבלנות ריטבןז 

— כן, רבי. 

— כבר יש לך חוזה? 

— כן, רבי. 

— תני סימן לשמש ויביא את החוזה לכאן... 

השמש רץ והביא את הגליון. הרבי עיין בו, קפלו 

לארבעה וקרעו לרסיסים. 

— האמיני לי, אשתו של ר׳ אלעזר אהרן, שמן היום 
שנולדת עד עכשיו לא נעשה אתך חסד גדול מזה שעשיתי 
אתך עכשיו, שהצלתיך מחטא, שהכפרה עליו קשה כקריעת 
ים סוף. בחמלת ה׳ עליך עלה במחשבתו של ר׳ יחיאל 
קארם להיכנס אלי. אילו ידעת היית מרקדת משמחה 
מכאן עד לביתך. זאת היא השגת־גבול לכל פרטיה, והרווח 
הוא גזילה ממש ואסור בהנאה. וזו היא עבירה שבין 
אדם לחברו• שאין אפילו יום כפורים מכפר עליה. ולזה 
יש להוסיף את הצער, השבת והבושת שהיית מחוייבת 
לשלם לו. 

האשה התחילה לבכות: 

— לא מתוך צער אני בוכה, — אמרה, — אלא 


את הסיפור הבא שמעתי מפי ר׳ יוחנן רובינשטיין ז״ל: 

לפני זמן נכנס לבית־מסחרו צעיר כבן 25 , ללא כובע לראשו, 

וביקש ספר על הרבי מאוסטרובצה. בראותו את תמיהתי הרבה, 
אמר לי הצעיר: 

— אל תתפלא על שאני מחפש ספר על הרבי, אנו חייבים 
לו הרבה. 

וכאן בא סיפור נפלא מימי מלחמת העולם הראשונה: 

— בעלה הראשון של אמי (החיה עתה בכפר יהושע שבעמק 

יזרעאל) גויים למלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה לא שב 
לאשתו ועקבותיו נעלמו. האשה שהיתר, צעירה לימים נשארה 
בעגינותה ללא תקווה להחלץ ממנה. מדי פעם באה האשד, לפני 

הרבי מאוססרובצה ושפכה לפניו את מרי לבה. פעם בגבול מציקתה 
פנתה בקריאה נואשת לרבי: "רבנו הקדוש, מה יהיה בטיפי?!" נכמרו 
רחמיו של הרבי ואמר: "סעי, בתי, לוארשה והשי״ת יעזור לך". 

האשה שמעה בקול הרבי, נסעה לוארשה ושם עבדה במשקי 
בית. בשעותיה הפנויות היתד, רגילה לשבת במסעדה ולתנות את 
מר ליבה. פעם שמע סבל, שישב ממולה, את דבריה הקשים על 

גורלה המר. הוא ניגש אליה וביקש לשמוע את שם בעלה וצורתו. 

כאשר האשד, מסרה לו את הפרטים התחלחל כולו וסיפר. שבאחד 
הקרבות, כשהיה יחד אתו בחפירה אחת, פגע רסיס של פצצה 


בבעלה, שנהרג במקום, והוא בעצמו התעסק בקבורתו. מיד הלכו 
שניהם למשרד הרבנות בוארשה, ואחרי שהלה סיפר את הפרשה 
כולד, הותרה האשד, מעגינותה. 

והצעיר הוסיף: 

— לא ארך זמן מ: ואמי התחתנה שנית, ואני משמש עוות 
חיה למעשה פלא זה... 

על שיטת אוסטרוכצה כפלפול חריף... 

לשיטתו בלימוד יצאו מוניטין. הרבי מאוסטרובצה הצטיין 
בפלפול מורט־מוחין ומשעשע כאחד, בחשבון גימטריאות ונוטריקונים 
להפליא. פעם השמיע "שיחת־חולין תורנית" באזני גאון אחד 
שבא לבקרו, הלה הבחין שהדברים נוצרו זה עתה במוחו של 
הרבי ולחש בחשאי לחסיד שניצב לידי: "אינני משיג! אינני 
משיג! גאון אחר זקוק היה לחשוב על הענין שעות מרובות, והוא 
הרי ערך דבריו בחמש דקות?" 

במקרה שמע הרבי מה שאמר, ומיד נענה כמו מצטדק: 
.,טעות בידך! חמש דקות ? חלילה ! רק דקה אחת אני חושב! 
ארבע דקות לפני כן הריני הוגה בתפלה : שהקב״ה יעזור לי 
להגיע למקור האמת ברגע שאחדש.." 

כזו היתה שיטת אוסטרוכצר, בלימוד, שיצאו לה מוניטין... 



הגאון רבי צאיד־יהיאי דלײ דדישצור, זצ״ד 


77 


משמחה. אם אני לשלושה בנים וארבע בנוה, וציפרנה 
של אצבע קטנה שלהם טובה לי מכל הון דעלמא. 

— אין אני מדבר על העונש. ישמרנו ה׳ מעונש 
עבירה. אבל גרוע מן העונש הוא החטא. 

— כן, רבי. רוצה אני שר׳ יחיאל יכנס אלי לסעודת 
הערב. רוצה אני לפייסו. 

— טוב, טוב, טוב. הוא יסור לשם. כן תסור, ר׳ 
יחיאל. 

יומו של הרבי 

כך היתד, התנהגותו של הרבי: הוא קם בארבע! 
ומשום שלא פשט את בגדיו אלא בלילי שבתות, היה 
חסר רק נטילת־ציפרנים, ופתח תיכף ומיד ב״אלהי נשמה", 
ובירך ברכת התורה. הוא היה מקדים "אלהי נשמה" 
לברכת התורה. היה נשען בשתי ידיו עי 1 סף החלון, 
מתנועע ולוחש, ומסתכל בלובן השלג בחורף ובדמדומי 
השחר בקיץ. 

היה עוסק בתורה כחמש שעות כשרגלו האחת על 
הכסא, וספרו על ברכיי, כך היה עומד כחמש שעות 
רצופות בלי נוע ובלי לול , . אלא הוגה ושקוע. לא הפסיק 
אלא לקריאת שמע כשעלה השחר. 

דלת חדרו היתד׳ תמיד פתוחה, אבל איש לא היה 
רגיל להיכנס לשם באותן השעות. 


צדיק בכל דרכיו 

בתשע כבר המתין לו בעל העגלה עם סוסו לפני פתח 
ביתו, כדי להסיעו לבית הטבילה. היה טובל ומחליף 
את לבניו בכל יום ויום. על מושב רך לא ישב הרבי, משום 
חשש שעטנז; היה בעל העגלה מציע לו מושב מאלומה 
של קש, וככה היה מגלגל אותו במורד ההר עד המקווה. 

כשחזר, כבר המתין המניץ שלו, לא האריך בתפילה, 

כדי שלא להטריח את הציבור. היה עוטף את פניו בטלית 
הכבדה שלו, נדחק בתוך קרן זווית אצל התנור, ומתפלל 
בלחש עם הציבור. גם העובר לפני התיבה וגם אלה 
שעשו לו "הטבת חלום" בכל יום היו אנשים קבועים 
ומזומנים לכך, וכולם היו אנשים פשוטים ויראי ה׳. 

כשגמר את תפילתו לא היה חולץ את תפיליו עד 
מנחה גדולה; ואלה הן השעות שקיבל פתקאות מידי 
אנשים, שבאו להזכיר את עצמם לפניו, או לשאול בעצתו. 
רק ייעתים נדירות היה מחוה את דעתו בעצה. על פי 
ריב היתד, תשובתו הרגילה: אמרו תהלים, ובטחו בו 
יתברך. ממון לפדיון נפש לא קיבל. בכלל היה נזהר שלא 
לנגוע בממון, המטמא את הידים, לפי דעתו; וכשנזקק 
לפעמים לטלטלו, היה נוטלו בכנף גלימתו. 

מכל מקום נגבה שם הרבה כסף מידי אגשים שרצו 
לתת. נכנסה, למשי , אשד, אלמנה ובכתה שבתה עומדת 
להינשא. יעליה לסלק את הנדוניה, ואין בידה פרוטה 
לפורטה. שאייה הרבי לפרטי הדברים, כמה נחוץ ולמתי? 


מסירוידנפש למען היהד־ת ושפלות־רוח עד תום, מאפיינים 
כל תו משרטוטי דיוקנו של הרבי. פעם נפחו רגליו ולא היה מסוגל 
לזוז ממיטתו. בכל זאת התנער מעל יצועו בערב שבת והלך לטבול 
במקוה. פערו מקורביו עיד־תמהון : פיקוח־נפש ? אך הרבי בשלו: 
לשם מה ברא הקב״ה את הרגלים, אם לא בשביל שילכו בהם 
למקור. ?... 

בערב יום־כיפור צייה להלקותו. החליק משמשו ברצועה על 
עצמותיו המדולדלות. אז קרא הרבי בקול כאוב: "בעסער י איך 
שפיר דאך גארנישט״! (הפלא מכותיך, הרי אינני חש עדיין 
מאומה !)... 

וברגעי הליכתו מביתו לבית־מדרשו, לתפלת "כל נדרי", היו 
כל בני אוסטרובצה מתייצבים משני צירי הדרך לחזות בפני קדשו, 
והרבי כדרכו מבקש מחילה מכל אחד, בהוסיפו: "חטאי גדלו 
מחטאיכם"! 

יהודי כץ גדים 

חז״ל מספרים על יעקב שלמד י״ד שנים בבית מדרשם של 
שם־ועבר, בטרם יצא לחרן. לכאורה : מה חידוש בי״ד השנים 
הללו, והרי עוד לפני כן למד יעקב בישיבתם, כפי שרש״י מסביר 
בפרשת תולדות את הפסוק : ״יושב אהלים — אהלו של שם 
ואהלו של עבר״ ? 

אכן, הסביר הרבי, לראשונה למד אצלם כיצד עובדים את 


ה׳ בין יחידים. בהיותי בסביבת צדיקים כאבותיו ורבותיו׳ עכשיו 
חלד ללמוד איד לחיות ביהודי בין גויים ירשעים כמו לבן. 
לחיית כיהודי ביו גדים, זוהי מסית בפד עצמה. 

ואנכי , עפר יאפי 

הוא היה אומר : 

— בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנוכי עפר ואפר", זכה 
שבמלחמתו עם ארבעת המלכים הפך כל גרגיר חול שזרק לסייף 
וכל גבעול קש לוזץ־מוות, כפי שחז״ל מספרים. 

מה הוא החשיב גופי לעפר אף הקב״ה החשיב עפר כגופו, 

מה גופו נמסכו בי כוחרת טמירים להילחם על נפשו בגבורה אף 
עפרו מסוגל לכך, כיון שלגבי אברהם, עפר־וגוף— היינו הך... 
במרה שאדם מודד מודדין לו... 

ספרי תורה למכביר 

מספרים: פעם נקלע הרבי מאוסטרובצה לחגיגת סיים כתיבת 
ספר־תורה. ניגש אליו אחד מן הנוכחים וביקש: יברכנו הרבי 
שנזכה לכתוב ולסיים עוד הרבה ספרי־תורה ! 
העיר לו הרבי בתמימות: 

— ספרי תורה יש לנו די והותר, היכן לוקחים מקיימי תורה, 
איפה הם לומדי התורה?!... 




78 


ספר א ר פ צ ר י כ צ ך 


והתלונן נגדה: מפני כה לא הקדמה לברא י כיצד אקבץ 
כל כך הרבה כסף בזמן קצר שכזה ל מכל מקום תבואי 
לכאן כשבוע לפני החתונה. 

אחר כך, כשנכנס איש עשיר, הוא פגה אליו; יש לנו 
מצוות הכנסת כלה ואנחנו צריכים הון רב. הגה קופה 
של צדקה תלויה שים. אם רוצה אתה, הווי מסייע במצווה׳ 
והקב"־ ימלא לך. אין אני רוצה לראות כמה אתה מנדב. 
עשה כטוב בעיניך. 

כשחילץ את תפיליו היה השמש, כותב הפתקאות, 

מנגב את הנוצה בפאותיו, ומעמיד את עצמו אצל הדלת 
שלא ליתן לאנשים להפריע לרבי, שבאותה שעה היה 
משיב תשובות על השאלות בהלכה שנשלחו אליו בדואר. 
המכתבים היו באים בכל יום, מקרוב ומרחוק, והוא ענה 
תמיד בקיצור נמרץ "עיין כאן... עיין שם... לפי עניות 
דעתי לא דק כבודו בההוא דאיתא וכר•... נתעלם ממנו 
תוספות מפורש בד״ה וכר... אין הנידון דומה לראיה... 
יש לחלק וכר". 

היו גם כן מכתבים ממקורביו בעסקי משפחה, המכ¬ 
תבים הללו גרמו לו צער, והיה נוהג להשהותם אצלו 
שלושה או ארבעה ימים, שלא יהיה נבהל להשיב. לא 
היה מחזיק את עצמו לחכם במילי דעלמא; כאן לא היו 
לפניו ספרים פתוחים להגיד לאדם הן או לאו, וירא שמא 
יכשיל את מצייתיו. 

קרה גם שפגה במכתב לאחד ממקורביו שימציא לו 
סכום כסף לצדקה דחופה מאד. נפלה לתוך ידי גלויה 
שכזאת, וזו לשונה: 

"לכבוד ידידי ר׳ שלום בן שרה לאה. 

הנה בא לפני אברך בר אוריין וירא שמים, בנו של 
אחד מאנשי שלומנו שהגיעה שעתו לשלם את חובו למלכות. 


בגין המצאת דצדפון 

כאשר ממציא הטלפון גראהם בל פירסם את המצאתי׳ חידש הרבי 
מאוסטרובצה דין מענין, שנתברר לו אגב שמיעה על פ י־ טי הי.מצאה 
חז״ל למדו מן הפסוק "איש אמו ואביו תיראי יאה שבתיהי 
תשמורו, אני ה״/ שאם ציוה האב לבנו ש־חלל שבת — איני מהיייב 
לשמוע בקולו. 

לכאורה תמוה: »אטו ברשיעי עסקינן ?״. אכן הדבר מסיגל 
להתרחש גם באב שומר תורה. האב יושב בנױײורק, למשל׳ והבן 
בתל־אביב. ביום ששי לפנות ערב עוד חמה בתקפה בגיו׳יורק. והנה 
שוחחו שניהם טלפונית לפני הדלקת הנרות, והאב מניו־יירק 
מציה על הבן לעשות דבר, שאסור לעשות־ בשבת, שבתל־אביב הרי 
זה חילול שבת ובגיו־יורק עודנו מותר. 

בכגון דא אמרה תורה "ואת שבתותי תשמװ־ו״, גם במקרה 
כזה מצווה אתה לשמוע בקולי ולא בקול אבא... 


ואין ידו משגת לפדות את עצמו. והוא בכה לפני בדמעות 
שליש, חרד לדבר דד, שמא יכשל ח״ו במאכלות אסורים 
וחילול שבת. ואין לך פדיון שבויים גדול מזה. ולאו בכל 
יומא מתרחשת מצווה כזו, והאי עלמא כבי הלולא דמיא 
חטוף ואכול. לית עובדין טבין בעלמא דאתי. 

בבקשה מכבוחכם, לא תהא עינכם רעה בשל אחרים, 

ויקחו אנשי שלומינו כל אחד חלקו במצוה זו כברכת ה׳ 
עליכם, והקב״ה ימלא לכם כפל כפליים. 

ממני הקטן מאיר יחיאל הלוי" 

היו ימים, שלא היה לו פנאי כלל לטפל בתלמידיו. 
כתיבת המכתבים, תפילת מנחה ומעריב ועניני העיר 
שהיו מביאים לפניו, היו נמשכים עד שעה תשע, שהיתה 
שעת מאכלו. אבל ברובם של הימים חשך בשבילנו זמן 
מסוים. 

הוא לא היה מלמד אותני שיעור קבוע, מפני שזמנו 
לא חיה קבוע. הוא היה יוצא אלינו מחדרי המיוחד אחרי 
גמרו את כתיבתו, צרור מכתביו בידו, ועל שפתיו חיוך 
של קורת רוח. מסר אה המכתבים לידי השמש, ניגש אל 
אחד מתלמידיו, עיין בספר הפתוח לפניו ושאלו, אם חידש 
איזה דבר בסוגיה זו. הבחור ענה מה שענה, והרבי התחיל 
בונה דיוטא על גבי דיוטא, מגדל פורח באווירה של 
תורה, מבריק ומקפים ביפיו. יש שהיה קורא את כולנו 
אל חדרו, והוא יושב ודורש, ואנחנו מצטופפים סביבו. 

הוא היה אוכל את ארוחתו בתשע, אחת לעשרים 
וארבע שעות, בין בקיץ ובין בחורף, מאכל של חלב, מפני 
שלא טעם טעם של בשר אלא בסעודת מצווה. כשלחש 
את ברכת המזון היו ריסי עיניו נדבקות זו בזו. 

הרבי קרא קריאת שמע על פי נוסח האר״י והניח 
את ראשו על הספה הבלויה, ובו ברגע נרדם, בבגדיו 
ובמגפיו על רגליו. 

שנתו היתד. בתרדמה שנפלה על אדם הראשון בגן 
עדן. אנחנו נשארנו בחדר בית הדין, שהיה כמין פרוזדור 
להדרו, ואעפ״י שהשמש היה משתיק מפעם לפעם — הרבי 
ישן! — מכל מקום אי אפשר להם לצעירים שלא להשמיע 
קול. והוא לא נע ולא זע עד חצות הלילה. כששמענו את 
שפך המים של נטילת ציפרניו ידענו שהצית הלילה הגיעה. 

לא נהג לערוך תיקון חצות במובן המסורתי. הוא 
ישב אל השולחן. תמך את ראשו בשתי ידיו לרגעים 
אחדים. אחר כך קם, והתחיל צועד בחדרו מדופן אל דופן. 
לפעמים נתעכב אצל החלון, עומד ומסתכל שם אל תוך 
הלילה לזמן מועט, והתחיל צועד שוב חזור ושוב. יש 
שחילץ את מגפיו, וודאי מפני שהקשת צעדיו בשקט 
הלילה הפריעה. משער אני שהיה לו זה מין שעת חשבון 
הנפש, עד שפוף פוף חזר למשכבו. והיה קם בארבע. 
אנחנו היינו עדים לכך מפני שהרבה לילות בלינו בביתו 
עד עלות השחר. 




יעקב הוכרמן 


האיש שהפר לאגדה 


דמות• האגדית של הרב מאיר יחיאל הלוי הלשטוק ז״ל 
המשיכה לחיות בלבות יהודי אוסטרובצה עשרות שנים 
אחרי הסתלקותו מן העולם. יהודי העיר היו מלאי גאווה 
על רבם, שהפך את עירם למרכז חשוב בעולם החסידות 
והשם ״אוםטרובצה״ נעשה, הודות לו, למושג בתורת 
החסידות. אין פלא, לכן, ששנים רבות אחרי פטירת רבם 
הגדול המשיכו בני העיר לחיות בצל אישיותו הגדולה ואספו 
בחיבה את הסיפורים המופלאים על רבם, שנמסרו מפי 
זקני העדה, אשר זכו להכירו ולחסות בצלו. 

השתדלתי להעלות בכתב פרטים שונים מחיי רבנו 
הגדול, כפי שנמסרו מאנשים שהיו קרובים אליו בימי 
חייו, כמו לייבוש רוזנברג, תלמידו המובהק של הרבי זצ״ל, 
ואנשים אחרים, שאפשר להתייחס אליהם באמון. 

לידתו 

• אמו של הרבי, ח:ה ביילא. חלתה בשעת הרײנה 
והרופאים קבעו שהיא טעינה ניתוח, כי לא הרגישו בתי־עת 
העובר. היא נסעה לרב ר׳ יהושע אשר מז׳ליכיב כדי 
לשאת עצה ממנו. מכייי שהגיעה לשם לפני התפילה צי־יה 
עליה ר׳ אשר להמתין בביהמ״ד עד לסיום התפילה. 
כששפכה את תפילתה לבורא עולם בשעת פתיחה ארץ 
הקודש לקריאת התורה התחילה להרגיש פתאום בפירכיסי 
הוולד בבטנה. כשבישרה זאת לרבי בירך איתר וציווה 
עליה לקרא לבן בשם מאיר יחיאי , אחרי הגאון 
ממוגלניצה זצ״ל. כי עתיד הוא להאיר עיני העולם בתורתו. 

• על שנות ילדותו של ר׳ מאיר יחיאל שמעתי מאחי 
ששמע מפי אחותו הבכירה של הרבי. 

בילדותו היה ר׳ מאיר יחיאל שובב גדול. היה רגיל 
לברוח מן החדר ליער הסמוך לעיירת סובין, לטפס על 
עצים ולהשליך משם אבנים על עוברים ושבים. פעם עבר 
שם בעגלה הרבי מגרודדיסק עם חבורת חסידים. ואחת 
האבנים פגעה ברבי. החסידים רצו להענישו על חוצפתו 
הגדולה, אך הרבי עצר בעדם, קרא לנער ושאלו אם הוא 
הולך לחדר. הנער השיב בחיוב והוסיף שהוא כבר יודע 
את כל השיעור שלומדים בחדר. הרבי בחן אותו ואחרי 
שהתפעל מתשובותיו שאלו אם הוא מסכים להצטרף אליו 
וללמוד אצלו. הנער, שהוריו חיו במחסור ובמצוקה, הסכים, 
ומאז גדל אצל הרבי שדאג לחינוכו. 

גירסה אחרת אומרת, שבהיותו כבן עשר לקחו אביו 


עמו לרבי מגרודז׳יסק. דרכו של הרבי היה להגיד אחרי 
הקידוש של בוקר יום שבת תורה השזורה פלפולים חסידיים. 
לרבי היה חסיד, "בריל עילוי" שמו, שהיה שותה בצמא 
את דברי התורה של הרבי. בשבת זו איחר לשולחן הרבי 
ובא אחרי אמירת התורה וביקש מהנוכחים, שוחזרו על 
דברי הרבי, אך איש לא שעה לו. אז קם הנער וחזר על 
כל התורה בלי להחסיר מלה. רבי "ברל העילוי" התפעל 
מאוד מחריפותו של הנער וביקש מאביו שישאירו אצלו. 
הוא הכניסו לישיבה והשתדל להשיג בשבילו "ימים" אצל 
נכבדי העיר. 

• כשנתקבל בשנת תרמ״ט לרב באוסטרובצה הפליג 
בפרישות ובעינוי, ולא אכל בשר ודגים חוץ משבתות 
וחגים. הוא היה רגיל להתפעל מכל דבר ואפילו משיחות 
שיטים, שהכול נעשה בהשגחה. פעם בהיותו במסיבה. 
עברה אש־ שוטה בחוץ ושברה שמשה מן החלון. הוא 
ישלה לשאלה לפשר המעשה והיא ענתה; "הרב, חסיד 
גיידז׳יסק, מדוע אינו נוסע לשם;׳״ מששמע זאת נסע 
תיכף לגרודז׳יסק ומצא את הרב על ערש דווי. בואו לשם 
היה לפלא בעיני כל האנשים. אחרי הסתלקות הרבי 
מגרידדיסק !ראש חודש ניסן תרנ״ב) תקפו עליו הפצרות 
החסידים שילבש איצטלא של אדמו״ר. אז החל לנהל 
’שולחן וקהל גדול של חסידים• ביניהם מאלה שנסעו עוד 
לרבי ממוגלגיצה, שתי בצמא דבריו. 

• בזמן מלחמת העולם הראשונה עברו על הרבי ימים 
רבים של חרדה. כשהגיעו האוסטרים בפעם הראשונה 
לעיר, דרש מפקד הצבא מן הרבי שימצא לו תיכף־ומיד 
יהודים על־מנת לרגל את האוייב. הרבי סירב לציית, 
והמפקד ציווה לאוסרו. אחרי מאסר של יממה שוחרר. 
פעם אחרת הוחזק כבן־ערובה עד שינקו יהודי העיר את 
הביצות מן הרחובות. יהודי העיר, מנער ועד זקן, נשים 
ילדים וטף, נחלצו לעבודה זו ובמשך שעות אחדות פינו 
את הביצות והרבי שוחרר ממעצר. 

• פעם נמצא אצל חייל יהודי אוסטרי שבוי, שהיה 
מחסידי הרבי. כוס של קידוש, שהרבי נתן לו למזכרת 
לפני שהצבא האוסטרי נסוג מן העיר. הרוסים האשימו 
את היהודים בשיתוף־פעולה עם הצבא האוסטרי, ויצאו 
לאסור את הרבי. ר׳ מאיר יחיאל הסתתר בדיר של עצים 



80 


פר או פט רו ב צ ה 


כשהוא מכוסה בערימת מחצלאות. החיילים הרוסים 
חיפשוהו גם בדיר, אך לא מצאו אותו. 

אחרי שהאוסטרים נכנסו בפעם השניה לאוסטרובצה 
עבר הרבי לוארשה, עד יעבור זעם. 

• למעלה מארבעים שנה היה הרבי שרוי בצומות 


א. הלרי 

פגישות עם הרבי 


חיי הרבי בעירנו היו חידה בעיני כולם, הייתכן שאיש 
יצום 40 שגה כל הימים, ויטעם רק משיהו בערב ? 

נזדמנתי פעמים אחדות בשעות הערב לבית הרבי 
בשעת שבירת הצום. הביאו לו ספל חלב וחתיכת ,׳לעקאך״ 
לבן. התחיל לאכול ולאחר נגיסות אחדות הזיז את הצלחת 
ואמר ״די״. רופא העיר, יהודי מתבולל, היה מתפלא ואומר: 
"מניין ניזון הרב ואיפה מקור החיים שלו?" פליאתו היתה 
גדולה במיוחד כשנכח לדעת שהרבי שמר על דעתו הצלולה 
ועל מוחו החריף על אף תעניתו הארוכה, שהביאה 
להצטמקותו הגופנית. 

היתה לי הזכות להיות מבאי ביתו של הרב עוד 
בהיותי עול־ימים, הודות לדברי־התורה שנשלחו אלי על־ 
ידי סבי הרב והייתי מביאם להראותם לרבי מאיר יחיאל. 
מפגישותי הרבות אתו נוכחתי לדעת, שעל אף היותו ותרן 
בענינים הנוגעים לו, ולא ידע לעמוד על שלו, נהפך 
ללוחם אמיץ, כשהגיע לענינים עקרוניים, ולא היה מוכן 
לוותר בהם כקוצו של יו״ד. ועל אף חולשתו הרבה לא 
נמנע גם מלהרים את קולו כדי להגן על הדעה היקרה לו. 

בדבר זה נוכחתי אישית בשעה שהשתתפתי במשלחת 
אצל הרב, כדי לבקש רשות לערוך אזכרה לד״ר הרצל 
בבית־הכנסת הגדול. הרב ידע היטב מיהו הרצל, כי הוא 
בעצמו חתם בסוף המאה שעברה על כרוז לטובת הציונות. 
הרב שאל את המשלחת. שבו השתתפו משה לדרמן מטעם 
"המזרחי" ומגדל בלנקמן וכותב הטורים האלו מטעם 
"הציונים", למה איננו עורכים אזכרה לרב פלוני ואלמוני. 
ענינו, שאין אנו חסידים שלהם. פתאום שאל, למה אין 
עורכים אזכרה למשה רבנו, שכולם חסידים שלו י כאן קפץ 
אחד מאתנו וענה: "לא ידוע מי גדול ממי: משה רבנו 
מהרצל, או להיפך י". הרב נדהם ויצא בצעקות גדולות 
נגד האיש שהעז להגיד זאת. 


ובסיגופים. כל לילה היה רואה חלומות רעים, ולמחרת 
היה צם תענית חלום. מי יודע אם לא היה חוזה בחלומותיו 
את הזמנים הנוראים הצפויים לבית ישיראל ואם לא גילו 
לו מן השמים את השואה הממשמשת לבוא על בית ישראל 
באירופה כולה? הלא כך מספרים חז״ל על רבי צדוק 
שישב בתענית ארבעים שנה לפני חורבן ירושלים! 


כעבור שנתיים־שלוש נתבעתי לדין תורה אצל הרב. 

מצד האחד הופיעו שני חסידים בני 50 — 55 ומצד שני 
הופעתי אני, בלבוש קצר ללא חתימת זקן. במשך כל זמן 
הדין־ תורה לא יכילתי להגיע לרשות הדיבור ולטעון את 
טעיותי. כשביקשתי להגיד משהו עצר אותי הרב באומרו: 
כעת מדבר פלוני, וכעת — אלמוני. וכך חוזר חלילה. נוסף 
על כך נתבקשו התובעים לשבת, ואילו אני עמדתי על 
רגלי כל הזמן בלי שנתבקשתי לשבת. ראיתי שלא אוכל 
להרצות את טענותי ואפסיד בדין־תורה, נקטתי בצעד 
נמרץ. וציטטתי בע״פ את פרשת "שופטים ושוטרים תתן 
לד״... ״לא תטה משפט״ וגם את דברי רש״י: "אל תתן 
שאחד ישב והשני יעמוד, או ששניהם ישבו׳ או ששניהם 
יעמדו״. הרב נבהל מאוד והתחיל לצעוק: "שב ותגיד את 
דבריך". בעמדי על־יד הדלת הסתובבתי ואמרתי בקול: 
"זהו ממש שוחד", ורצתי הביתה. השמש רץ אחרי כל 
הדרך וקרא: "חזור, הרבי מבקש סליחה ומחילה". קראו 
לאבי ז״ל, שישפיע עלי שאחזור לרב ואסלח לו. אך לא 
חזרתי. 

בבואי פעם בצהרים מעבודתי נמסר לי שהיה שליח 
מהרב וביקש שאבוא אליו בענין אישי. אחרי שבאתי 
לרב הוא הסתגר את* בחדר ואמר לי: "אני רוצה למסור 
לך סכום כסף בריבית. שעליך לשלם לי ביום מסויים כל 
חודש". פעם חל יום הפרעון ביום ששי, ואיחרתי קצת 
לבוא לדירת הרב. ראיתי דרך החלון שבבתים מדליקים 
כבר נרות לשבת. ואנו עדיין יושבים ומחשבים את דמי 
הרבית שעלי לשלם. פתאום קם הרבי ואמר בחפזון: 
תאסוף הכל ותבוא במוצ״ש. כשבאתי במוצ״ש לסיים את 
החשבון אמר לי הרב: אתמול בוודאי התרעמת עלי על 
שרציתי לגמור את החשבון על אף שהשעה נראתה לך 
מאוחרת. דע לך, שהכסף הוא אמנם שלי׳ אך הריבית אינה 



הגאון דכי מאידײהיארי הריײ הישנדר זצ״ל 


81 


שלי אלא כספי צדקה. ואם איזו אשה שהיא חשקה נפשה 
להדליק נרות־שבת באמצע היום האם פירושו של דבר 
שעלי להפסיק לעסוק בענייני צדקה׳־ מובן שלא! עלי 
לעסוק בצדקה עד הרגע האחרון ממש לפני השבת, 

אחרי ימים אחדים שאלתי אחד מקרובי הרב אברהם־ 

יצחק שמו, והטלתי עליי לברר כמה צדקה חילק הרב 
במיצאי־שבת הנ״ל. כעבור זמן קצר הביא לי רשימה. 


שבה היה כלול הסכום כולו שהבאתי לו, שחולק לצדקה 
במוצאי־שבת. אחרי המקרה ההוא התחלתי להבין טוב 
יותר את גדלותו של הרבי ונזכרתי בסיפורו של י. ל. פרץ 
"אם לא למעלה מזה"." 

נכון. היו לו חולשות (הלא גם למשה רבנו היו חולשות), 

אך אין ספק שהיה איש גדול, שבני העיר יכולים 
להתפאר בו. 


יהושע אלטמן 

דין תורה אצל הגאון מאוסטרובצה 


ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה היה גם מרא דאתרא 
וגם רבם של כמה אלפי חסידים שהיו ממלאים את 
ביתו בכל יומא דפגרא. 

משום שהיה האיש יישב בתענית כל ימיי. היי טובי 
העיר נזהרים שלא להמריה עליו יותר מדי. וכי־ דבר 
שניתן להיעשות על ידי אחרים לא היו מביאים לפניו• 
גם בשאלות איסור וייתר יגם בדיני ממינות היו יהודי 
העיר פונים אל הדיינים. 

פעם אחת׳ ביאש ה־דש מרחשוון כשעתיים לפני 
תפילת מנחה, נכנסה אשה אל בית הרבי אל החדר שנקרא 
"חדר בית־דיך, שהיה כמין פרוזדור לחדרו המיוחד של 
הרבי, וביקשה מאת השמש שיכניס אותה אל הרבי 
הקדוש. 

הסתכל השמש בפני האשה, בשמלתה הטלואה, ופלט: 

— השעה מאוחרת. אין כותבים פתקאות עכשיו. 
תבואי למחר בצהרים. 

— לא לכתוב פתקא באתי. יש לי דיךתורה• 

— דין תורה/־ אה מי את תובעת לדין? 

מנתה האשה על אצבעותיה ששה מנכבדי העיר, אותם 
היא תובעת לדין. השמש ניסה לשדל אותה בדברים, כדי 
להוציא מלבה את כל הענין. 

— איזו תביעה יש לך על האנשים האלה? 

בו ברגע נפתחה הדלת והרבי נכנס. העיף עין באשה 
ופגה אל השמש: 

— אין זה נוגע לך. צא והודיע להם שהם נתבעין 
לדין. יבואו לכאן תיכף אחרי תפילת מעריב. 

האיפה יצאה וישבה על הספסל אשר על יד הדלת 
מבחוץ והמתינה שם שעות רצופות. אנשים נכנסו להתפלל 


מנחה ומעריב. החמה שקעה, והיא ישבה בחשכה והמתינה, 
ענתה אמן על ברכות החזן, עמדה לקדושה, והמתינה. 

כשיצאו כל המתפללים, נכנסה שוב אל "חדר בית 
דין", מיד הופיע הראשון של הנכבדים. איש בעל קומה, 
מגיהץ יזקוף. הוא לא השגיח באשה שהמתינה על יד 
הדי ת ונכנס ישר לחדרו המיוחד של הרבי. הדלת היתד, 
פתיחה. והנכנס יכנס. הרבי אכל את ארוחתו ושמשו עמד 
עיין ־ 1 שרתו. 

־איש גחן לדייר בחשאי: — הרבי שלח לקרוא לי ? 

כן! אשר אחה תובעת אותך לדין. היא מחכה שם. 

— אשד. תובעת אותי לדין? אתמהה! 

הוא חזר אל הדר בית־הדין, הסתכל בפני האשד, ואמר: 

— הלא איני מכיר אותך כלל. מה. למשל, את תובעת 
ממני י 

— כשהתאספו כולכם אגיד. 

כולם באו בזד. אחר זה. הרבי גמר את ברכת המזון, 

נכנם וישב בראש הנאספים ופגה אל האשה: 

— מחלי וקחי את הכסא. ושבי כאן אצל השולחן! 

האשד, היססה. 

— צריכה את על פי דין לייפב כאן, במקום שיפאר 
בעלי־דין יושבים. 

היא ניגשה ופתחה בטענותיה: 

— בן יחיד יש לי, יתום מאביו. הוא נשאר על ידי 
כשהיה בן שנתיים. בן שתים־עשרה הוא עכשיו, עד מאה 
ועשרים שנה. משתוקקת אני מאד שבני יהיה לבן־תורה, 
ומסרתיו ליד ר׳ משה מלמד, הטוב שבעיר. צדיק הוא 
האיש, והיטיב אתי כפי יכולתו. מה עשו האנשים האלה? 
הם קשרו קשר על בני, הם ובניהם, אינם רוצים ללמוד 
יחד עם בגי. הם שלחו לקרוא את המלמד והיתרו בו, 



82 


ספד א י פ צ ר ו ב צ ה 


שיוציאו את בניהם מן החדר, אם לא יסלק את בגי משם. 
ר׳ משה דיבר אלי ודמעות עמדו בעיניו. בעל הוא לאשה 
ואב לבנים, ולא ישבור את מטה לחמו. אף אני איני רוצה 
שבעטיי תקופח פרנסתו. אבל רוצה אני לשאול את פי 
הרבי, אם כשר הדבר בעיניו. אני בלתי אם אשה, ותמיד 
חשבתי שהתורה ניתנה לכל ישראל• ולא למיוחסים שבנו 
בלבד. עניה אני, ואין אני מיוחסת, והילד יתום, ואני 
במסירת נפש גידלתיו, ובעזרת השם יתברך לא נהניתי 
אפילו פחות משווה־פרוטה ממתנת בשר ודם. 

הרבי הוריד את עיניו ולא אמר כלום. אפשר היה 
להכיר שדברי האשד. גורמים לו צער עמוק. מטבעו שקוף 
היה האיש ככלי זכוכית, ורגשי לבו היו נקראים בפניו 
כבמכתב פתוח, 

— שמעתם את טענותיה של אשה זו;־ ומה אתם 
טוענים ? 

קם אחד ואמר: 

— מפני מה בחרת דווקא בר׳ משה? האם חסרים 
מלמדים אנחנו? 

— מי שמך — הפסיקהו הרבי — לאפוטרופוס על 
בנה ? אם טוב ר׳ משה ללמד את בנך, טוב הוא גם בשביל 
בנה, ואין הבדל כלל וכלל. 

קם השני ואמר: 

— אשה זו אינה יודעת, וצריך להסביר לה שבנינו 
למדו אצל מלמדים טובים אחרים עד שנכנסו אצל ר׳ 
משה, ועולים הם בידיעותיהם על בנה. וכשהוא יפגר 
אחריהם, יבלה את זמנו של המלמד על חשבוננו, והרשות 
בידינו למנוע זאת. 

— דבר זה אפשר לברר תיכף ומיד, — אמר הרבי 
— נקרא לנערים ונבחון אותם. — הוא רמז לשמש 

שיביא את המלמד ואת תלמידיו. 

לא עברו רגעים מועטים ור׳ משה נכנס, נבהל ונחפז 
וחיוור כסיד, ואחריו שבעת תלמידיו עליזים ימגחכים. 
סוף־סוף אין נס שכזה, של הפסק לימודים באמצע, מתרחש־ 
בכל יום. את בנה של האלמנה אפשר היה להכיר בבגדיו 
וברגליו היחפות, יחפות ממש, כמו באמצע הקיץ. 

העביר הרבי את עיניו עליהם, וקרא את בנה קי 
האלמנה. הוא ניגש. 

— מה למדת בשבוע שעבר? 

— "תני ר׳ חייא: מנא לי בידך, והלה אומר איני 
יודע", ב״בבא מציעא". 

— טוב! סוגיה נאה... היודע אתה אותה ? 

— כן! אני יודע את כל הסוגיה על פה. 

— על פת? נשמע. 

הבחור פתח בניגון, פירט את הנדון במתינות. חזר 


על דברי רש״י מלה במלה, והסביר את קושית התוספות 
לפגי כל המסובים. הרבי נשען על ידו, כולו חיוך של 
נחת. והאשה, עיניה זולגות דמעות. 

פנה הרבי אל אחד המסובים ושאל: — ובנך מיטיב 
לדעת ממנו? 

קרה המקרה, שפגע באיש שיש לו בן שלא הצטיין 
בחריפות יתירה. נתבלבל האיש, וכיון שלא יכול לשפוך 
כעסו על הרבי, התפרץ כלפי האשד, ־התחיל צועק: — אין 
את יכולה להשתוות אלינו... אנחנו משלמים במיטב 
כספנו... 

— שתוק! — שיסעהו הרבי בכעס. — אין אנו דנים 
כאן דיני ממונות, אלא דיני נפשות... 

— כמה את משתכרת לשבוע ? — פנה הרבי אל 
האשה. 

— זה תלוי ברצונו של הקדוש־ברוך־הוא. שלושה 
רובל לשבוע, פעמים ארבעה, ופעמים חמשה... הקדוש־ 
ברוך־הוא מחמם לטי הבגדים. 

— וכמה את משלמת ישכר לימוד? 

— רובל וחצי לשבוע, 

— שומעים אתם ? אשד. זו מוציאה כדי חצי פרנסתה, 

כדי ללמד את בנה תורה. המסיגלים גם אתם לכך? 

ישב השמש והרבי הקריא לו פסק־דינו: 

— "היות שבדקנו ומצאנו שהמלמד ר , משה בן נחמיה 
עושה את מלאכתו באמונה, מתחייבים החתומים מטה 
להחזיק את בניהם בחדרו של הנ״ל שלושה זמנים כנהוג, 
ובזכות זה הקב״ה ישמרם מכל נגע הם ובניהם ויעשו חיל 
בלימודים וכה. 

״נאום." 

אחרי שחתמו כולם נתבהרו פניו של הרבי, ואמר 
לשמש: — קרא לרבנית. 

היא נכנסה. 

— בבקשה ממך, תני נא לבחור זוג של נעלים. קר 
בחוץ ויש בדבר משום סכנת נפשות. 

יצאה הרבנית לחפש בין נעלי שבעת נכדיה, שגרו 
אצלה מיום שמה חתנה הרבי של גוכסינין: והרבי נתן 
עיניו באחד המסובים, הביט בפניו והמתין הבין האיש 
ואמר: 

— תיכנה האשד, למחר אלי, ואתן לה בד לבגד בשביל 

בנה. 

לא יצאו משם עד שהבטיחו להלביש ולהנעיל את 
הילד כאחד מבניהם. אף פנס נאה, כשל חבריו בני 
האמידים, ניתן לו... 

,.הדואר" ניו־יורק, גליון ל״ח יא׳ תקצ״ט 




הרב איסר פרנקל 

משהו על שיטת אוסטרובצה בלימוד 


אמרו: כשנפטר רבי מאיר יחיאל ונסתלק מן העולם. 
התייצב בפני בית־דין של מעלה ושאלוהו כשם ששואלים 
לכל אדם שמכניסין לדין: "פלפלת בחכמה?" נשתתק 
רבי מאיר יחיאל ולא השיב לשאלה. מיד באו יהתיצבו 
בפני בית־דין של מעלה תלי תלים של הלכות שהיה רבי 
מאיר יחיאל דורש על כל קוץ וקוץ ועל כל תג ותג. כרבי 
עקיבא בשעתו — והם מקיפים אותו מפנים ומאחור 
וכורכים עצמם עליו. החי , בית־דין שי 1 מעלה קורא בכל 
אותן הלכות ואורו עיניהם באספקלריא המאירה מרוב 
האור והברק שנהרו מתלי הלכות אלו ושאלי: אי*י שי מי 
הן ? אמרו ההלכות: של אותי צדיק שאני כריכים עליו 
ומקיפים אותו מכל עבריי. נענה בית דין של מ^ה ואמי־ 
אשריך אברהם אבינו שמאיר יחיאל יצא מחלציו.. איננה 
קיימת עוד השאלה; "פלפלת בחכמה?" יען כי ה.,חכמה׳־ 
עצמה עומדת לפנינו. . 

4 

מה היתד, שיטת הלימוד של רבי מאיד יחיאל חליי ? 

מהי אותה שיטה מופלאה שזכתה להערצה כה גל״ד. וכ״עי-ת 
ולה השם הפשוט והסתמי "אוסטרובצה־ בי 1 ־ שב לײאי וביי 
כל תוספות? 

אכן, שיטה חדשה בעולם הלימוד, שייטה הפלפול. 

אבל לא זו שרגילים להזכיר אותה בנשימה אחת עם רבי 
יעקב פולאק. כי איך מפרשים את שיטת רבי יעקב 
פולאק ? 

"היסוד העיקרי של שיטת הפלפול הוא המדע השכלי. 

אבל בלי דמיון לשיטת המדע השכלי הספרדית ששאפה 
לבנות בצורה ארדיכלית בנין של מחשבות. בפלפול אתה 
מוצא בעיקר התעמלות שכלית, בלי שום תוצאה חיובית 
ממשית לגוף הענין וגם בלי יעילות ופוריות מיוחדת. 
זה נראה כאילו, שאחרי הפעלה מאומצת של כוחות רוחניים 
מעולים ומרץ רוחני רב מונעת מכונה בלי שתנוצל תועלתה 
של המכונה, או גלגל המסתובב בלי הרף סביב צירו 
בלבד. אין כאן המדובר על הטבת סדר הלימוד או מציאת 
הטעם האמיתי לדין, או קביעת עובדה היסטורית יסודית 
של מה שנוגע לנוסחה תלמודית מסוימת". 

4 

כך פירשו את שיטתו של רבי יעקב פולאק אלה שקמו 
נגדו וביקרו את שיטתו חריפות (ביניהם נמנו המהר״ל׳ 
המרש״ל, המהרש״א, השל״ה ועוד). אבל לאמיתו של דבר 


היתד, שיטת הפלפול בתקופתו של רבי יעקב פולאק סם 
חיים ליהודי התקופה. הם חיו בגיטאות, וזו היתד, נקודת 
אור בחושך. הפלפול, החידוד, ההברקה החריפה והעוקצנית 
— כל אלה החזיקו את היהודים בגלות והפיחו בהם רוח 
חיים, 

עד היום קיימות שתי שיטות בעולם הלומדים: שיטת 
העמקות וההגיון ולעומתה שיטת הפלפול והחריפות. אך 
עם כל הביקורת שבשיטת הפלפול קבע לו רבי יעקב 
פולאק מקום של נצחיות בעולם הלומדים. זאת ועוד: 
רבי יעקב פולאק עצמו מכיר בכך שהפלפול הוא לשם 
חידוד ואינו כא להסיק מסקנות להלכה, שהרי ההוכחה 
ההותכת ביותר היא העובדה שגם רבי יעקב פולאק וגם 
תלמידי המושבע והנאמן רבי שלום שכנא (רבי וחותנו של 
הרמ״א. שגם בו אפשר לראות ממשיך דרך שיטת 
הסייפולן י׳א כתבו ספרים, כדי שלא יבואו להסיק מן 
הספרים מסקנות. ולעומת זאת היי ידועים בדורם כסמכות 
הפיסלת העליונה בכל מה שנוגע לשאלות בהלכה שהתעוררו 
בה" ייב יום. דבר זה מעיד על אישיותם רבת הצדדים של 
גדילי הורה אלה. 

4 

וכך אנו מגיעים אל רבי מאיר יחיאל הלוי ושיטתו. 

הגמרא מתדיינת על השאלה: איזה מהם קודם? אם 
חריף ומקשה ומתוך להט החריפות עלול הוא להיות פעם 
סתם מקשן. בלי יסוד לקושיה, או מתון ומסיק, מתעמק 
והוגה בטעם הדבר ובא לידי מסקנה מעשית נכונה? — 
שאלת הגמרא נשארה בתיקו. אבל בא רבי מאיר יחיאל 
הלוי זצ״ל, הגאון מאוסטרובצה, ופתר את השאלה הזאת 
על ידי אישיותו הענפה. 

4 

הוא היה חריף ובקי כאחד. הוא לא יכול היה לבוא 
לידי טעות ולהשתבש בגירסה בלתי נכונה, כי בבקיאותו 
העצומה בכל חדרי תורה — כמאמר תנא דבי אליהו 
הממחיש את מהות תורתו: "כשם שיש להקב״ה חדרי 
חדרים בתורתו, כך יש להם לתלמידי חכמים לכל אחד 
ואחד חדרי חדרים בתורתו״ (תד״א רבה. פ״ו) — היה הכל 
גלוי וידוע לפניו ופתוח לפניו כמגילת ספר. והוא עקר 
הרי הרים וטחנם זה בזה. חריפותו אינה יודעת גבולות 
וגדרים. הוא ממש מסקל טרשים וממלא עמקים וגאיות, 
מיישר מסילות וסותם בורות. אין הגדרה שתוכל למצות 



84 


ספר א ך פ צ ד ר כ צ ה 


את תוקף גדולתו וגודל יריעתו התלמודית. הוא היה החריף 
והמקשה ועם זאת המתון והמסיק׳ ולכן אצלו אין נשארת 
השאלה בתיקו. 

הוא ניגש באיזמל החריפות ובזהירות חתך את הענין 
שעסק בו וכך בא להסיק את המסקנה האמיתית. הוא פתח 
בפנים מסבירות ומן הקל בא אל הכבד והחמור. מתחיל 
בניחותא ומתרומם בשכלו הזך כגבוה מעל גבוה שומר. 
הוא מעייל פילא בקופא דמחטא ועם זאת — למרות שהדבר 
נראה כמוזר — הוא שם את העקוב למישור. הוא מראה מ״ט 
פנים לתורה. אופן בתוך אופן, פנים בתוך פנים, ישר 
והפוך, רצוא ושוב, עד שאי־אפשר לרדת לסוף דעתו — 
ואעפי״כ בסופם של דברים אתה מוצא את ההלכה מלובנת 
ומשופרת ומאירה. כי זה היה כוחו של רבי מאיר הלוי: 
כוח התורה. 

* 

היו בו ברבי מאיר הלוי מן הצדדים שהיו בהם ברבי 
יעקב פולאק ורבי שלום שכנא. הוא המשיך את שיטתם 
ומצא בה דרכים חדשות ונקט גם בקו שהם נקטו, בהיותו 
המשיב הגדול על כל שאלות החיים שנתעוררו בפסקנות 
גמורה ומוחלטת. רק לפעמים הוא כותב: "בדבר השאלה 
אין רצוני להזדקק להלכה מפני טעמים כמוסים, אך 
אשתעשע עם כת״ה לפלפולא בעלמא". אך עם זאת נמנע 
מלכתוב את פלפוליו. אם יש לפלפוליו שם ושארית, הרי 
זה הודות לבנו הצדיק רבי יחזקאל הלוי זצ״ל ולתלמידיו 
וכן הודות לעובדה שבכתבי־הסכמה על ספרים שנתבקש 
לחוות דעתו עליהם הוא מוסיף מחידושי רוחו ומחשבתו. 

אין דומה לו לרבי מאיר יחיאל הלוי בחריפות בכל 
פולין וליטא על כל גדולי הדור האחרון ששכנו בהן 
ושתורתם היא מורשה לנו. הוא היה אמן הפלפול, אבל 
הפלפול המבוסם, הפלפול שיש לו סמוכין, שיש לו מסד 
וטפחות, שיסודותיו איתנים וחזקים ואינם ניתנים 
לתמוטה. ובנידון זה דומה והרחיק לכת מראשון מחדשי 
שיטת הפלפול, רבי יעקב פולאק ותלמידו רבי שלום 
שכנא. 

הפלפול מהווה סם־היים לרבי מאיר יחיאל. בתשובה 
שהוא משיב לגאון מסוכאצ׳וב הוא מסיים במלים: "הארכתי 
באיזה סוגיות בש״ס בדרך פלפול, יען כי מאוהבי פלפול 
אנכי״. על כל צעד ושעל אתה מוצא את קו הפלפול: "ויש 
להתפלפל בכל זה באריכות אך מפאת תשות כוחי אסיים", 
או: "ודוק היטב כי חריף הוא", או בחשבונות החריפים 
שלו אתה מוצא: "וזה פלא", "וזה הפלא ופלא מנפלאות 
התורה". 

* 

"נגעים ואהלות", הלכות פשוטות, לימוד לשם לימוד, 

ואחר כך פונים לאפיק התוסס בשיטת הלימוד: אפיק 


הפלפול, שבו אפשר לחדש חידושים על גבי חידושים 
והאוזן אינה שבעה מלשמוע, והמוח אינו שבע מלקלוט. 
והעיקר שלומדים בשיטה זו להיות מחדשים. ומה היתרון 
שבכוח החידוש י ״זאת למדתי מאבא ז״ל״ — אומר רבי 
מאיר יחיאל, "כשבאתי פעם לבקרו אחרי שנים רבות, 
הוציאני לככר השוק ואמר לי: מאיר יחיאל, זוכר אתה 
בוודאי את מאפה הכעכים שלי. ובכן, לאחר שהיינו 
משוטטים שנים על שנים בכפרים ומחפשים קונים 
לכעכינו יצאו להם מוניטין והכל השכימו לפתחי והחלו 
דורשים אה הכעכים, והגעתי למצב שבו נאלצתי לקנות 
את הקמח מכל האופים שבעיירה סובין כדי למלא אחרי 
הביקוש הרב לכעכי. וכך נצטבר אצלי כסף שבו רכשתי 
את הבית שהנך רואה — ותוך כדי שיחה הראה לי על 
הבית שהוא רכושו, אבל — סיים אבא ז״ל בהרימו את 
קולו — כל זאת עשה לי החיל שלי. ידוש לא ירשתי 
מאחרים מאומה ולא שרד לי מאומה... ומאז למדתי לדעת 

— המשיך רבי מאיר יחיאל — דכל מה שאדם רוכש 
בכוחות עצמו ובזכות כשרונותיו ופעליו נשאר נכס וקנין 
פרטי שלו לעד... הורה בוודאי אינה באה בירושה וכשאדם 
לומד הרבה תורה והוא מגיע למדרגה. שבה הוא יכול 
לחדש חידושים בתורה, להאיר פנים בה ולהוסיף קישוטים 
ועיטורים לה. הופכה התורה להיות קנין פרטי שלו ונכס 
צאן ברזל בבחינת "ובתורתו יהגה יומם ולילה". וכך 

— המשיך רבי מאיר יחיאל — נוהג אני עם תלמידי 
"כי בפלפול אני מפתח את שכל תלמידי ומכנים בהם חשק 
ורצון להיות בעצמם מחדשים לחשוב בתורת ה׳". 

עם תלמידיו התנהג בחברות ושיחיתיו אתם בדברי 
תורה ומוסר התנהלו תמיד מתוך רצון לשתף אותם במהלך 
המחשבה שלו לפי תפיסתם הם. 

"תפיסתו" שלו חובקת זרועות עולם. תפיסתו שלו 
היא בשביל מוחות מחודדים כאותה מאכלת מלובנת או 
כחרב פיפיות חדה או כסכין מושחזת. בתפיסתו שלו אין 
קיימים שלבים. כדי להגיע לרום, לגובה מסוים. יש לטפס 
או לעלות בסולם שלב־שלב, לעביר מדרגה לדרגה, עד 
שמגיעים לשיא. רבי מאיר יחיאל איננו יודע ומכיר 
בעליות כאלה. אקרובט מסיגל לעלות שלבים אחדים 
בבת אחת. רבי מאיר איננו יודע מה זו אקרובטיקה, אבל 
הוא יודע כיצד עוברים בבת אחת מהשלב הראשון עד 
לשלב השיא. עומד אצלו אחד מגאוני ארץ ומאזין לשיחת־ 
חולין תלמודית בנויה על סולמות. לאמור: דבר תורה 
שיש לו שלבים, שתירוץ אחד נדחה מפני קושיה הבאה 
אחריה עד שאנו מגיעים לסיכום סופי מאיר עינים. ואותו 
גאון שומע עשרות הסברות בנויות בצורה "סולמית" 
שכזאת, זירמות בשטף מפיו הקדוש והוא מפליט בלחישה 
לעומד בסמוך לו: אינני משיג את המוח הזה. הרי אדם 



הגאון רבי מאיר־ יחיאל הלוי הלשנזוק זצ״ל 


85 


אחר במקומו צריך היה להשיב על כך במשך שעה לפחות, 
והוא הרי ערך את הדברים במשך חמש דקות?." שמץ 
מאותה לחישה גונב לאזנו של רבי מאיר יחיאל והוא משיב 
כאילו מתוך הצטדקות של בזבוז הזמן שיש במחשבה של 
חמש דקות, יען כי במשך חמש דקות אפשר להפיק יותר 
תועלת מחשבתית: טעות עלתה בידך חמש• דק־ת אני 
חושב? חלילה. אני חישב דקה אחת בלבד ארבעת הדקות 
שלפני המחשבה אני מקדיש למחשבה אחרת: שהקב״ה 
יסייע לי להגיע למקור האמת שאוכל לחדש באותו רגע 
דברים נכונים ומדוייקים... 

* 

אם רבי מאיר יחיאל היה ראש ישיבה במובן המקובל. 

הרי נמנה על המידה השלישית של יחידי סגילה ששיעי־ 
ריהם יוצרים אסכולה. שהד תורתם מתפשט לישיבות אח¬ 
רות, שחידושיו מהווים מקרי לפלפולין, שקושײהײ יתירוצײ 
משמישים הומר חורג־ יסודי לראשי ישיבות ותי־מידים. 
הוא יצר אסכולה מייחדת במי:־ ורכש לי תלמידי חכמים 
רבים שהיו כרוכים ודביקים בשיטתו והם באי מקרוב ומר־ 


גדולתו של האדמו״ר 


אגדות וסיפורים לי־וב התהי־שו עק גדילתו שיי הרבי 
וביניהם מעישי מופת לא מעטים. 

את סיפור המופת הבא על הצדיק מאוסטרובצה שמעתי 
לפני שנים מספר. 

בסימטה המובילה לבית הקברות ישב באחד מימי 
החורף עיי סדנתו חרט העץ ר׳ אלעזר, המכונה: "אלעזר 
סטלמך". השעה היתה שעת צהריים ור׳ אלעזר סעד לו 
בניחותא את ארוחתו. בחוץ על גבי ביב השופכין הקפוא 
ומכוסה קרח התחלקו ילדי הסביבה. 

אותו רגע עבר ליד הסדנא של ר׳ אלעזר אחד מבני־ 

העיר — יעקב בומשטיין שמו, אשר אתו היה לו לרי׳ 
אלעזר "חשבון". אלעזר החרט הפסיק את ארוחתו, קם 
מסדנתו ורץ לקראת העובר ותוך כדי ריצה התחלק ונפל 
ולא יכול לקום על רגליו. ר׳ אלעזר הוכנס לביתו, הובהלו 
אליו רופאי העיר ולא העלו לו ארוכה. 

משנתייאשו מעזרתם של רופאי העיר נשלח ר׳ אלעזר 
לבנו האמיד החי בקראקא — על מנת לשאול בעצת 
הרופאים שבכרך זה. וכשגם אלה לא הושיעי לו הוא הובא 
לגדולי רופאי וארשה הבירה. גם מוארשה חזר ר׳ אלעזר 
לביתו כשהוא מתהלך על קביים ומלאכתו ממנו והלאה. 


חוק. ומה עשו אלה שבאו? אף הם היו למפיצים. אף הם היו 
ליוצרי אסכולה, זו האסכולה המפורסמת של אוסטרובצה. 

עשרות רבנים ומאות משמשים בקודש יצאו מבית 
מדרשה של אוסטרובצה וכולם הצטיינו באופיים המיוחד, 
הן בהתנהגותם בחיים והן בדרך הלימוד. אופי שהיתה 
טבועה בו הגושפנקא המובהקת של אוסטרובצה, הגושפנקא 
ההופכת שיטה בלימוד לחלק מעבודת הבורא. 

ואצל תלמידיו התבססה התורה ביסוס איתן. היא 
תקעה אצלם יתד שלא תימוט והם היו מן המפורסמים 
שברבני ישראל בפולין, ביניהם: הרב יודל לוין ראב״ד 
בקראקוב, הרב לייבוש רוזנברג מו״צ בלודז׳ הרב ר׳ אלעזר 
רבה של וולברום. הרב ר׳ עמנואל לייבושביץ, הרב ר׳ 
אלימלך רבה של לאגה, הרב נחמן מיאדוסר רבה של ברוק 
יבני־ברק. הרב ירחמיאל מעט ראב״ד בלונדון, רבה של 
כמלניק. ועוד רבים אחרים שניספו בישואת פולין ולא 
זכינו שימשיכו להפיץ את תורתו ישל רבי מאיר יחיאל 
;מהתיימידים הנמצאים היום בחיים יש לציין במיוחד את 
הרב פישל כהן, חבר הרבנות הראשית לת״א—יפו, והרב 
ז. בן־יעקב). 


תנתה אשת ר׳ אלעזר את מר גורלה בפני חברותיה 
ואלי יעציד, לפנות לצדיק העיר ולבקשו להתפלל לרפואת 
בעלה. מצאה העצה הד בלבה של העלובה, התעטפה 
בסודרה ובקיל בוכים גדול פרצה לבית הצדיק, כשמוע 
הצדיק את היבבה שלח את משמשו לשאול לסיבת הדבר. 
חזר המשמש בקודש לחדר הצדיק ואמר לו מי הבוכה ועל 
מה בכיה. 

ציוה הצדיק להכניס את האשה לקיטונו ושמע בסבל¬ 
נות את בכיה ותחנוניה, ואחר אמר: "היש לך אתך פרוטות 
אחדות? שימי פרוטה על הרגל הכואבת של בעלך או 
בכיס המכנסים שלו והרפואה לא תבושש לבוא". חזרה 
אשת ר׳ אלעזר לביתה ומיד עשתה כמצוות הצדיק ובתום 
חודש נעלם הכאב. מיד השליך החרט את הקב האחת 
ובטרם ימלא חודש שני השליך אף את הקב השניה ויהי 
כאחד האדם. 

אכן גדולים מעשי צדיקים, זכותם תגן עלינו ועל 
כל ישראל. 

יחזקאל אראלי (ארליד) 

(מפי צבי הימל ז״ל) 



א. נ. שטענצעל 

דער אסטראורצער 

(די לעצטע רבישע דינאסטיע) 



יעדע תרספרת ישיא געלענט ענטפע-ן, 
יעדן מהרש״א ארן מדר׳׳ם אנפרעגן; 


, ייעז עי א , _ " 

אז א ששינית שבשמינית גא 


»■**♦**« *•יי•!— 

~ 0 \ ml km ■A . א י 0 י.אי 0 << , 

י*»י * 


די ת^יגריי' יפפ׳יפ אפייי ראםן, 
דאט אין אים גענימען רעפענן ארן ציילן; 
משדגע־רוילד ייינען ציפעדן געלאפן, 
צידרפים איין גימט״יאות *'י שיפים איילן. 


עם יאט דע.- אםט״יאײצע- א־יסרעכנען געלענט, 
רריפיל טראפן אינם ים פאראנעד זיינען, 
רײפיל שטע־ץ אין דשל ארן זעמדלעי ביים ברעג, 
יא־, יויפיל טרערי א מעכטשם ליארץ יא ן אריםױײנען. 

אײ ער געזעפן, נישט געשלאפ/ נ ישיט געגעסן, 
אויסצו׳חשבונען דעם דשבוךהנפש; 
ורעי כין איד ? עפי* יאפי א״ז יעי,כ געווען, 
איה א טיפי פררדד, א לרישלעלע רפש; 


"אנוכי תולעת רלא איש׳/ יאט דוד 

דעי נעים זמירות יש-אד געיענם לאגן-— 

עם י,לאגן דצות׳דיר אין אים פינםטערע נעכט, 
עם רויינען תדילים׳״יל איכעי אים פאיטאגן. 

און תענדי דע ם שמינית שכשמינית־כפל; 
בכל־אופן נישט גערענט אים א-ייסל-יגן. 
עי שמייםלט: "האיש משי עניו מאד׳/ 
דאכט זיך איים נא* t**w1 »* •*«» 

א תלמיד הכם ? פ׳דיעפט״ע אי־ דעי־ גמרא — 
א ווילד יינגל רואם דרעפטשעט אין -עי כלאטע. 
איי, זיי האבן מיי אנגעטאן ׳— .,שיין אנכעללייט". 
אין סטראלעם ארן אין אטלעםענע- לאפאטע-- 


ם׳איר ךײײ יייצי׳ײײי יאי* יי■•* יייי^י.* >-**■** 

יי יי י 1 Ht ' -«#*■-* יי*׳ ן ־-• I ׳ס■ י r mm *• ין, 

פערציל יאי א פאייימיחטער אין זיר כעזעסן, 

א השכין ־־הנפש איײםציגעפינען - 

פארטיפט אזרי, צ־מאל אין עפן פאישעסז. 


אזיי אײ נאי אדיה יעי עיי, אן עישטעי ־— לעצטעי, 

ארי , '? ״י״ייייי-יײ^י^ײ..^,,-' 

״' *׳־״ -י -יי" • ה״ , ׳^ 

א '**יא•* "א יי'•י •י יי 5 ׳*%%-^* 0 *^ ? V י><י «,»»» 

י-" ׳*' י י* 1 יי״׳ן ■י מין י ■ן ידן 


ררצהים אים שדין געייילילט ־— אן אריפגעהענגטן. 




לײזער קופערמאז 

דער אסטראווצער רבי אוו זייו סביבה 


אסטראווצע — ארום אגהויב פונם איצטיקן יארהונדערט. 
אן אלט־איינגעפונדעוועטע יידישע קהילה אין מדינת 
גרויס־פוילן. שטייט זי אויף א בארג. אונטן, צופיפנס פינם 
בארג. א ברייטער. גרינער טאל׳ ווו פון רעכטם פליסט 
א שמאלער פלוס, מיטן נאמען "דער קאמיך. דדאס מיט אים 
זענען באצייכנט געווען ארע יידישע טראדיציאנעלע אקטן, 
ווי כתובות. גטן, א. אז. וו. צו לינקס — דער גרויסער. 
ברייטער טייך: דער "ליאס", וראו זומער פלעגן זיך באדן 
די זכרים, און א ביסל ווייטער— די פרײען און מיידלעך. 
אין זייערע לאנגע העמדער, און די שטאט־שקצים פלעגן 
דווקא אריינפארן רייטנדיק אייף זייערע קארע פערד אין 
דער פרױעךמחנה. דאמאלט פלעגט זיך דערהערן א 
גרויסער רעש — פאר ששערן זייער צגיעותדיקייט. איבערן 
ליאס ציט זיך דעי לאיגער בריק. מאס פירט, פון איין 
זייט, צו דער באז איז צו דער גרויסער אייזן־פאבריק אין 
קלימקאוויטש מיט אירע פערצן טויזנט ארבעטעח ריט 
אירע גרייסע אייזן־אח שטאל־גיסערייען; מיט די הייכע. 
העלע, ציגלדיקע קיימענס, ויאס ציען זיך צי ד• דימלעז 
— וואס דאה האט איר געמאכט פאר דער .,®יטסבירג׳■ 
פון פוילן. לינקס. נאד *עי בריק• ציט זיר דעי־ שאסיי־ 
שלאך קיין אפט אץ צייזכייד. אפט, בארימט מיט דינע 
גאונים און חסידישע רבי־ב; מיש די פארה־יל־קטע קברים־ 
אוהלים, וראם צ־ען ד־ אסטדאווצעיי בית־דמדרשניקעס, 
מיט יוגנטלעכן, תירה—קן יידישן ברען אין זייעדע הערצער■ 
און מיט פי־ערדירע, ברענענדיקע אויגן, נד ט חסידישע 
געזאנגען צו גיין אויף קבר־אבות קיין אפט, או! צינדן 
לאנגע סטערינע ליכט פאר די פארהייליקטע צדיקים 
וועלכע ליגן אין די אוהלים. דער זעלבער שליאך פאר־ 
עגדיקט זיך ביי זאמיכאסט און צויזמיר, — ביים ראנד 
פון ווייסל ~ דער דעמאלטיקער גאליציש־עסטרייכער 
גרענעץ. 

ביים פוס פונם בארג, וואט פירט ארויף צו דער 
שטאט, וווינט אין אן אלט הייזל ר׳ מלך שענקער, א 
לאנגער, דארער ייד, מיט א העל בערדל, וועלכער האלט 
א שטיקל אכסניה. ער געדענקט נאך די צייטן, ווען דארטן 
איז געווען די "שלאגבאנק", ווו מ׳האט געצאלט מם צו 
די גראפן וויעלאפאלסקי, — די פריצישע גזע וואם האט 
געהערשט דארטן בימי אלט־מלוכות־פוילן, ווו עס איז 
דעמאלט נאר געבליבן די גיטער אין די וועלדער, מיטן 
האלץ־טארטאק ארום דער שטאט. מיט דער וואסער־מיל, 


וואס איז געהאלטן געווארן אין דער ארענדע פון רבי 
שמואל דינקעווער — דער גרויסער פזרן און בעל־צדקה, 
וואס האט געפראוועט זיינע קינדער־חתונות מיט גרויסע 
פייערלעכע שמחות מיט געדעקטע טישן ארום טייך פאר 
ארעמע לייט — שמחות וואס האבן אנגעהאלטן זעקם 
וואכן. 

די ארענדע פונם פריץ איבער דעם מאנאפאל פון 
בראנפן האט געהאלטן רבי פינטשע מינצבערג, דער 
יידישער אריסטאלראט פון דער באוווסטער פאמיליע אין 
פוילן — די מינצעס. דער גראף מיט זיינע מקורבים 
פלעגן זיך אפט באווייזן אין שטאט מיט זיין קארעטע און 
די געשפאנטע קארע פערד נאשפיץ, אפשטעלנדיק זיך אויף 
די הויכע ציילן, ביי יאסעלי פעפערס עלעגאנט־פריצישן 
ווייי־געשעפט, אדער ביי דער ישעיה׳כע, אויף די צייל 
צום טומאה״געם< אין די צוויי רייכע שיינע שענקען 
פלעגן זיי פארפארן, און טרינקען די בעסטע אונגארישע 
שאיאיע־ ביז שפעט אין דער נאכט אריץ, און נאכדעם 
נעמעו די ביליארד־שטעקנם, און צעברעבן אלע פלעשער 
ש״יערע יייייען אץ ליקערן און באצאלן מיט א ברייטער 
האנס פאר די הזיקות. ביים סוף פון בארג, וואס האט 
געפידט צי דעי ש־טאט — ייייל דער שאסיי האט זיך 
געקר־יזלט אדום א־ן פארביי דאם דענקעווער געסל — 
זיינען געויען עטלעכע גרויסע אויבסט־סעדער וואס זיינען 
אויך געווען אין ארענדע פון יידן־סאדאויניקעס. 

דארע, שטארקע זץ־פארברענטע יידן, ווי די שניידער־ 
געזעלן און אנדערע באלעמעלאכעס. דינסט־מיידלעך, פלעגן 
זומער קימען אהער רייסן קארשן. שבת פלעגן זיי בייסן 
די קארשן פץ די בוימער מיט די מיילער. אין הארבסט־ 
צייט פלעגן זיי קומען קלויבן אויבסט און פלעגן באצאלן 
דעם סאדאווניק צען גראשן פאר יעדן שאקל פון אן 
אויסגעוויילטן פרוכטבוים. 

אויבן, אויפן בארג, שטייט די גרויסע אלטע "תיפלה׳/ 

מיט איר הויכן שטיינערנעם ווייסן מויער, אדום וועלכן 
עס זיינען געווען באזעצט אלטע דזשאדעס — בעטלער 
— וואם פלעגן מורמלען. מעכאניש, הייליקע קריסטלעכע 
געבעטן. 

יידן וואס פלעגן פארביילויפן אין מארק אריין דורך 
דאס שמאלע טומאה־געסל, פלעגן נישט פארגעסן צוהאלטן 
זייערע קליינע פויליש־יידישע קאשקעטלעך, כדי דער 
ווינט זאל, חלילה, נישט אנטפלעקן זייער גילוי־ראש פאר 




88 


ספי אוסטדובצה 


דער טומאה און פלעגן דערביי נישט פארגעסן צו זאגן 
"שקץ תשקצנו". 

אינעווייניק אינם מארק שניידט דורך דער שאסיי. 

אין דער מיט פון פיר ציילן שטייען נידעריקע און הויכע 
הייזער — ווי א געשלאכענע פעסטונג. 

צווי־ מאל אין וואך — מאנטיק און דאנערשטיק — 

זענען די מארק־טעג, יארידים, ווו ס׳קומען אלע פויערים 
פון די ארומיקע דערפער, און ברענגען צום פארקויפן 
מכל טוב. יידישע שניידער, טאנדעטניקעס פון ביל־קע 
צייגענע פויער־קליידער, היטל־מאכער, סטאליארעס מיט 
אלערליי פויערישע הויז־חפצים, יידישע שטארק־פליי־ 
צעדיקע באדארעם מיט אלערליי וועגענער — אלע 
צעשטעלן זייערע סחורות אויף די אויבערשטע צייל 
פונם מארק, וואס איז עטוואס בארגלעך, ווי ם׳װױנען די 
פני פון יידישע סוחרים און גבירים, מיט דיערע שיינע 
געוועלבער, ווי די מינצעס און פעפערס. אונטערן בערגל 
אינם מארק איז א רעש און געפילדער פון פערד און 
חזירים וואם די פויערים ברענגען צים פארקויפן. דער 
גרויסער מארק איז געפאקט מיט וועגענער פול ווייצן און 
קארן, הענער און גענז. ביי דער זייט צייל, אנטקעגן איבער. 
זיצן מיט פארלייגטע פיס, אויף די שטייענערנע טראטוארן, 
די דארפס־פויערטעס, אין זייערע רויטע ציצענע קליידער, 
מיט פולע שטיינערדיקע טעפ פוטער און קעזן, צוגעדעקט 
מיט פריש־גרינע בלעטער. נאענט דערביי שטייען 
פויערישע וועגענער מיט אלערליי קוישן אויבסטן. פולע 
טעפ מיט יאגעדעס און וויינפערלעך. 

אלע שענקען זענען פול מיט פויערים און פויערטעם, 

אין דרויסן, פאר דער פראפאנאציע, ווערן פלעשער בראנפן 
געקלאפט אין די אפענע הענט מיט פויערישער קראפט. 
ווו די קארקעס פליען אין לופטן. ס׳איז א ליארם און 
געפילדער. פויערים שטייען ביי די יידישע געשטעלן, 
מעסטן און דינגען זיך — מימן צוקלאפן אין די אפענע 
הענט. די געוועלבער זיינען דעמאלט פול מיט קונים■ ”דן 
האנדלען מיט ברען, און קויפן אויס ביי די פו־ערים זייער 
געברענגטע סחורה, קאנקורירן איינער מיטן צוויימן, וועגן 
און מעסטן. צווישן זיי דרייען זיך ארום פיל ארעמעלייט, 
און בעטן נדבות, מייסטנס זיינען זיי פון די פרעמדע 
נאענטע שטעטלעך פון ארום. 

צווישן זיי דרייט זיך אויך ארוב שכנא דער 
הויקער, מיט רייטע קיילעכיקע בעקלעך, אין א קורץ בלאנד 
בערדל, מיט העלע גרויע אויגעלעך. א קבצן אין זיבן 
פאלעם צו־שטאלץ בו בעטלען, גייט ער אזוי ארום אין 
די צוויי גליקלעכע טעג פאר אים און טאפט יעדע סחורה, 
מעשה־סוחר, פרעגט אויף פרייזן, דינגט זיך — אן א 
גראשן אין קעשענע. ער פארזוכט פון אלע טעפ קעזן 
און יאגעדעס, פון אלע פירית אין די קוישן — ד־ איינציקע 


פריידיקע טעג פון זיך אגצועסן ביז צו זעטיקייט. ער האט 
גרויס הנאה פון בלאזן מיטן מויל די געבונדענע הינער 
און גענדז אין זייערע אונטערשטע טיילן —צו זאגן מבינות 
אויף זייער פעטקייט. לצים און יינגלע־־קונדסים לאבן 
דערביי. אין שכנא שעלט דעמאלט זיינע אויסלאבער הלמאי 
מ׳פארגינט אים נישט דעם טאפן און בלאזן. און מורמלט 
פארשעמט, ריט אראפגעלאזענע א־־גן: ־ואס ארט עס אײך ?! 
לאמע מיינען אז כ׳האנדל — •ואס דאם ווערט א צינישער 
שפדאך־אויסדרוק וואס גייט פין מויל צו מויל ארוס. 

די שטאט אסטראויצע, ארומגער־בגלט פון די גרויסע 
פאבריקן ארים אץ די רי־כע פויליעע פעלדער, שאפן 
א שפע פון גוטע פרנסות פאר די פארשיידענע בעלי־ 
מלאכות — דער ריב מנין ־בנין אוגזערער — און אויך 
פאר די סוחרים און קרעמער. 

דאנערשטיק שטייען שוין די פישער־הענדלער מיט 
זייערע גרויסע, הויכע פעסער מיט לעשטשעס, סענדיקעס 
און קארפן, און פארקויפן עס לייכט איים צו די באלע־ 
באסטעס. די זיצערינס, מייסטנס אלמנות, האבן א גוטן פדיון 
די צײײ טעג פון ערב־שבת. אזוי או־ך די קצבים. זיי 
האקן מיט העק און לאנגע מעסערס זייערע פליישן, אויסער 
די הינער און גענדז וואז פילע באלעבאסטעס האבן זיך 
איינגעקויפט אויף שבת. 

פרייטיק בייטאג לויפט איבער אלע פיר ציילן פונם 
מארק דער שטאט־שמש מאיר פארבער, מיט קאלירט־ 
פארפארבטע הענט, און רופט מיט א לאנגזאמען, אויסגע־ 
צויגן־זינגענדיקן קול אין באד אריץ! באלד דערנאך 
קלאפט ער מיט א הילצערנעם האמער אין די טירן פון 
אלע קראמען און הייזער, אלס צייכן און אנזאג, אז דער 
ליבער הייליקער שבת קומט אן, און ם־איז צ־יט צו פארמאכן 
די קראמען און בעלי־מלאכהשע יוארשטאטן. דער מארק 
פארנאכט־צו ווערט אויסגעליידיקט, ווי א פוסטער חלל. 
אין אלע אויבערשטע פענסטער איבער די קראמען ווערן 
שוין די פארשידענע הענג־לאמפן געצונדן. 

און ביי די שבת־ליכט אויף די וו־יס־געדעקטע טישן 
געשטעקט אין מעע־ענע אץ זילבערנע לייכטער און קאנדע־ 
לאברען שטייען יידישע צניע־תד־קע מאמעס און באבעס, 
ארומגערינגלט פון קליינע אץ דערוואקסענע טעכטער, 
אויסגע־ואשענע און אויסגעצוואגעגע, מיט פארפלאכטענע 
צעפ — אלע פויליש־יידישע שײנהײטן• 

שטייען ז־י מיט זייערע וו־יסע־הענט־באדעקטע אויגן 
אץ פליסטעת הייליקע געבעטן אין אלט־יידיש, פול מיט 
שטילן עקסטאז און שטילן געוויין, אץ בעטן גאט פאר 
גוטע זיווגים פאר זייערע טעכטער און זין. 

יידן אין שטרי־מלעך אץ אטלעסענע קאפאטעס, 
אנדערע מיט שווארצע. לאנגע סירדוטן, מיט סאמעטענע 
און ז־ידענע פויליש־יידישע קאשקעטן. 





הגאון רבי מאיר־־יחיאל הלוי הרישטול, זצ״ד 


89 


ווייבער מיט סאטען דעליאנע קליידער און קאפקעס, 

אין שייטלען אויף זייערע שיינע שטאלצע קעפ מיט שנירן 
פערל און דימענטענע קאליעס אויף זייערע ווייס ע העלדזער, 
אלע גייען שטיל שבתדיק, פסיעה־קטנהדיק אין דער 
גרויסער אלטער שול אריץ ודאס את שיין א־בער פיר 
הונדערט יאר אלט, רואס איז ערשט נישט לאנג אינטער־ 
געמאכט געווארן מיט א נייעס פוגדאמענט. ס׳גייען יועגן 
איר ארום מעשיות און פאנטאסטישע לע־ענדעס. 

ס׳שיינען מיט שבתדיקע חדוהדיקייט די חסידים: די גע־ 
רער, די אלעקסאגדערער- די לובלינער, די קאזשעניצער. די 
מאדזשיצער אין זייערע חסידים שטיבלעך ויאה שטייען 
נישט ווייט פון דער שול. מיט אירע דריי בתי ■׳מדרשים 
און ארומגערינגלטער שטיינערנע מויער מיט אירע דריי 
טויערן — אפענע אריינגאנגען, ויו אונטי געפינען זיך 
די מקוד, און דער מרחץ. יידן בעלי־מלאמת אין טרעגער 
בחייט פלייציקע, מיט צעפאטעלטע געקיייזלסע שבתדיק 
פארקעמטע בערד, ציען אין דער שול און אין די דריי ביד־ 
מדרשים אריץ צום הבלח שבה. דער מארק איז חייל אין 
ליידיק. די ברעגעבדידע שבת־ליכט און לאמפ פת י־י פיר 
זייטן, זעען אויב ווי א פייערלעכע אייומינאציע פארן 
געטלעכן, הייליקן, קעג־גי־עכן שבת. 

ווען א פוירישעד דאגן לאזט זיך גאלאפ ארייי־ דעס 
שאסיי, וואט שניידט דורך דעם מיטן מארק. העיט ויד 
דעמאלט אן עיא, א װ־דערלו־“ אינם הי־’־ , אדיין• ייאב 
אקצענטירט דעם מיוחת־שבה פץ >: גרויסער עדי• יידן 
רואם לעבט גאנץ מיט דין גאט און זיינע הייליקע געבאכן׳ 
און מיט גרויס אחבר, צו זיין געשאפענעם ניסר אחי לעבנס־ 
שטייגער. 

דער אלטער בית־המדרש. וואס שטייס פון רעכטס 
אינם שולהויף, וואט שוין פון צוויי אזייגער פארטאג ציען 
זיך צו אים די לומדים פוגם שטאט, ווו א רבי פישעלע, 
דער קליינער דארעי מלמד מיטן שמאלן בערדעלע. וואס 
לערנט מיט די שוין דערויאקסענע בחורים, אבער קימט 
דער ערשטער פארטאג, און ביי א לאמטערן כאפט ער 
דערווייל אדיין א שווערן חושן משפט, אדער א יורה דעה. 
איידער עם קומען זיינע פיר תלמידים. אווי נאך אים פיל 
אנדערע וואס ציען ספרים פון די שרענק, ויאט הענגעןאױף 
שווארצע ווענט, לערנענדיק ביי נאך שיוארצערע טישן. 
שפעטער, אדום זעקס אין דער פרי, זומער און וויגטער 
ווערט דער אלטער בית־המדרש מיט זיינע הויכע פענצטער 
און לאנגע טישן פון דריי זייטן, ווי א חית, מיט בענק 
פון ביידע זייטן, מיט דעם גרויסען ווייס־געקאלעכטען 
אויוון ביים אריינגאנג, און לעבן דעם י- דער גרויסער 
קופערנער קווארט, צום וואשן די הענט. 

עס ציען פין אלע געסלעך אין די ווינטערדיקע פאר־ 

טאגן מיט די נאפט־לאמטערנעס אין זייערע הענט די יונגע 


בית־המדרשניקעם אינם אלטן בית־המדרש אריץ צום 
לערנען, און אלע מוזן דורך די מויער־טויערן פארבייגיין 
דעם פאליש פון דער שול, ווו אין פראנט, ביים אריינגאנג, 
הענגען אויפן העלצערנעם סלופ צװײ אײזערנע האלז־ 
קלאמערן, א זכר נאך פון די צייטן ויען מ׳האט אמאל א 
חוטא אייגגעקלאמערט זיין האלז, צום אפקומען פאר זיינע 
זינד, די באגאנגענע, און געלייטערט צו ווערן דורך דער 
שא נד און צו ווערן א חוזר למוטב. 

א ביסל ווייטער צו לינקס, לעבן ארון, ווו מ׳ווארפט 
אריץ די צעריסענע שמות, שטייט אנטקעגן דאס גרויסע 
טהרה־ברעט, אויבן עפעס ווי פארשפיצט — און אימה 
און פורכט פאר אלע וואס ציען מיט די לאמטערנעס אין 
בית המדרש אריץ, צום לערנען און צום דאוונען. 

שנעל ווערט דער בית־המדרש אויסגעפילט, אלע 
טישן — באזעצט א 1 די שפעט־געקומענע מוזן זיך מיט 
די פ־ס אדירכשטופן, כדי א שטיקל פלאץ צו געפינען. 
יערער — מיט א גמרא אין האנט. טייל לערנען זאלבע־ 
ציוי־ט. ביי די ראנדן פון די טישן זיצן. דירך א חזקה, 
עסייעגע שטאט־מלמדים מיט זייערע תלמידים. ביים 

ערש מן טיש אויבנאן. ביים מזרח־וואנט, זיצט, דורך אן 
איטי מנהג, דער רב פונם שטאט בדי מדריך צו זיין די 
יייגע בימ־המדרשניקעס און אויך באחילפיק צו זיין 
אלעמען מיטן ענטפערן אדיף שווערע קשיות און 
היגיית קעגנאיבער, ביים אנדערן עק טיש ביים אריינגאנג, 
שטי־ ■פ רב :פתל־ ־אלעםער א דארער ווי א לולב, ביי א 
חייכן טאמאויאר. אין בלאזט מיט א כאלעווע די האלץ־ 
קויין, כדי ציציגרייטן די וואסער מיט מילך, וואם נאכדעם 
ויי ער איז געווארן א יירד, פארלירנדיק זיין וואסערמיל, 
ױאס ער האט געהאלטן אין ארענדע אין דאפיס פונם 
פוילישן פירשט. ער איז, חלילה. נישט מתרעם אויף זיין 
ארעמער ירידה, גאר מיט א געהויבענעם קאפ, פול מיט 
התלהבות. זאגט ער פץ אייסנודיני־ קאפיטלעך תחלים. 
און אחי ער קען נישט, ווי פריער, אונטערלעגען פארביי־ 
פארנדיקע ארעמעלייט אץ שיקן וועגענער מיט קארטאפל 
אץ האלץ אלם מתן בסתר צו די פארבארגעגע אביונים 
אויף ווינטער, לענט ער איצט אונטער די הערצער פון 
ארעמע בית־המדרשגיקעם און ארעמע בעלי־מלאכות אויף 
דער עלטער מיט גלעזער וואסער מיט מילך. אזוי רעכנט 
ער צורי גראשן פאר דעם, און גיט עס אויך אויף בארג 
צו די וואס האבן ניט ביי זיך די צורי גראשן. יערער איז ביי 
אי ם א בעל־ בטוח, ווייל איבער אלעמען איז דאך גאט 
דער בעל־רהמים, וואס פארגיטיקט אלעמענס שולדן. 

די חסידישע גבירישע באלעבאטים פון רבי אשר 
הערצה שניט, וועלכע האלטן זייערע ווייכע געטאקטע הענט 
מיט ווירדיקער רחבות אין זייערע זיידענע גארטלען: די 
קיגסטלער־באלעמעלאכעס פונם משתל פנחסנם שניט, וואס 




90 


ספר אוסטדוכצה 


זעט אויס מיט זײן ברוינעם לאנגן געזיכט, מיט זײן אדלער־ 
:אז און גרויסע׳ ליכטיקע וארעם־ברוינע אויגן, מיטן זוי־ 
בערן געקרײזלטן שװארצן בערדל ווי אן אריענטאלישער 
פרינץ, און איבער װעמען מען סודות׳ט זיך, אז ער האט 
יעדן שבת מחלוקתץ מיט זיין צװײטער װײב, דאכע, װאס 
פאקט אים ביים צוריקקומען פון מקווה פארן דאװנען 
גײן, אז ער האט פארטאכלעװעט די רײנע ױעש, אױעק־ 
געבנדיק עס צו אן ארעניען חסיד, און לימט אהײפ מיט 
זײנע אלטע װעש אױפן לײב׳ ארן זי מוז אים געבן אנדערע 
װעש זיך איבערצוטאן — זײ, אט־די יידן, אין זײער 
שפע׳דיקער רחבות, װילן נישט אנדערש, נאר ווי צו האבן 
דעם גרויםן גאון פאר זײערס א רב. 

די דאזארעס, די אויסגעקליבענע. באשטיניען ב¬¬ 
אן אסיפה, אז זײ צאלן פאר דעם איצטיקן רב דעם חעכסטן 
געהאלט — פערציק רובל די ױאך — מיט א שיין געבײט 
הויז און אן אײגענעם בית המדרש. זײער איצטיקער רב, 
א זון פון א בעקער, װאס האט זוכה געװען צו האבן אזא 
זון מחמת, — ווי עס גײט אר־פ מפה לפה ד־ איגענדע 
— אז דער בעקער, דעם רב׳ס פאטער, פלעגט :אגן א 
קאפיטל תהלים בעתן ארײנרוקן ד־ ברויטן און א קאפיטל 
תהלים ביים ארויםציען די ברױטן. 

פאר רבי מאיר יחיאל, דעם איצטיקן רב, האבן זײ 
אראפגעבראכט דעם מפורסם בכל תפוצות פ־ילן, דעם 
ראדזינער רב, וואס האט געשמ׳ט מיט זיין לומדות און 
חכמה. ער האט געפירט א ברייט לעבן, ווי א פירשט, 
און פלעגט פארן מיט אן אייגענעם קאטש מיט פיר פערד 
נאשפיץ. זיין נאמן, רבי גרשון העניך, וואס האט אין 
אסטראווצע מגלה געווען דעם סוד צו זיינע חסידים, די 
מקורבים, אז ער ציט זיין גזע העט־העט ביז צו דוד המלך, 
איז געקומען אין זיינע מאדנע זוכענישן פון משיחישע 
רמזים צו דער אנטפלעקונג פונם תלמודישן י־ערימל 
סאלמאנדער, פון וואס מען האט געמאכט דעם תכלת, 
ער מיט זיינע נאכפאלגער האבן אנגעהויבן טראגן ציצית 
מיט א תכלתדיקן פאדעם. דאס האט ארויסגערופן א מרידה 
קעגן אים מצד די גערער, אלעקסאנדערער און אלע 
אנדערע חסידים און סתם באלעבאטים, און האט געמיזט 
פארלאזן זיין כסא הרבנות אין אסטראווצע, און צוריקפארן 
קיין ראדזין. דעמאלט, נאך אן אסיפה, פארן די דאוארעס 
קיין קאזשעניץ, ווו רבי רבי מאיר יחיאל איז דעמאלט געווען 
אינם קאזשעניצער הויף, און מיטן קאזשעגיצערס הסכמה 
נעמט ער אן די רבנות פון זיין געבוירן־שטאט. 

מען פירט אריץ רבי מאיר יחיאל מיט גרויס כבוד. 

מען דערציילט אז די גאנצע שטאט, קינד און קייט, 
זענען אים אנטקעגנגעגאנגען ביז צום אפטער בארג. די 
יידישע באלעגאלעס האבן אויסגעשפאנט זייערע פערד און 
האבן געריטן דעם רב אנטקעגן מיט נאפט־געצונדענע 


שטורקאצן. ביי אלעמען צעצינדט זיך דער שטאלץ וואם 
זיי האבן זוכה געווען, וואם פון זייער מימן האט זיי גאט 
מזכה געווען מיט אזא גרייסן גאון און צדיק. וואס האט 
שוין דעמאלט, צו צויאנציק יאר■ געשמ׳ט אלם חריף או 
גאון, און זיין נאמען האט שוין געקלונגען בכל תפוצות 
פוילן. 

די אסטראיוצער גבירים, באלעבאטים ד♦ פני פון 
שטאט, וואס זענען געקומען קיץ קאזשעניץ מיט זייערע 
בריטשקעס, כדי צ־ האבן ד־ זכיה צו פארן מ־טן רבץ — 
האבן דאס נישט זוכה געווען. זיי האבן נאר געקענט 
האבן דעם כבוד פץ נעמען זיץ יוייב מיט דעם קלייבעם 
קינד — דעם זץ. דער רב אליץ איז געפארן מיטן 
ארעמען באלעגאלע מאיר יודזשי. אין א פראסטן וואגן, 
געבעט מיט שטרוי, געשפאנט מ־ט א דאר נישט־דערעסן 
פערד". 

דער רב האט שוין דעמאלט געארבעט אויף זיך■ פון 
שאפן זיין אייגענעש לעבגס־נוכח — א געמיש פץ קאצקער 
אסקעטיזם מיט לאזשעניצער ההלהביתדיקעי־ חדוה. 

מיט צורי יאר שפעטער באשערט אים גאס מיט א זון, 

גל־יך :אך דעם ייערט ער א פריש פץ זיין דדים, ער 
בלייבט אין דער צווייטער העלפט פונם וזריז. ליין אשד, 
טאר נישט איבערטרעטן די שוועל פון זיץ הדר מיוחד. 
ער הויבט אן זיין ווייטערדיקן לעבנס־סדר פץ פאסטן 
די גאנצע וואך, אחוץ שבתים אץ יום־טובים. •ואס ויערן 
געפראוועט אין עכטן קאזשיניצער שטייגעד פץ חסידישער 
פייערלעכקייט. אלע טעג פון דער רואך דייערט דאס פאסטן 
ביז פאר חצות. ער דאוונט מעריב מיט א מנין, און נאכן 
חצות־אפריכטן עסט ער וואס דאס איז אלע מאל געווען 
אדום איינס ביינאכט. 

סי־עלפט נישט די אר־ינמישונג פינב אלטן קאזשע־ 
ניצער רבין. מיטן וועלן גוזר־זיץ אויף אים, ער זאל 
אויפהערן זיין אכזריות־הג־ף, אין מיט געבעטן אץ געיוייגען 
פארן קאזשעניצער, אז או־ף דעם שטי-גער פץ לעבן 
קאן עד ראוי זיין לעבודה הבורא. דערצי. קען ער אויך 
זיך נישט מומך זיין אויף זכית אבות, ווי ער. דער 
קאזש־גיצער וואס ששאמש מגזע הרבג־ם. ער אבער, 
פץ פראסטן שטאב קען זיך ־ישט סימך־דץ א־יף קיינעם, 
נאר אויף זיך אליין. 

און מיט די טעייי, שד־יט עד אפ דעם גזר, אץ דער 
אלטער קאזשיניצער איז מסכים- און לאזט אים גיץ אין 
זיין אייגענעם דרך. זיצט ער יומם ולילה מייסטנס אין זיין 
הדר אין לערנט. שלאפט אין די מלבושים אין דעם גרויסן 
לעדערנעם פאטעל, דעם שווארצן נישט רעגעלמעסיק, 
נאר ווען די אייגן שליטן זיל מיש צויאנג איבער די 
ספרים וואס עד לערנט יומם ולילה, 

יעדן פרימארגי נעמט ער טבילה אין דער שטאטישער 



הגאון רכי מאיר־יחיאל הלוי הלשטוק זצ״ל 


91 


מקוד" אפילו אין ווינטערדיקע פראסטיקע מארגנם. פון 
דארטן קומט ער אריץ, אדום זעקס א זייגער אין דערפרי, 
אינם אלטן בית־המדרש, זאגט דעם עישטן גוט־מארגן 
רבי נפתלי דאלעסער, גייט אי־ויף צו ויץ פלאץ. נעמט 
ארויס א ספר פון א ספרים־שאנק. און לערנט ביז צום 
ערשטן דאוונען. נאכן דאוונען זעט מען אים ארימשפאצירן 
מיט אלע ארעמעלייט און גיט צדקה בסתר. 

און ודעך זיין װײב די רביצין לויפט צי די דאזארעס 
מיט א געוויין, אז זי האט נישט מיט וואס מפרנס צו זיין 
זיך מיט די קינדער. ודיל ער פארהולטאיעויעט במעט די 
גאנצע 40 רובל, דעם געהאלט זייגעם, מיטן צעטרענציען 
עס פאר אלע נויט־באדערפטיקע, אויסעד וואס עי שנארעט 
נאך אויף פאר זיי ביי די באלעבאטים. אץ ויען ס ■האבן 
ניט געהאלפן זייערע טענות־ומענות■ באשליסן זי׳ אין די 
גיבן אים נאך 10 רובל א וואך פאר תויז־הצטרכיתן. איז 
אים אויסגעקומען אפצוגעבן מער צייט פארן בעטן ביי 
די רייכע באלעבאטים פאר תומך־עניים. וראם איז שטארקער 
פון לימוד התורה. 

ווען דער אלטער קאזשיגיצער אי ז נפטי־ געדוארן 
און ער איז דעמאלט געווען אין קאזשיניץ, האט זי ; גלייד 
נאך שבעה פאנאנדערגעטיילט די קאזשיניצער דינאהטיע 
צווישן די צוויי זין זיינע און רבי מאיר יחיא-. איין זיל 
געווען רב אין גראדזייה דעי* עלטסטעי אין גצבלינן 
אין קאזישיניץ. פלעגט ארומגיין א ווערטל וואס די י : צ־־ס 
האבן געשאפן, אז ב־־־פ ראזשיניצער איז געבליבו ראה 
קרענצל; ביים גראדזיהקער — דאס טענצל׳ אין ביים 
אסטראווצער — דאס ארעמע רענצל. געמיינט האט מען 
מיט ״דאס ארעמע רעגצל׳י ויאס צ״ איפ האבו זי־ באדאפטן 
די גרעסטע בני תירה וואס האב• נישט געיווסט פ־ן 
קיץ צירת המטבע, או; האבן זיך דעי־נעענטערט צ.י דץ 
לעבנס־נוסח מיט געוויסע פשרות. 

ס׳האט אויך געטראפז אז א טייל פדנם אפטראווצערס 
חסידים, פונם שניט פץ רבי הערשעלע שידלאיוצער. 
וועלכע זיינען נאך אוועק ווייטער פונם רבין. אזיי האט 
מען געקענט זען, ווי אין הושענה רבא ביינאכט האבן זיי 
אריינגעקוילערט גרייסע שטיינער אינם רבינס בית־המדרש• 
צו לייגן זייערע מידע קעפ צום קירצן דרעמלען זי־ערן. 
אבער ס׳פלעגן אויך קומען פילע חסידים, רייכע סוהרים 
פון וואדשע און לאדזש. טאמאשאווער־זגערזיייער טעקסטיי 1 ־ 
פאבריקאנטן אויף שבתים און יום־טיבים, צי הערן דעם 
גאונם חריפות און זיך ווארעמען אין זיין עניוות און צדקות, 
און אים — פארן שיידן זיך מיט אים — אוגטערשטיפן 
גרויסע סומעם געלט, כדי ער זאל קענען אנגיין מיט זיין 
תמיכות־עניים און צדקה בסתר. 

נישט לאנג האט אויך אנגעהאלטן זיין פונקציע אלם 
רב פון שטאט אינם זין פון פסקענען שאלות און דיר 


תורות. מ׳האט זיו ארומגעזען, אז ער שטעלט אויף זיך 
זייער פיל, אין זיין דרך פון כשרן די טריפהנסטע על־פי־ 
דין שאלות. ווען ס׳האט זיך געהאנדלט ביי אן ארעמען 
קצב און דער שוחט־ובודק פלעגט געפינען א סירכא און 
עם טריף מאכן, פלעגט דער קצב לויפן צום רב מיט א 
געוויין, אז ראם זייגען זיינע לעצטע פאר גראשן, ער וועט 
ווערן בדלות און וועט נאך, חלילה, מוזן אגקומען צו קצבה 
— דעמאלט האט דער רב דאס גלייך געכשרט. 

און ווען רבי בערל דער שוחט איז פריער מיט דער 
סירכא געלאפן צו די דיינים, און זיי האבן באשטעטיקט 
דעם פסק פון רבי בערל, האט רבי מאיר יחיאל זיי 
איבערצייגט, דורך פלפול און חריפות, אז ס׳איז כשר. 
אזויאיזגעווען מיטאלע שאלות און דין תורות. די אויבער* 
האגם האט נישט גענומען דער געשריבעיער געזעץ. זיין 
שולחן־ערוכ׳דיקער צוגאנג איז געווען די מידה הרחמים, 
ריידן צום הארץ פץ דעם מענטשן. נאר דורך דער פריזמע 
האט ער געפסקגט אץ געאורטיילט. 

אין שטאט האט מען אנגעהויבן מורמלען קעגן אונטער־ 
דוארפן זיך צי אזעלכע דרכים. פריעד די לומדים, מיט 
עינסטע וויכוחים אויפצױדיזן, אז נאר עד, מיט זיין 
הייריקן גייסי; אץ געפייניקטן גוף קען זיך פארגיגען אזוי 
צי שטע־ 1 ן אויף ויד אבער א גאנצע עדה קען דאד ניט 
אפטרעטן פין בפיי־ושדיקע געזעצן און נאד אן אסיפה, 
האט די שטאס געשיקט צו אים אירע פארשטייער מיט א 
החלטה, אז היות, מיר זענען חלילה נישט פוגע כבוד 
אין אי ס אין רבץ. נאר מיר קענען עם מער נישט, מיר 
זענען נישט ראוי צו זיינע דרכים, דערפאר בעטן מיר ביי 
אים אז מהיום והלאה זאל ער מער קיץ שאלוה ניט 
פכקענען, אץ מער מיס קיץ דין־תירית זיך נישט פארנעמען. 

אי? די אסטראווצער פארשסייער האבן אץ גרויס 
פייערלעכקייט פארענדיקט זײער שליחות צום רבץ בהאי 
לישנא: 

— איר בלייבס אינזער רב, אינזער קרוין, אונזער 
באשייגונג. זיצט און לערנט תורה. און זי־ט אונזער וועג־ 
װײזער מיט אײערע מידות טובות און אין אייער זכות 
און באשיצונג פילן מיר זיד ניט פאריתומט ביי גאט. 
מיר בעמן אייך, רבי, אנצונעמען אונזער החלטה• 

דער רבי ר׳ מאיר יחיאל האט זיך אונטערגעווארפן 
צום דעת הקהל, און זיך מער מיט קיץ שאלות און דין 
תורות נישט אפגעגעגעבן, חוץ מיט שאלות ותשובות וואס 
רבנים פון גאנץ פוילן האבן זיך געווענדט צו אים. די 
אסטראייצער עדה האט זיך געפרייט וואם דער רבי האט 
אנגענומען איר החלטה, און די גרויסע פארערונג צו אים 
איז נאך אױסגעװאקםן שטארקער ווי פריער. פון קליין ביז 
גרויס איז ביים פאלק געווען אזא אתבהדיקע באציאונג 
צום רבין, אז ביים לייענען קריאת־־שמע, פארן שלאפן 



92 


ספר אוסגזרובצד! 


גיין, ווען מ׳גיט איבער די נשמה אלס פקדון צו גאט, האבן 
אלעמענס בליקן און הערצער, אין יענע מאמענטן. די 
נאכטיקע, געגאנגען שלאפן רוהיק, מיטן טיפן גלויבן און 
זיכערקייט, אז איבער זיי וואכט דער שומר ישראל. 

און כאטש עס זעבען געווען אזוי פיל כיתות פץ חסי¬ 
דים, און — ויי דער שטייגער פון יענער צייט — פלעגן 
זיך שאפן מחליקתן צווישן די פארשידענע הסיד־ם א־בער 
זייערע רביים איז דאס אין אסטראווצע קיינמאל נישט 
פארגעקומען. ווייל נישט קוקנדיק ייאס זיי פלעגן פארן 
על פי טראדיציע. קיץ גער, צי ק־ץ אלעקסאנדער, קיץ 
לובלין, צי קיץ מאדזשיץ, — אבער ביי זיי אלעמען איז 
געווען דאס געפיל אז זייער רבי איז גישט סתם א רבי 
וואם פארטרעט א שיטה, אדער א דרך, נאר אז ער שטייט 
איבער אלע שיטות און איבער אלע דרכים. 

אט־די באציונג פלעגט קומען צום העכסטן אויסדרוק 
יעדן ערב יום כפור. פאר כל נדרי. 

עס איז שוין געווארן א טראדיציע. אז ווען רבי מאיד 
יחיאל פלעגט ערב יום כפור גיץ פין זיין בית המדרש 
צום דאוונען אין דער אלטער שול, פלעגן אלע יידישע 
שטיבער זיך אויסליידיקן, און יעדער יידישער נפש האי* 
זיך, אין איילעניש, געצויגן צום רבין. דאס איז געווען 
א ספאנטאנע הערלעכע דעמאנסטראציע פון פארגעטערונג 
פון רבין. די גאנצע יידישע געמיינדע, פץ קליין ביז 
גרוים, פלעגט זיך אויסשטעלן אין צוויי רייען; און ווען 
דער רבי אין ווייסן, מיטן געלבן פנים און זיינע גרויסע 
ליכטיגע אויגן פלעגט זיך באווייזן, פלעגט אויסבדעכן 
א געיאמער עד לב השמים, מיט געבעטן און יללהדיקע 
געשרייען, אז ער, דער רבי, זאל זיך אננעמען ביי גאט 
פאר זייערע מוראם, זייערע תפילות, זייערע פארלאנגען, 
און ווען דער רבי, מיט זיין שוואכע שטימע, פלעגט ארוים־ 
מורמלען: ״גוט יום טוב! בעט זיך אויס א גוט־יאר", 
פלעגן זיך אלע דעמאלט פאנאנדערגיץ אין זייערע הסידים־ 
שטיבלעך, אין די בתי־מדרשים, אין די שולן. 

די גאנצע עדה יידן האט פלוצלינג דערפיייט א דער־ 
לייכטערונג און א דערלויכטונג פון זיינע ברכות פאר 
דעם יום הדין. 

ס׳האט איינמאל פאסירט אין 1906 ויען רבי משה׳ל 
פנחסנס איז ארעסטירט געווארן פון דעם זשאנדארמסקן 
פאלקאווניק פאן גליק, און אים געפייניקט מיט אייקווי־ 
זיציע־פיינען, ער זאל זיי זאגן, ווו עס געפינט ויד זיין זונדל 
דער רעוואלוציאנער־פע־פע־עסניק, וואס האט זיך דעמאלט 
באהאלטן ביי זיינע פוילישע חברים אויפן סטאוו. אץ 
שפעטער אנטלאפן מיט א פאלשן פאספארט קיץ ווארשע. 
משה״ל פנחסנס האט זיין זץ נישט אויסגעגעבן, אונמערן 
דורכגיין אלע שבעה מדורי גיהנום. און ווען דער רב האט זיך 
פון דעם דערוווסט, האט ער א פארציטערטער, פארלאזן 


זיינע ספרים, און זיך געלאזן גיין צום מאגיסטראט, וואס 
איז געווען א ווייטע שטרעקע פאר אים — דעם אויסגע־ 
צערטן. און ווען מען האט אים געבעטן, אז ער זאל זיך 
אריינזעצן אין מאירל י־דזשים זועגעלע, אים צוצופירן, 
האט ער געענטפערט, אז װען א ײד װערט געפײניקט — 
ווי קען איך פארן? האט ער זיך אזוי צופום געשלעפט 
מיט אלע זיינע כוחות, און נאך אים זיינען טויזנטער יידן, 
פ־ן פאישיידענע שיכטן, פארלאזנדיק זייערע ווארשטאטן 
און קראמען גאכגעגאנגען. מיט די פגי פון שטאט איז 
ער אר־יף צו מלכות — בעטן פאר דער באפרייאונג פון 
משה׳ל פגהסנם. ער האט ערוב געווען פאר אים, אים 
ארויסגעפירט א באפרייטן און אים אהיים געפירט, ביז צום 
הויז. יידן האבן זיך אנדערציילט פארשיידענע מעשיות וועגן 
דעם: וועגן זיין אויפנאמע ביי דער זשאנדארמעריע, און 
פון זיין באפעל, אז ער וועט נישט ארויס, סיידן מ׳גיט אים 
ארויס א באפרייטן גלייך אויפן ארט. 

די לעצמע יארן זי־נע גרינדעט ער א מאדערנע ישיבה. 

נישט מיט ״טעג״ עסן בײ בעלי הבתים. נאר מיט אלע 
באקייעמלעכקייטן און יוויגונגען פאר די ישיבה־לייט. ער 
דערט באך א גרויסער בעטער פאר גאט. מען גיט איבער, 
אז ער האט טאקסירט אלע זיינע רייכע חסידים פאר דעם 
און פלעגט נאך ארומגיין אליין יעדע וואך צו די שטאט־ 
בעלי־בתים און קלייבן געלט פאר די עקסטרע באדער־ 
פעגישן פון דער ישיבה. דער ישוב איז געווארן קלענער, 
צוליב די רדיפות וואס האבן זיך אנגעהויבן אין פוילן אין 
זייער א פארשארפטער פארם, זינט דעם יאגעלא־ 
אינצידענט, ווו די ענדעקעס, נאך דער דורכגעפאלענער 
רעוואלוציע, האבן געקראגן די אויבערהאנט. א האלבע 
שטאט וואנדערט אריס קיץ קאנאדע. מייסטנס, קיין 
טאראנטא. דער יידישער מצב ווערט ערגער. ווערן זיינע, 
ר׳ יחיאלס, זארגן גרעסערע. אין ווען עס פאגגט זיך אן 
דער ערשטער וועלט־קריג און די יידישע לאגע אין 
פוילן ווערט שווערער און יידן, אויס פארצווייפלונג און 
אלטער שנאה צו די רוסן, נעמען אויף די עסטרייכישע 
דייטשן מיט פריינטלעכקייט. וואגט ער ארויסצוטרעטן 
קעגן דעם און ווארנט די •ידן קעגן דער געפאר מיט די 
ווערטער אויב די ריסן האבן אונז נאר געיואלט פייגיקן 
אונזערע גופים, וועלן די דייטשן צוגעמען ביי אונז דעם 
רוח השם. עפעס ענלעכע ווערטער פין אונזער ד״ר נחמן 
סירקין צו יענער צייט. 

פאר זיין פטירה וועקט ער דעם גייסט פון בטחון 
אין זיין שטאט און צווישן די יידן פון גאנץ פוילן, ווו 
זיין איינפלוס איז געווען זייער גרוים. די לעצטע טעג 
באװירקט ער קהל א־ן דאזארעם, וואט איינער פון זיי איז 
דעמאלט געװען דער זעלבער משה׳ל פינחסנס. ער אין 




93 


רו״אץ רכי מאיד־יהיאל הלוי דדשצול זצ ״ ר 

געדוען געוויילט פון די בעדי מלאכית. ויאס זיינען שוין 
דעמאלט געווען ארגאגיזירט אין א האנטווערקער פאראיין, 
מיט אן אייגענעם באנק־וועזן און אנדערע קאאפעראטיווע 
אינסטיטוציעם. 

ער האט געפאדערט אז זיי זאלן אים צוזאגן, אז נאך 
זיין פטירה וועלן זיי מאכן פארן רבי פין אסטראווצע זיין 
זון ר׳ יהזקאל׳ה און זיי גיבן אים אזא הבטחה. 

רבי יחזקאל׳ה פארנעמט דעם כסא הרבנות נאכן טייט 
פון זיין פאטער. מען דערציילט, אז כאטש ער איז גישט 
געווען אזא גאון, ווי זיין פאטער, איז ער אבער געגאנגען 
אין זיינע וועגן. אז מען פלעגט פרעגן רבי יחזקאל• ה 


י. אפאטאשו 

דער אסטראווצער 


דער אסטראווצער רבי האט "באארבעט די טבע׳ עי 
האט געפייניקט העם גוף. אים אויסגעהינגערט. אין יישר 
קיץ חדשים, נישט קי־ץ •אין האם עד אפגעריכט תענײ״ים 
— דאס האט ביי אים אנגעהאלטי א האייבי יאדהיניערט 
אין די אוונטן פיעגט ער עפעס איבערכאפן אב' צי 
דערהאלטן די נשמה •און אזי' פון שבר. צי שבת. פין א 
ייד א גבר, וואס האט יונגערהייט ביים פאטער אין דער 
בעקעריי, געקענט פארקנעטן איינער אליין, א געבעקס 
ברויט, איז איצט קיץ זכר נישט געבליבן. די פייייצעם־ 
די הענט, די פיס — אלץ איז קלענער געווארן, אלץ איז 
איינגעפאלן. אפילו ס׳בערדל, וואס איז אמאל געווען רויט׳ 
האט איצט אינגאנצן קיץ קאליר נישט געהאט. ס׳בערדל 
איז געוואקסן שיטער און בלויז ארום דער גאמבע. 

דעם רבין האט מען נישט געקענט דערווארעמען. 

פון קעלט איז ער גאנצע טעג געלעגן אין בעט. אויף די 
אויסגעדארטע פיס — פיטערנע זאקן, אויף די טרוקענע 
הענט — פוטערנע הענטשקעם. וואם ס׳לייב איז ביי אים 
קאלט, האט ער זייך קיינמאל נישט באקלאגט. ער האט 
אבער יא שטארק געליטן, רואם ס׳איז אים קאלט אויף 
דער נשמה, וואס ער איז נישט קיץ "בר־אבהך. איז דאך 
דער פאטער זיינער געווען א בעקער, וואלטן זיי כאטש 
געווען "תהילים־יידך, איז דאם אויך נישט. מען האט 
זיך אויפגעכאפט מיטן שפראץ אויפן טאג, זיך אפגעגאסן 
די נעגל, געזאגט א פאר יידישע ווערטער און צו דער 
ארבעט מיט פארקאטשערטע ארבל, פארזארגט א שטעטל 
יידן מיט זעמל, מיט לאבנס ברויט, געהאלפן שטאפן דעם 


ויארום וויינט ער אזוי פיל ביים דאוונען, בעת זיין פאטער 
פלעגט דאוונען אזוי שטיל. פלעגט ער ענטפערן מיט 
ענוות: ״כ׳װײן צו גאט, ער זאל מיך שטארקן אין מיין 
קליינקייט, אום ניט צו פארשעמען מיץ טאטנם גרױסקײט״ 

אין יענער צייט האב איך מיר אדורכגעשריבן מיט 
אים, אלס זיין חבר, ווען מיר האבן צוזאמען געלערנט ביי 
א מלמד. ער און יעקאלע ביירעכס און איך זיינען געווען 
אונטער דער השגחה פון זיין גרויסן פאטער דעם צדיק 
הדור, רבי יחיאל זכרונו לברכה. 

ניו־יארקער יואכנכלאט, י 195 . 


הימי די י־יעבעדיקע מאגנס. דערפאר האט דער אסטראוו־ 
צעד ייי אפגעריכט תעניתים א האלב יארהונדערט. 
געײא־ט אפגעוװינען דעם מאגן פון עסן, דערמיט ארזים־ 
שלעפז• דעם טאטן פץ חומריית געוואלט זיי דערהייבן 
צ־ א העכערעי כדרגה. דאס האבן געוווסט דעם אסטראוו־ 
צערס מקורבים ד־ לייב־חסידים ױאס זענען נישט 
אפגעטראטן פון אים. 

צווישן די לייב־חסידים האט פנחסל פארנומען דעם 
אויבנאן. ער איז גראד געווען א גבר. א יונגערמאן, א 
הויכער. ברייט אין די פלייצעס. ברייט אין געזעם. די 
האר — שיוארץ די גרויסע אויגן, תאווה־אייגן — שווארץ, 
און ס׳זיידענע בערדל — שווארץ ווי פעך, די ליפן — 
רויט. ווי זיי וואלטן נאר רואם טועם געווען א געבראטנס. 

אן פגחטלן האט דער רבי זיך גישט גערירט פון ארט. 

דא האט פנחסל געדאוונט פארן עמוד, דא — געלייענט 
די תורה, דא — געזאגט מי ט א ברען א שטיק זוהר. דאם 
אלץ האט ער געטאן פארן רבין. דער רבי האט, דאכט זיך, 
צו קיץ זאך זיך נישט צוגעהערט. פון טיפער עלטער, פון 
גרויס שוואכקייט, איז ער געלעגן איינגעטוליעט אין קאלד־ 
רעם און געדרעמלט. פון מאל צו מאל האט ער זיך א 
וועק געטון, צעעפנט די קליינע גרויע אויגן, טרויעריקע 
אויגן, וואם געזעגענען זיך מיט דער וועלט. פנחס האט 
זיך א בויג געטאן איבערן רבין, אים אנטקעגן־געטראגן 
די רויטע תאווה־ליפן: 

האי 

— הערסט, פנחסל, ווי לאנג דער מענטש לעבט דארף 



94 


ספר א ו ס צ ר ו ב צ ה 


ער באארבעטן די טבע, דארף אפגעװויגען ״די כלי פון 
עסך... 

פנחסל האט דאס געוווסט. ער האט געוווסט, אז דער 
רבי האלט אין איין אפגעוולינען די "כלי", האלט אין איין 
"באארבעטן די טבע". ער האט אויך געיווסט, אז דער 
רבי דרימלט שוין ווידער, 

צו זעקס־און־זיבעציק יאר איז דער אסטראווצער 
אינגאנצן געווען פארביי. האט שוין גאר קיץ כוה נישט 
געהאט. 

פנחסל האט געטאן זיינם. ער איז זעלטן אויסגעקומען 
מיטן טא:. דא האט ער געדאוונט, דא — געלערנט, דא 
געזאגט חסידות. און אלץ האט ער געטאן מיט א ברען, 
ווי ער וואלט איבערן קאפ געזעםן אין דער עבודה, וואלט 
געהאלפן דעם רבין זיך אויסטאן פון חימר. און אז פנחסל 
דער קנאפער למדן, מיט די רויטע ליפן, מיט די תאווה* 
אויגן, איז געשטאנען איבערן אסטראווצער. האט ער נישט 
אויפגעזען ווי דעם רבינס א לייב־מענטש, נאר ווי א 
סיטרא אחרא וואלט חוזק געמאכט פונעם אסטראווצעי־. 

דערפאר האט העגעך חריף, אליין א גרויסער בעל־ 
תענית, א פאסטער, איינגעלייגט וועלטן. ער האט געזוכט 
עצות דער רבי זאל אויפהערן פאסטן, זאל זיך אליין נישט 
אומברענגען פון דער וועלט. הענעך האט נישט ליב 
געהאט פנחסן. ער האט אים פיינט געהאט. ויאס פאר א 
האפט האט פנחס׳עס נגינה, ווען דאס קול זיינם ווורצלט 
אין דער תאווה, פירט צו מרידה. און אויב פנחם איז דעם 
רבינס יצר־הרע, איז ער — הענעך, דער יצר־טוב. 

און הענעך, דער יצר־טוב, האט צוגערעדט דעם רבין 
ער זאל נישט האלטן קיץ ברוגז מיט גער. אין דעס םכסיך 
איז גערעכט דער אסטראווצער, נישט דער גערער. טאקע 
דערפאר דארף דער רבי פארבייגיץ זיינם, דארף וי־יזן דער 
וועלט, אז דער אסטראווצער קען בייקומען די גאווה, 
קען זי מבזה זיין. אזוי האט הענעך גערעדט. אין דער 
אמתן האט ער געהאפט, אז ווי נאר זיי וועלן זיך באקענען, 
וועט דער גערער פועלן ביים אסטראווצער ער זאל 
אויפהערן פאסטן. 

פנהסל האט זיך אנטקעגנגעשיטעלט — אזוי אין אזוי 
— אזא נסיעה, קאטשן, באנען, און דער רבי איז א ה‘יש, 
א גרויסער חלוש. 

דאס מאל האט הענעך הריף אויסגעפירט. דער 
אסטראווצער האט צו זעקס־און־זיבעציק יאי איינגעיויליקט 
צו פארן קיין גער. 

ווו א שטאט, ווו א שטעטל, גאנץ קריין־פײין האט 
א סך דערווארט פון דער באגעגעניש. 

אסטראווצער חסידים האבן אפגעדינגען א באזונדערן 
וואגאן. ווו דער רבי איז געלעגן אויף אן אייסגעבעט 
געלעגער. אויף די פיס — פוטערנע זאקן. אייף די הענט 


— פוטערנע הענטשקעס, אץ אינגאנצן האט ער אויסגעזען 
ווי א יינג בחורל נאך א פארשלעפטער קרענק. צוקאפנם 
איז געזעסן פנחסל. ער האט געשיילט א פאמעראנץ, 
געלייגט די פעניצלעך זיו אין מויל אריץ און אונטער־ 
געברומט א ניגון. צופוסנס דעם רבץ איז געזעסן הענעך 

— דאר און בייז, ווי א הונגעריקער וואלף. ער האט אויף 
שטום־לשון געטריבן די חסידים, וואס זענען געשטאנען 
פון ביידע זייטן אריינגאגג קאפ אויף קאפ. 

אין גער האט מען זיך געריכט אויפן אסטראווצער. 
הענעכס ״מענטשן״ זענען שוין געװען אין גערער הויף. 
זיי האבן געבעטן דעם גערער רבץ ער זאל זיך 
באמיען, אז עם זאל נעמען א סוף צ־ די תעניתים. אנדערש 
איז דער אסטראווצער פארביי, 

דער גערער האש צוגעזאגט. 

גאנץ גער האט זיך געלאזט צו דער באן, איז געגאנגען 
מקבל־פנים זיין דעם אסטראווצער. די שענסטע גערער 
חסידים האבן אריינגעזעצט דעם אסטראווצער אין א 
פלישענעם פאטעל, אים געטראגן מיט געזאנג אין הויף 
אריין. אטלעסענע פאלעם זיינען זיך צעפלויגן ביז די 
געפלאכטענע גארטלען. ס׳האט געבלאנקט מיט טלית־ 
קטנס, מיט ווייסע זאקן, מיט געלאקטע פאות. א חסיד, 
"קרוע בלוע", האט זיך דורכגעריסן צווישן די אטלעסענע 
קאפאטעס און זיו צעשריגן דעם רבץ אין פנים אריץ: 

״-אוי, ס׳איז טאקע נצח ישראל". 

פון הויף איז מען אנטקעגנגעגאנגען דעם אסטראווצער 
מיט זיבן־רעריקע ליכטער. די בלייכע ליכט־פלעמעלעך 
האבן זיך געשפיגלט אינעם אטלעס. אויף א פריער האט 
געשפרייזט דער גערער רבי, געשפרייזט מיט גרויס פרייד, 
געשפרייזט צום אסטראווצער. 

— שלום עליכם, אסטראויצער רבי. 

— שלום עליכם, גערער רבי. 

דער אסטראװצער האט אויסגעטאן די פוטערנע 
הענטשקעש אץ דערלאנגט א הענטל, ווי א קינד. ביידע 
האבן זיך א ווייל אנגעקוקט. דעם אסטראווצערס האנט 
איז געווען קליין און קאלט. העם גערערם — פוכלע און 
ווארעם. דער אסטראויצער האט פון תענוג אזש פארמאכט 
די אויגן אץ שטיל געזאגט: 

— ס׳איז מיר. לא עליכם, קאלט. 

— מען זאגט — האט דער גערער אנגעהויבן _ א ז 
דער אסטראווצער רבי פי־ניקט זיך צו פיל, עסט נישט... 
דער "שפת אמת" האט עס נישט געטאן. דער "חידושי 
הרי״מ״ האט עס נישט געטאן. אץ דער קאצקער האט עס 
אויר נישט געטאן... 

"—און איך, דער אסטראווצער, זאג• אז מען קען 
באאדבעטן די טבע, אז גלייכער אפצוגעוווינען די כלי פון 
עמן. 




הגאון רבי מאיר־יחיאל הלוי הלשטוק זצ״ל 

— פיקוח־נפש איז וויכטיקער ווי תענית, ס׳איז דוחה 
א תענית... — 

— אייך, נערער רבי, איז גוט — האט דער אסטראוו־ 

צער אריינגעשטעקט רעם נערער ביידע קאלטע הענט, 
זיך געווארעמט אן אים, ווי א געפרוירן קינד ווארעמט 
זיך אן א מוטער — איר, נערער רבי, האט "זכות אבות". 
ס׳איז דא א פאדפארע, א יחוס — דער "שפת אמת" איז 
א זיידע, דער ״חידושי הרי״מ״ איז אן עלטער־זיידע און 
דער קאצקער איז א פעטער. און אז דער טאטע איז א 
בעקער, דער זיידע א בעקער און פון אן עלטער־זיידן 
ווייס איך שוין אין גאנצן נישט, דארף אזא ייד ווי איך 
באארבעטן די טבע, דארף אפגעװוינען די "כלי". הא? 
וואם זאגט איר, נערער רבי? וואם שווייגט איר? 

די לעצטע ווערטער האט דער אסטראווצער ארויס־ 
געזאגט שוין גארנישט ווי קיץ חלוש. אז איר ווילט, אפילו 
מיט רוגזה. אויפן הויף איז געווען שטיל. דער עולם, א 
צונויפגעפרעסטער, איז גשטאנען א פארגאפטער, מויל און 
אויערן אפן. און ווי אלע האבן געווארט אויפן גערערם 
תשובה, האט הענעך ״חריף״ זיך ארויםגערוקט אין זיין 
קרוע־בלוע הולך. ער האט א צי געטאן רעם לאנגן האלדז׳ 
פאריסן רעם קאפ און זיך גיכער צעוואיעט, ווי צעשריען: 

— אסטראווצער רבי, ווי לאנג וועט איר נאך אזוי 
מבזה זיין א לייבלעכן טאטן? 

די שטילקייט אויפן הויף איז געווארן טיפער, 
שווערער, די שטילקייט וואם הענגט צווישן איין דונער און 
א צווייטן. פון ענגשאפט האבן זיך די ליכט געלאשן. דער 
נערער האט א הויב געטון די בארד, ווי ער וואלט זיך 
געקליבן פארשטעלן די אויגן. דער אסטראווצער האט זיך 
צעוויינט... 


95 



הרב האדמו״ר הגאון רבי מאיר יחיאל ד,לוי בשנותיו האחרונות 


ד״ר חיים שאשקעם 

דער אסטראווצער זעט פארויס דעם חורבן 


דאסמאל בין איך געפארן אלטמאדיש, מיט א געוועגלעכן 
אייזנבאן קיץ טאראנטע, קאנאדע. די דארטיקע יידן האבן 
געוואלט איך זאל זיי דערציילן וואם איך האב זיך אנגעזעען 
אין פארשידענע וועלט־טיילן און איבערהויפט אפגעבן 
א גרוס פון מיין לעצטן באזוך אין קעמפענדיקן ארץ־ 
ישראל. 

שטיי איך אזוי און קוק זיך אתם אין גרויסן זאל 
״אמאלגעמײטעד״ ווי די טייערע געסט זיצן ארום די לאנגע 


טישן און באפן איבער דאם הארץ מיט מילכיקם און פרוכט. 

ס׳קומט אריץ אין זאל מיין פריינט — דער אדוואקאט 
ר׳ לייבוש צוקער, וואם שטאמט פון דער חסידיש־ 
יחסנ׳דיקער שטאט אסטראווצע. און ווי איך זע אים דא 
אין ווייטן קאנאדע באפאלן מיר זכרונות פון דער שטאט 
און פון גרויסן פאסטער, דער אסטראווצער רבי, רבי 
מאיר יחיאל הלוי. 

מיט אייניקע און צוואנציק יאר צוריק בין איך צום 


96 


: 8 ־ א ו ס צ ד ד כ צ ה 


ערשטן מאל געקומען אין דער דאזיקער אלטער קהילה 
מיט אירע זעכצן טויזנט יידן. איך בין פארפארן צו יחיאל 
צוקערמאן אין ״האטעל׳/ װאס איז געװען אין א קעלער. 
און דער שלאף־צימער איז באשטאנען פון איין גרויפן 
"קאמער", אין וועלכן עס זענען געשטאנען ארים צען 
אייזערנע בעטן. ארום מיר האבן זיך געדרייט יידן מיט 
צעקאלאטשעטע בערד פץ אלע קאלירן, אין קאפאטעס 
און סאמעטענע יארמולקעס, דאס זענען זיי געקומען א־יף 
א באזוך בא זייער גרויסן רבין. און ווייל אזא באזיך איז 
דאך א יום־טוב, טרינקט מען צוביסל "לחיים" אמתע 
פינף־און־ניינציקער ספירט און מען פארבייסט מיט דעם 
בארומטן געבראטעגעם "גענזנם", צו וועלכן — אויסער 
אין לובלינער אץ קאלצער קרייז — איז קיץ גלייכן נישט 
געווען אין דער גאנצער וועלט... אזא מין געבראטענע 
גאנז מיט קנאקעדיקן הויט פון סאמע גריווענעס מיט דעם 
פיקאנט־געזאלצענעם גשמאק פון ברוינלעכן פלייש, האב 
איך שוין מער אין ערגעץ נישט געטראפן. 

אט אין דעם קעלער האב איך זיך אגגעהערט פאר־ 
כאפענדיקע מעשיות פץ אסטראווצער הויף. וועלכע זענען 
דאן געווען א רעאלע ווירקלעכקייט, אבער זענען אריבער 
צו די שפעטערדיקע דורות אלם ווארשייגלעכע לעגענדעם. 

— דער רבי פאסט שוין כמעט 40 יאר! — האבן מיר 
באשטעטיקט סיי חסידים און סיי די אפיקורסים פון 
שטאט. 

— וואם הייסט? — פרעג איך — ער עסט גארניט 
דעם גאנצן טאג? 

— טאקע ניין! נאר נאך מעריב דערלאנגט אים די 
רביצן א טעלער מילך מיט וואסער און א גלאז טיי... 
פרייטיק צו נאכטס עסט דער רבי א קיייין שמיקל פיש, 
א פליגעלע פון א הון׳ און אויף מארגן. כאטש שבת, איז 
ער כמעט גארניט טועם. 

זיצט ער ביים טיש און זינגט מיט חסידים זמירות 
"אזמר בשבחיך, וויינט ער זיך פלוצלינג פאנאנדער. פרעגט 
מען פארוואס וויינט ער? קרעכצט ער: "איך זע נישט 

קיץ שמחה אין אונזער וועלט. די שכינה איז אין גלות. 

מיר אלע זענען פארטריבן פון גאטס קױאל...״ אץ ק־קט 

דערביי אזוי אומעטיק ארום זיך, אזוי •וי ער וואלט געפילט, 
אז אלע, אלע ארוס. חסידים, זיינע קינדער. אץ קינדס־ 
קינדער, זענען פאר׳משפט, אזוי ווי ער וואלט געזען דעם 
מארש צו די קאלך־אויװנם... ״אזמר בשבחין״ — זינגט 
דער רבי דורך טרערן — פארט שבת... 

אורחים פלעגט דער רבי ברענגען פץ שול נאד 

אזעלכע, וועלכע קיין בעל־בית האט נישט געװאלט נעמען: 
קאליקעס אדער פארשמוצטע... 

דער מקובל, ר' לייבוש אזשעראווער, האט אמאל 
פארגעווארפן דעם רבין, פארוואס ער פייניגט זי ך אזוי 


דורך פאסטן. אויף דעם האט ער באקומען א תשובה: 
"אט פאסט איך שוין צענטליקער יארן און דאך העלפט 
מיו גאט מיט כוחות, איך זע גארנישט, אז אנדערע רבנים, 
וועלכע האלט! פץ עסן, זאלן זיין געזונטער פון מיר"." 

צי פין נישט דערעסן, צי פון נישט דערשלאפן (דער 
אסטראווצער איז געווענלעך געש־לאפן נאר צוויי שעה 
א נאכטז, פלעגן דעם רבין מאטערן בייזע הלומות, ווי דער 
מנהג איז, האט ער איינגעארדנט דאן א "הטבת חלום". 
(אויסטייטשן א חלום צום ג־טן). 

דאס איז געווען א גאנצע צערעמאניע. דריי פשוטע 
חסידים, דווקא נישט קיץ לימדים, נאר וועלכע דער רבי 
האט געהאלטן פאר איבערגעגעבענע פריינט, האבן זיך 
געזעצט אנטקעגן צדיק אין ער האט זיך געקלאגט פאר 
זיי• איבער׳הזרנ׳דיק פיל מאל די ווערטער: "חלמא טבא 
חזאי" (א גוטן חלום האב איך געזען), און די דריי יידן 
האבן אויך אין פארשידענע קאמבינאציעס ווידערהאלט 
די פארטיקע תשובה, וועלכע הויבט זיך אן מיט: "חלמא 
דידך טבא הוא" (דיין חלום איו טאקע א גוטער). 

אינטערעפאנט, אז צווישן די דריי אמאליקע ״פםיבא־ 
אנאליכטן". וואס האבן פארשטאנען דעם רבינס שווערע 
חלומות, איז לאנג געזעסן א גרויסער עם־הארץ, א 
געוועזענער צארישער סאלדאט, חאצקל קאווקאזער. ער איז 
געווען א ביסל א צעדרייטער, אבער ערלעכער ארימאן, 
נאך וועלכן יינגלעך האבן זיך געיאגט אין די גאסן, 
נאכגעווארפן שטיינער, אבער דער רבי האט עפעם אויס־ 
פילט אין אים אזעלכעס, וואס סימבאליזירט דעם אומשול־ 
דיק פארפאלגטן פשוטן ייד. האט ער אים דאריבער מקרב 
געווען, געזעצט נעבן זיך ביים טיש צוזאמען מיט די 
שענכטע חסידים. 

דער אסטראווצער איז געווען דער איינציקער גרויסער 
רבי אין פוילן, וואס איז גלייכצייטיק געווען אויך רב אין 
שטאט. אבער צוויי רבנישע פינקציעס האט זיך דער 
רבי שטענדיק אפגעזאגס אויסצופירן: ער האט קיץ גט 
נישט געגעבן און נישט דערלויבט אפיאזן קיץ תנאים, 
כדי נישט מבייש דין א יידישע טאכטער. אויב די זאך איז 
געווען נויטווענדיק צויייב געזונט־טעמים האט דער רבי 
אפגעשיקט די צדדים צו זיינע דיינים. 

מיר איז זייער געפעלן דער מנהג וואם מען האט 
איינגעפירט אין די לעצטע יארן פון אסטראווצערס לעבן, 
צו טראגן יום כיפור צו "כל נדרי" דעם אפגעשוואכטן 
רבין איבער די גאסן אין שול אריץ. טויזנטער חסידים, 
צווישן זיי רבנים און גדולי התורה פון גאנצן לאנד, האבן 
זיך באטייליקט אין דער פראצעכיע, ווען דער רבי ווינטשט 
אלעמען א ״גוט יאר״... 

זיין ליבע צו ציון האט דער רבי אויסגעדריקט מיט 
דעם, וואס דריי מאל א יאר צו די שלוש רגלים, האט ער 






97 


«» Mjjj י״'■' ■**אי* , “*״ or $ * •*•י* 

געשיקט קיץ ארץ• ישראל צו דריי הונדערט רובל. אזוי 
ייי דעי־ אסטראווצער האט זעלטן פארמאגט אזא סומע (ער 
אריץ האט פון ליין צורת מטבע נישט געוווסט), האט ער 
דאב געבארגט פון שוחטים אויפן חשבון פון זיין שכירות. 

דער רבי האט איבערגעלאזט א סאך שריפטן, פון 
דעלכע. שוין גאך זיץ טויט איז דערשינען דער ספר 
, אור תורה". בלעטערנדיק אין דאם דאזיקע ווערק, שטויסט 
מען זיך אן אויף אריגינעלע מאטעמאטישע אויפגאבן, 
װעלבע זאגן עדות אויף דעם שארפן חוש פאר חשבון פון 
אסטראווצער גאון. איז איין פלאץ האב איך געפונען א 
קאמפליצירטע אויסרעכענונג וועגן דעם, ווי אזוי דער 
אויבערשטער, נאך דעם ווי ער ארבעט אפ זײנע פאר שעה 
א טאג אין הימל "לויפנדע עניבים״ הויבט אן בארייזן 
די אלע וועלטן פון קאסמאם אויף זיין לייכטן וואלקן. עם 


ש. פיעטתשקא 

דער אסטראווצער גאוו 


איך וויל דא איבערגעבן א ביסל פערזענלעכע זכריגות 
וועגן דעם מערקווירדיקן אסטראווצער רבין. יואס איז די 
טעג נפטר געווארן, איך האב אלס יינגל געלערנט אין 
אסטראווצע. איך האב דעם רבין גוט געקענט, געהערט 
פון אים איגטערעסאנטע עפיזאדן פון זיין לעבן, געהערט 
אויך פון אלטע חסידים, איך וויל דאריבער אויפצייכנען, 
וואם איך געדענק. 

וועגן געבוירן ווערן פון אסטראווצער רבין האב איך 
געהערט אזא מעשה. 

זיין פאטער, א פשוטער ייד, א בעקער אין א קליין 
שטעטל סאבין, פלעגט פארן צום אלטן מאגלניצער רבין. 
דער מאגלניצער רבי האט געהאט א מערקווירדיקן מנהג: 
יעדעס יאר פורים ביינאכט נאך דער סעודה, פלעגט ער 
מאכן פון זיין פאטשיילע א קנויל, אנבינדן עס אין א גארטל, 
און בשעת דער עולם האט שטארק געטאנצט, פלעגט ער 
ווארפן דעם קנויל אויפן עולם. מען האט עס גערופן, 
די דאזיקע קנויל, די "פיטקע". ווער עס האט געכאפט די 
פיטקע, האט זיך געקאנט אויסבעטן וואס ער האט נאר 
געוואלט. איינמאל פורים האט דער פשוטער בעקער פון 
סאבין געכאפט די ״פיטקע׳/ און ער האט זיך אויסגעבעטן, 
אז ער זאל האבן א גוטן זון, און דער מאגלניצער רבי 
האט דאס אים צוגעזאגט... 

די דאזיקע ברכה איז נישט אזוי שנעל מקויים געווארן, 


וויקלען זיך אסטראנאמישע ציפערן, וועלכע שטימען איינע 
מיט די אנדערע. דערביי דארף מען נישט פארגעסן, אז 
דעם רבין זענען געווען אומבאקאנט די לאגאריטמישע 
טאבעלן און דיפערענציאלע און אינטעגראלע מעטאדן פון 
הויכער מאטעמאטיק. ער פלעגט די ריכטיקע תשובות 
באקומען מיט פרימיטיווע מיטלען פון געווענלעכן אריט־ 
מעטיק און געניאלע מוח־ארבעט. 

א בן־יחיד האט דער רבי געהאט, ר׳ יחזקאל, אדער 
חאצקעלע, וועלכער האט איבערגענומען דאם רבנות אין 
שטאט אלס זיין ממלא מקום נאכן טויט פון זיין פאטער 
אין יאר תרפ״ח ( 1928 ). צוועלף יאר שפעטער איז ר׳ 
יחזקאל מיט זיינע צען קינדער אומגעקומען צוזאמען מיט 
אלע יידן אין היסטארישן צויזמיר (ביים ווייסלז. 

.,דער מארגן־זשורנאל״, ינואר 1448 . 


וױיל לער מאגלניצער רבי איז נפטר געווארן אין יאר 
תר״ט, און דער אסטראווצער רבי איז געבוירן געווארן 
מיט 5 יאר שעטער. אין יאר תרי״ד, ויען ער איז געבוירן 
געווארן, האט אים דער פאטער א נאמען געגעבן נאך דעם 
מאגי־יניצער רבין "חיים מאיר יחיאל". 

ביי וועמען האט דער אסטראװצער רבי געלערנט אין 
זיינע יוגנט־יארן? 

איך געדענק: איינמאל האט אינז דער אסטראווצער 
רבי דערציילט אזא געשיכטע: ווען ער איז געווען א 
יינגל, האט ער געלערנט אין גראחשיסק, אין דעם בית־ 
המדרש פונם פאריקן גראדזשיסקער רבין רבי אלימלך. 
אין גראדזשיסק איז געווען א יינגער־מאן, א גרויסער למדן. 
מען האט אים גערופן "בערל עילוי". ווען דער אסטראווצער 
רבי פלעגט רעדן פונם דאזיקן בערל עילוי, האט ער נישט 
געהאט גענוג לויב־ווערטער וועגן זיין גרויס לומדות. ביים 
דאזיקן יינגערמאן האט דער אסטראווצער רבי יינגלווייז 
געלערגט, און פון אים האט ער גענומען זיין גאנצן דרך־ 
הלימוד. דערביי האט אונז דער אסטרארוצער רבי אויך 
דערציילט פאלגנדיקן עפיזאד: אייגמאל האט אים בערל 
עילוי אויפגעגעבן צו טרעפן א קשיא (ער האט אונז זאגאר 
געזאגט די קשיא, אין דער גמרא שבת, אין דער שיטה 
פון י"ח דבר "לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהריך). 
דערווייל האבן די חסידים פון בית־מדרש געדארפט 



98 


ספר אוסטרובצה 


בראנפן, האבן זיי אים, דעם יונגען חיים יחיאל, געגעבן 
א פלעשל מיט א זעקסער, ער זאל גיין ברענגען בראנפן. 
צוריקגייענדיק מיט דעם בראנפן, איז ער געווען פארטאן 
אין דער גמרא און טאקע געטראפן די קשיא. אבער דערווייל 
איז ער געפאלן אויף א שטיין און צעבראכן דאס פלעשל 
מיטן בראנפן. ווי ער איז אריינגעקומען אין בית־המדרש 
און די חסידים האבן דאס דערזעען. האבן זיי אים ארויפ־ 
געצויגן אויפן טיש און אים מקיים פסק געווען. אראפ־ 
קריכנדיק פוגם טיש. איז ער צוגעלאפן צו בערלען אץ 
אויסגערופן: "אבער די קשיא האב איד געטראפן", אץ 
געזאגט די קשיא. פון דאמאלס אן האבן די חסידים אים 
שוין מער נישט באנוצט אין קיינע שליחות. 

דאס ״לערנען״ אין אסטראווצע פלעגט פארקומען 
אזוי: 

יעדן אינדערפרי פלעגן מיר, יונגע בחורימ׳לעך מיט 
גוטע קעפ (איך בין דאמאלט נאך נישט געווען בר־מצוה). 
אריינקומען צום רבין אין צימער. דער רבי איז האלב־ 
ליגנדיק געזעסן אויף א שטול, די פיס זענען געווען 
אויסגעצויגן אויף א צווייטער שטול, אדער גאר האלב אויפן 
טיש; דער רבי איז געווען סיי זומער און סיי ווינטער 
איינגעטוליעט אין ווארעמע פוטער־מלבושים. נעבן אים 
אויפן טיש איז שטענדיק געלעגן א גמרא. ווי מיר זענען 
אריינגעקומען, האט אייגער פון אונדז געפרעגט א קשיא. 
דער רבי האט דארויף געפרוווט אפענטפערן מיט א 
פשעט׳ל; אינמיטן האט איינער פון אונדז איבערגעריסן 
דאם פשט׳ל און געפרוווט אפווענדן. דער רבי האט זיך 
נישט געלאזט און גענומען ווייזן אז ער איז גערעכט. 
דארויף האט ווידער אן אנדערער געהאט עפעס אפצופרעגן. 


און אזוי האט דער פלפול־שמועס זיך געצויגן א צווי שעה. 
אין ד־ פשט׳לעך פלעגט דער רבי ארויסווייזן א געוואלטיקע 
חריפות, קאמביגירטע צונויפפארונגען פון פארשידענע 
גמרות, וואס זענען בעצם געווען פרעמד איינע צו דער 
צווייטער. דאם זענען דער בארימטער טיפ ״אסטראװצער 
פשט׳לעך", וואס טייל לומדים, ספעציעל די ליטי־ישע, 
באציען זיך דערצו זייער קריטיש. דער רבי פלעגט די 
זעלבע פשט׳ל־מעטאדיע אויך אנווענדן און אויסקאמבי־ 
בירן פארשידענע רעכנוגגען אין דער גמרא און מדרש. 
די רעכנונגען פלעגן זיין אז־י אייסגעקאמבינירט, אז זיי 
האבן געשטימט פונקט אויף א האר. 

דער אסטראווצער רבי האט געהאט א מערקווירדיקן 
מנהג: שבת און יום־טוב האט ער נישט גערעדט יידיש, 
נאר לשון־קודש. אויך אין מיטן דער רואך פארן דאוונען 
פלעגט ער רעדן נאר לשון־קודש. דער לשון־קודש זיינער 
איז געווען נישט דיער רייך אין ווערטער, און דאריבער 
פלעגט ער די נישט־דערזאגטע ווערטער צומאכן מיט דער 
האנט: "נו, נו", מילא, ווען מען האט געלערנט די פשט׳לעך 
איז עם נישט געווען קיין גרויסע שטערונג, ווארום די אלע 
בחורימ׳לעך, וואס זענען אריינגעגאנגען צום רבין, האבן 
געהאט גוטע קעפ, און עם איז גענוג געווען פאר זיי איין 
ווארט, אז מען זאל זיך משער זיין די רעשט. נאר אזוי, 
אין געוויינלעכע געשפרעכן, איז דער "לשון קודש" מיט 
דעם זאפאס־ווערטער און דקדוק. וואס דער רבי האט 
באנוצט, נישט געווען זייער גענוג. אבער עם איז א פאקט, 
אז ער איז פון דעמדאזיקן מנהג ניט אפגעטרעטן. ביי אים 
איז עס ווירקלעך געווען די הייליקע שפראך. 

מיט דעם פאסטן איז ביים אסטראווצער רבין באמת 


גוטע ווערטער פונם אסטראווצער רבין 

ו״תטענו בגבולנו" 

ו״תטענו בגבולנו״ — רבונו של עולם, זאלסט זיך אויסטענהן מיט 
אונז "בגבולנו", אין אונזערע גרענעצן, ד. ד,. אין אונזער אייגן לאנד, 
נאר נישט אין גלות; נאר דאן ווען מיר וועלן האבן א בית־המקדש 
וועט זיין ״ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו״ — װעלן מי¬ 
דיד באצאלן אלע חובות, אבער יעצט ווען מיר זענען אין גלית 
האבן נישט קיץ צוועק אלע טענות קעגן אונדז: נייר האבן נ־שט 
פון וואנען צו באצאלען, ווייל מיר זענען דא :ישב קיין בעלי־בתיב 

אפילו איבער זיו אליין; יעדן טאג זענען נייר ":חשבנו כצאן לטבח 
יובל", "להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה" "ובכל זאת לא שכחת" 
— און דאס טארסטו נישט פארגעסען... 

"נתן ת ת ו לו", "ולא ירע לבבך בתתך לו" 

זאגט רש״י כל נתון תתן לו אפילו מאה פעמים. דערויף באמערקט 
דער אסטראווצער רבי: אויב וועסט צוגעוווינען דיין האנט צו געבן 


יועט דער הרגל ווערן א טבע וממילא ו״לא ירע לבבך בתתך לו" 
— אפילו ווען דו וועטט געבן חונדערט מאל אזויפיל יזעט עס דיר 
אנקומען לייכט ווי גארנישט. 

"והאיש משה עניו נזבל האדם" 

״אדם״ איז די ראשי־היבית פיי אברהם, ויד, משה — וואט האבן 
ייך אויטגעצייכנט מיט זייער עניוות. אברהם האט געזאגמ: "ואנכי 
עפר ואפר״; דוד האט געזאגט ; "ואנכי תולעת יילא איש"; משה 
אי־ געווען דער גרעסטער עיי־ פון ציו־שן ד־ דריי "והאיש משה 
עניי מאד"; ער האט געזאגט ,.ונחנו מה*," 

"קדושים תהיי" 

די פרשה הייבט זיך אן מיט די װערטער "קדושים תהיו" און 
ענדיקט זיר מיט די ווערטער "דמיהם הם", כלימר אפילו עם זאל 
איין וארפן קאסטן בלוט זאלט איר אויך זיין קדושים... 

ר׳ בז־־ציין ראמטער 




99 


דו.אין רבי :א״־יר־אל הלוי הלשטוק זצ״לי 

געװען אן אומגעװײנלעכע זאך. װען איך דערמאן מיך 
איצט דאס דאזיקע פאסטן, איז עס ביי מיר באמת א דבר 
פלא. 

דער אסטראװצער רבי פלעגט דערצײלן אז אלס 
ײנגל איז ער געװען א גיבור און געבראכן אייזן. אבער 
דער דאזיקער מאן האט דאך באמת כמעט גארנישט 
געגעםן. נאר אמאל פלעגט ער איינפאך פאסטן ״משבת 
לשבת׳/ פשוט פון שבת־צו־נאכטם ביז פרײטיק־צו־נאכטס, 
נישט טועם געװען אפילו א קאלט ביסל וואסער. װען איך 
בין געװען אין אםטראװצע, געדענק איך נישט ״אזעלכע 
״תעניתים״. אבער אפילו געװײנלעך האט ער דאך כסדר 
געפאסט א גאנצן טאג. און אויך אויף דער נאכט. װען 
װען מען פלעגט שוין צוגרײטן פאר אים דאם ביסל מילך 
מיט אן אלט שטיקל אײנגעװײקטן זעמל, האט ער אינמיטן 
אײנגעדרעמלט, געהאט עפעם א חלום, און װידער באש־ 
לאסן גישט צו עסן. אין װאם די דאזיקע "חלומות" זענען 
באשטאנען, האט ער קײנמאל נישט געזאגט. די דאזיקע 
תעניתים זײנע האבן געװירקט אויך אויף זײנע חסידים. 
עם זענען געװען א סאך אסטראװצער חסידים, װאס האבן 
פראקטיצירט דאס פאסטן גאר אויפן הויכן שטײגער. איך 
געדענק א װארשעװער ייד, יחזקאל מעט, פלעגט ער 
נאכטאן דעם רבין אין פאםטן משבת לשבת, גארנישט 
גענומען אין מױל און מען האט אים אײנמאל קוים אפגע־ 
ראטעװעט. די חסידים װאס פלעגן קומען צום רביז אויף 
ראש־השנה און ױם־כיפור, האבן געהאט אין הויף אן 
אלגעמײנע קיך. מיט דער ״קיך״ האט ״פארויאלטעט״ אז 
אלטער חסיד חיים יחיאל סטאבניצער, װעלכער פלעגט 
צונויפנעמען בײ די רײכע חסידים געלט און קאכן לארטאפל 
מיט מילך און געבן יעדן א טעלער מיט קארטאפל און 
א האלב ברויטל. אבער דאס פלעגט מען געבן נאד 
בײיאכט; בײטאג האבן אלע געפאסט. פאסטן — דאם 
האט דאמינירט אין אסטראװצער חסידות, פאסטן און 
פשט׳לעך. 

איצט, װען דער אםטראװצער רבי איז נפטר געװארן 
װעט יעדער װעלן אין אים געפינען רמזים און םימפאטיעס 
פאר זײן צד, פאר "מזרחי", ״אגודה״ וכדומה. דער אמת 
איז, אז ער איז געװען א שארפער קעגנער פון יעדער 
מאדערנער באװעגונג, פון יעדען סארט השכלה, פון צױניזם 


אװדאי און אװדאי. דער אסטראװצער רבי פלעגט אלס 
רב פירן די גרעסטע דין־תורה׳ס און האט גאנץ גוט 
פארשטאנען אלץ, באר ער איז געװען באמת א שארפער 
קעגנער פון יעדער מאדערנער באװעגונג. איך ווייס נישט, 
װי װײט ער האט געהאלטן פון דער ״אגודה״. מעגלעך, 
אז ער האט אויך פון איר נישט געהאלטן. אבער פון 
צױניזם און ״מזרחי״ איז ער געװען א שטרענגער קעגנער. 
װער שמועםט ״השכלה׳/ בילדונג — איז געװען פאר אים 
טריפה. װען ער איז געוװיר געװארן װעגן אײגעם פון 
זײנע תלמידים, אז ער איז נעבער ארויס "לתרבות רעה", 
גענומען זיך צו בילדונג, האט ער געהאט גרויס צער. װען 
זײן אײדעם. דער פארשטארבענער גאםטינינער רב, רבי 
דויד סילמאן, איז געװארן א מזרחיסט, האט ער געהאט 
דערפון עגמת־נפש. איך געדענק, אז א גרופע יונגעלייט, 
אסטראװצער תלמידים (צװישן זײ אויך דער מזרחישער 
דעפוטאט הרב שמואל בראט פון ליפנאי!, האבן אויסגעהאלטן 
אין פלאצק דעמ רוסישן עקזאמען אויף רבנים, האבן זײ 
דעם רבין דעפעשירט. האט ער זיך שטארק געבייזערט: 
״א בשורה טובה, א שמחה, זײ קענען שוין רושיש!״ די 
אסטראװצער חסידים פלעגן אפילו דאגן. אז דער רבי אלײן 
קאן יא רוסיש; ער האט אויסגעהאלטן דעם עקזאמען, 
אננעמענדיק דאס כסא הרבנית אין םקערניעװיץ. אבער איך 
געדענק• אז װען מען האט געדארפט רעדן מיט די 
״נאטשאלסטװא״, פלעגט זײן או איבערזעצער. 

א כאראקטעריסטישער עפיזאד: 

דער רבי פלעגט דאװנען אין אםטראװצע ראש־השנה 
און ײם כיפור נישט מיס די חסידים אין זיין בית־המדרש, 
נאר אין דער שטאט־שיל מיט די בעלי־בתים, אלם רב 
פון דער שטאט. אײנמאל איז געקימען א חזן מיט א באר 
און געדאװנט כל־גדרי. ביים ״כי הנה כחומר״, װאס ענדיגט 
זיך מיט ״לברית הבט ואל תפן לייצר״, האט דער חזן זיך 
אויסגעדרײט צום באר און גענומען דיריגירן א גאנצע 
קאמפאזיציע. דער רבי איז, אן אויפגערעגטער, צוגעלאפן 
צום חזן און אים געזאגט, װײזנדיק אויפן מחזור צום 
עמוד: ״לברית הבט״- — און דערנאך, װײזנדיק צום כאר, 
— ואל תפן ליצר״... 

״הײנס״ װארשא, ד־ ניםן תרפ״ח. 



הלל צייטלין 

דער גרויםער קדוש פון אםטראװצע 


אויב מען איז מחויב צו נוהג כבור זיין אין א מעגטשן, 
וואם מען האט פון אים געלערנט איין פרק איין הלכה, 
איין פסוק און אפילו איין דיבור און איין אות. וויפיל בין 
איך מחויב צו נוהג כבוד זיין דעם. וואס זינט איך האב 
אים דערקענט איז ער תמיד געשטאנען פאר מייגע אויגן 
ווי א געשטאלט פון עקסטער קדושה, טיפסטער, ערנסטער 
עניוות, אהבת ישראל, וואם האט צו זיך קיץ גלייכן נישט 
אין גרויסן פחד ה׳, וואס דערמאנט אין דעם פחד פון 
"מלאכי השרת". 

נישט פיל מאל האב איך אים באזוכט, צו איך בין 
גערעכט. צו אומגערעכט. נאר מיין טבע איז שוין אזא: 
איך האב נישט ליב דאם קריכעריי, דאס וועלן אויסזעען 
צווישן חסידים דווקא אלס "אחד־משלנו׳דיקער", דאס 
אנציען אויף זיך דעם לבוש פון אן אדוק אין דעם אדער 
יענעם רבין דווקא און מיטמאכן אלע תנועות און העוויות 
פון די אדער יענע חסידים, ובפרט נאך פין די, וואס האלטן 
זיך פאר ״שארפע״ און "מקורבים". 

איך האב אים דאך אייניקע מאל באזוכט און טיילמאל 
פארבראכט מיט אים אין א שמועם; וואס האט זיך געצויגן 
לאנגע שעות און האט בארירט פיל עומקי תורה און 
איבערהויפט — דעם גרויסן צער פון ישראל, די רוח־ 
ניות׳דיקע סיבות פונם לאנגן גלות און די גרויסע האפנונגען 
אויף גאולה. 

איך ווייס נישט צו עס איז דא צווישן די צדיקי הדור 
(אויסער דער "חפץ חיים") נאך איינער, וואס זאל אזיי 
אויסווארטן, ממש ויי מיטן זייגערל אין האנט, ציילנדיק 
יעדע מינוט, ביאת המשיח. 

ער האט פארפאלגט מיט א באזונדערער ערנסמקייט 
אלע גרויסע געשענישן פון דער וועלט, כאטש ער האט קיץ 
צייטונגען נישט געלייענט און האט אין אט די אלע געשע־ 
ענישן געוואלט זעען נאר סימנים פון דער גאולה ש־־מה 
וואס ווערט אלץ נענטער און נענטער... 

און ווען ער האט דערזעען, אז אויף דעם ארט פון 
דער דערווייטערטער גאולה קומען נאך אן צרות אויף 
צרות, אומאויפהערלעכע רדיפות, פאגראמען, שחיטות, 
ארעמקייט, דערנידערטקייט, חרפה און שאנד, האט ער 
עס צוגעשריבן נאר דער גרויסער זינד פון שנאת־חינם, 
וואס ציט זיך, לויט זיין שימה פון שנאה, זינט יוספ׳ם 
ברידער האבן פיינט געהאט יוספן, און גייט דורך אלע 
דורות; ווערט באזוגדערס פארשטארקט אין דער צייט פון 
"עקבתא דמשיחא", און וועט פארשווינדען נאד דאן, ווען עס 


וועט אנהויבן אריינשיינען אין יידישע נשמות די אמתע 
הארה פון משיחן. 

אמאל האט ער ביי מיין געזעגנען זיך מיט אים אנגע־ 

נומען מיץ האנט אין זיינע ביידע הענט, זייער הארציק 
געדריקט זי און פארענדיקט דערביי זיין לאנגן שמועס 
וועגן גאולה מיטן פסוק אין פ' יתרו: "ה׳ דבר טוב על 
ישראל". 

אלע מיינע שפעטערדיקע באזיכן ביי אים פלעג איך 
דאריבער אנהויבן מיט די ווערטער: ״רבי! איך האב צו 
אייך א טענה. איר האט דאך פארזיכערט "ה׳ דבר טוב 
על ישראל". ווו זעט מען יעצט עפעס אט דעם טוב". 

איך האב גוט באמערקט. אז ער פלעגט זיך פילן 
דערביי ווי ער אליץ וואלט טאקע שולדיק זיין דערין, וואם 
דער צוגעזאגטער "טוב" איז נישט געקומען... ער פלעגט 
שווייגן א צייט, דערנאך פלעגט ער אנהויבן זיפצן, ווי 
זיין שטייגער איז געווען אץ אנהויבן אונטערמורמלען: 
"וואס קאן מען מאכן... אלץ דער אלטער חטא... אז 
מען קאן אלץ איינע די אנדערע נישט סובל זיין... 
שנאת ח־נם"... דאן פלעגט זיך אנהויבן א ברייט 
פארצווייגטער שמועם, וואם פלעגט ארומנעמען פיל תקופות 
פון דער יידישער געשיכטע, פלעגט בארירן, אגב אורחא, 
פיל ענינים פון דער קבלה, פלעגט אנרירן צייטנווייז 
פארשידענע סוגיות אין ש״ס, פלעגט באלויכטן אויף א 
גאנץ אייגנארטיקן גאוניש־חסידישן אופן פארשידענסטע 
מדרשים, און די לעצטע שורה פלעגט אלץ זיין, אז דער 
עוון פון מכירת יוסף, כאטש ער איז געשעען מיט טויזנטער 
יארן צוריק, האט ער נאך עד היום נישט באקומעו זיין 
פולן תיקון, מחמת אין יעדן דור ווערט ער כסדר באנייט 
דורך אונדזער אלעמענס אוימאויפהערלעכע שנאת־אחים. 
עם איז יעצט, פלעגט ער זאגן, געוויס געקומען די צייט 
פון תיקון השלם... מיר זענען אבער אליץ מדחה בידיים 
דעם תיקון. לאמיר אויפהערן צו פיינט האבן איינע די 
צווייטע. לאמיר אויפהערן צו מיינען תמיד, אז מיר אליין 
זענען גערעכט און אלע אנדערע זענען אומגערעבט. לאמיר 
אויפהערן צו זוכן חטאים איינע אויף די צווייטע אזוי ווי 
יוספס ברידער האבן געזוכט אויף יוספן, און מיר וועלן 
אלע דערזען, אז די גאולה שלימה קען טאקע קומען במהרה 
בימינו. 

איך וועל דא נישט מאריך זיין וועגן וואס עס איז 
אלעמען באוווסט, וועגן דער געוואלטיקער גאונות פונם 
נפטר, וועגן זי־ן חריפות, וואס האט ווייט איבערגעשטיגן 




חגאדן רבי מאיר־יחיאד הלוי הלשטו? זצ״ל 


101 


אלץ ויאס מען קען זיך פארשטעלן װעגען דעם; וועגן די 
אומצייליקע חידושי־תורה זיינע. וואס זענען צעזייט און 
צעשפרייט אין פיל געדרוקטע ספרים און אין פיל כתבי־ 
יד וואס זענען געשריבן געווארן דורך וייגע פילע תלמידים 
און חסידים! וועגן זיינע תעניהים און סיגופים אין משך 
פון 45 יאר, וועגן זיין דאוונען תמיד מיט הארצרייסנדע 
בכיות; וועגן זיין גאנצער עבודה מיט עקסטער מסירות־ 
נפש; וועגן זיינע פיל צדקות און גמילות הסדים א.ד.גל. 

איך וועל דא נאר אנצייכנען דאס, וואס איז אפשר 
נישט אלעמען גוט באוווסט, אז דער הייליקער נפטר איז 
מיט אלע זיינע חושים און מחשבות, מיט אלע זיינע גרעסטע 
און קלענסטע מעשים און מיט אלע זייינע התנהגותן געווען 
ענג פארבונדן מיטן גאנצן כלל־ישראל און האט זיך 
געהאלטן אלס איינער פון די, וואס טראגן אויף זיך די 
אחריות פארן גאנצן דור; זיינע פילע תעניתים און סיגופים 
זייגען ארויסגערופן געווארן נישט נאר דורך דער שטרעבונג 
צו דער גאולה, ווי ער האט זי פארשטאנען, נאר אויך, און 
איבערהויפט. אלס קבלת יסורים פאר כל ישראל. 

ער האט קיינעם נישט דערציילט וועגן זיינע חלומות, 
וועלכע האבן אים געצווונגען צו מיטיב־חלום זיין טאג־ 
טעגליך און אמאל א־יך אייניקע מאל אין איין גאכט. עם 
איז זייער לייכט צ' דעדקייערן אט די שווערע חלומות מיטן 
שטענדיקן הונגערן און מיט שטענדיקן איגערליכן פחד. די 
גרויסע באדייטינג, וואס ער האט אבער צוגעגעבן זיינע 
חלומות, כאטש ער איז אין תוך געווען זייער לא־ג אין 
האט אויסגעצייכנט געוויסט די ריין־פיזיאלאגישע סיבה 
פון זיינע שווערע חלומית באווייזט, אז זי־ זענען ביי אים 
שטענדיק פארבינדן געווען מיט דינע אינערלעכסטע 
זעאונגען און זייער טיפע. שטארקע זארגן פארן גירל פון 
אלע יידן. 

מיטן זייגערל אין האנט 

איך האב שוין אויבן געשריבן, אז אויסער דעם "חפץ 
חיים" ווייס איך נישט נאך איינעם פון די צדיקי הדור■ 
וואס זאל איינפאך שטיין מיטן זייגערל אין האנט און איים־ 
קוקן ממש די מינוט — אט, אט קומט משיח... 

זיינע פיל פשט׳לעך און גמטריאות וועגן ביאת המשיח 
זענען אלזא נישט ווי מען מיינט סתם חריפות. נאר א פועל 
יוצא פון דער אומאויפהערלעכער דערווארטונג: ער קומט■ 
ער קומט... 

אמאל האט ער געשמועסט מימן סטריקאווער רבין, 

דער וואס האט זיך אין די לעצטע יארן שטארק אפגעגעבן 
מיט דער שמירת־שבת־אקציע אין לאדז און וועלכער 
גייט אין פיל הויכע ענינים אין זיינע, דעם אסטראווצערס, 
דרכים, וועגן דער וועלט־מלחמה און דעם דערווארטעטן 
שלום. דאס איז פארגעקומען אין די לעצטע יארן פון 


דער וועלט־מלחמה און מען האט דערווארטעט דעם שלום 
פון טאג אויף טאג. דער שמועס איז פארענדיקט געווארן 
מיט די ווערטער: 

"מיר זענען נישט מתפלל סתם אויף שלום. שלום... 
מענטשן קערן זיך אום, זה לזיתו, זה לכרמו... צו וואס 
וועלן זיך אבער יידן אומקערן ? ווו זענען זיי עפעם, אונזערע 
זיתים וכרמים?... ניין! מיר זענען מתפלל אויפן סוף... 
נאר אויפן סוף... אויף ביאת המשיח..." 

א קליינער שטריך דערצו: 

מיט א וואך צוריק קומט אריין א ייד אין רעדאקציע 
מיט א מכתב־מליצה פונם אסטראווצער זצ״ל (ער האט 
געגעבן מכתבי־המלצה יעדן ארימאן). דער בריף איז 
געשריבן מיט א פאר מאנאטן צוריק. אויבן שטייט א 
"לפ״ק", ווי דער שטייגער איז אין רבנישע און רביאישע 
בריוו. ווייסט איר אבער, וואס פאר א ״לפ״ק״ דער 
אסטראווצער רבי האט געפונען פאר נויטיק צו שרייבן 
היינטיגעס יאר אפילו אין א געווענלעכסטן וואכדיגסטן 
בריף ? — "של משיח"... 

זיין באציאונג צו ארץ ישראל און ציוניזם 

אז ער איז נישט געווען קיין ציוניסט — דאס איז געווים. 
אז ער האט אויך נישט גורם געיוען דעם ״מזרחי״, — 
דאס איז אייך געוויס. אז ער זאל זיד אבער האבן באצויגן 
גלייבגילטיק אדער גאר פיינטלעך צי דער ציוניסטישער 
אדער מזרחישער ארבעט פאר או־ץ־ישראל — דאם איז 
בפירוש פאלש. ער האט נישט גורס געווען דעם ציוניזם 
איים שיטה און האט אויך נישט גורס געווען דעם מזרחי 
אלס שיטה. ער האט אבער ממש פארגעטערט יעדע ארבעט 
וואס יוערט געטאן לטובת דעם ישיב אין ארץ־ישראל. אין 
יאר תרפ״ה, בעת דער פערטער עליה זענען די אסטראוו־ 
צער חסידים, וועלכע האבן געוויס קיץ מינדעסטע זאך 
נישט געטאן אן דער דעה פון זייער רבין, געווען פון די 
ערשטע וואס האבן געגרינדעט אן ארץ־ישראל חברה. 

ווען איך האב אים צום לעצטן מאל באזוכט אין 
אטוואצק האב איך אליין געהערט פון אים פאלגענדען 
דיבור; 

"וואס וויל מען פארט האבן פון די היינטיקע שבי־ 
הגולה אין ארץ־ישראל? צו וואם פייניקט מען זיי מיט 
מחלוקת? זענען דען די שבי־הגולה אין די צייטן פון 
עזרא ונחמיה, צווישן וועלכע עס האבן זיך געפונען פיל 
נושאי נשים נכריות און מחללי שבת, געווען שענערע יידן 
פון די היינטיקע?" 

מיט אייניקע יארן צוריק האב איך אים איבערגעגעבן 
א שמועס פון א זשורנאליסט מיטן בעלזער רבין זצ״ל׳ 
אין וועלכן דער בעלזער האט געזאלט אויסדריקן זיך, ווי 



102 


שפר א ו ס 


וכצ ה 


עם איז איבערגעגעבן געווארן אין די צייטונגען, אז די 
ציוניסטן זענען נישט קיץ לאיאלע בירגער פון לאנד. 

ער האט בשום אופן נישט געוואלט גל־יבן, אז דער 
בעלזער רבי האט עס געזאגט. דער בעלזער רבי, האט ער 
געטענהט, איז א צדיק. ווי קען עס זיין. אז א פה לדיש 
זאל אזעלכעס זאגן אויף יידן י 

און דא האט ער אגגעהויבן צו פירן א שנייעס ייעגן 
שנאת חינם. דער אסטראווצער רבי האט דאן גערעדט 
איבער 4 שעה, און ווען איך וואלט דאן נישט געמוזט גיץ 
אהיים וואלט איך געקענט הערן נאך עטלעכע שעה יענעם 
שמועס, וועלכער איז שוין אריץ אין גאר הויבע דרכים, 
אין צירופי אותיות, מילואים און מילואים דמילואים... 

דערמיט ווערט אבער גישט אויסגעשעפט די גאנצע 
באציאונג פוגם אסטראווצער רבי זצ״ל צו ארץ־ישראל 
און צו דער ארבעט אץ ארץ־ישראל. זיין באציאונג צו 
ארץ־ישראל איז געווען זייער א קאמפליצירטע. פון איין 
זייט — ברענענדע תשוקה צו ארץ־ישראל און גרוים ליב־ 
שאפט צו אלע וואם ארבעטן דארט, און פון דער צווייטער 
זייט — גרויס פחד פאר ארץ־ישראל. 

צו ארץ־ישראל, פלעגט ער טעהנען, באדארף מען 
באזונדערס זוכה זיין. ארץ־ישראל איז אזא גרויסע קדושה, 
אז מען קען פשוט פארברענט ווערן אין איר פייער. דער 
מינדעסטער פגם דארט מאכט חרוב עולמות. די וואם 
גרייטן זיך צו ארץ־ישראל באדארפן דאריבער באזונדערם 
עולה זיין אין קדושה וטהרה. ער האט אזוי ווייט פערהיי־ 
ליקט ארץ־ישראל דאס ער האט געצווייפלט צו איז ער 
אליין אפילו ראוי פאר ארץ־ישראל... 

עם זענען דא, האט ער מיר אמאל געזאגט. דרייערליי 
מענטשן: א) אמתע קדושים וטהורים; ב) אזעלכע מענטשן 


ווי מיר. מיר זענען נישט קיץ רשעים, חלילה, אבער אויך 
נישט קיץ קדושים וטהורים; ג) מענטשן, וואס זענען נעבאך 
גאר אריינגעפאלן אין קליפה ר״ל. די "קדושים וטהורים" 
הייסן עולים, ווייל זיי זענען אנאויפהער עולה אין קדושה 
וטהרה; די !ואס זענען אין קליפה ר״ל הייסן "יורדים". 
ויאס קאן זיין א גרעסערע ירידה פון עמקי שאול ד 

ווי־זשע הייסן מיר, מיטעלע מענטשןי — מיר הייסן 
״י־שבים״. נישט מיר גײען אין דער יזויך, נישט מיר פאלן 
אין דער גידער ח״ו. 

אין ארץ־ישראל קאנען זיך איינהאלטן "עולים" אדער 
״יורדים״. עולים — דורך גרויסער קדישה; יורדים 
— ווייל מען רעכנט זיך לגמרי נישט מיט זיי און זיי זענען 
אין או־ץ־ישראל בבחינת "גויים מרקדים בהיכלו"... 

שלעכט איז איבערהויפט מיט אונח "יושבים". מען 
רעכנט זיך מיט אונדז זייער שטארק, און עס פעלט אונדז 
דער כוח צו זיין אמתע "עולים". 

די מרגלים האבן דאריבער געטענהט, אז ארץ־ישראל 
איז אן "ארץ אוכלת יושביה". ארץ־ ישראל קאן נישט 
אריבערטראגן די "יושבים", די מיטעלע מענטשן... 

וואם האט אבער דארויף כלב בן יפונה געזאגט ? "עלה 
נעלה וירשנו אותה". מיר ווילן גאר נישט זיין פון די 
"יושבים". מיר ווילן גיץ אלץ העכער און העכער... 

האט עמעצער גערעדט עטוואס שלעכטם אויף די שבי 
הגולה איז דער אסטראווצער רבי געקומען מיט זיין לימוד 
זקות: האט אים אבער עמעץ ערנסט געפרעגט וועגן 
באזעצן זיך אין ארץ־ישראל, האט ער געהייסן קודם כל 
מכין זיין זיך צו דעם דורך תשובה מעומקא דליבא 
און אומאויפהערליכע "עליה"... 

״דער מאמענט״. 30 מערץ 928 ז. 


ש. פלמוני 

א פערציק־יאריקער קאמף קעגו גוף 


דער באקאנטער ווארשעווער מאגן־דאקטאר. ד״ר פאפיערני, 
וועלכער האט לעצטנס כסדר געהיילט דעם אסטראווצער 
רבין, גיט איבער א ריי אינטערעסאנטע פרטים וועגן דעם 
לעבן פון דער אזוי אייגענארטיקער פערזענליכקייט, װעלכע 
עס איז געווען דער אסטראווצער עילוי. 

ווי באוווסט, האט דער נפטר געפירט א לעבן פון אן 
אסקעט. ביז זון־אונטערגאנג פלעגט ער נישט טועם זיין 
קיץ שום זאך, אפילו נישט קיץ געטראנקען. נאך מעריב, 


פיעגט ער ערשט נעמען עפעס אין מײל אריץ, און דאם 
בלויז פליסיגקייט. שבת און יום־טוב, ווען מען טאר נישט 
פאסטן, פלעגט ער זיו וואשן צום עסן. אבער ער פלעגט 
קיץ פלי־ש נישט עסן, נאר בלויז איינטינקן א שטיקל חלה 
אין פיש־יויך, וואס פלעגט דינען אלס סעודה. 

בעת מען פלעגט צו אים צישטיין, פלעגט ער אפ־ 
סמאטשקען א ביינדל, און דאס האט אים געדינט אלס 
נולי יש. 




הגאון רכי מאיר־ יחיאל דילדי הלשטוד, זצ״ל 


103 


די לעצטע יארן האט דער נפטר געליטן אויף סקלעראז. 
אויפן הארץ, און דערביי איז ער געווען אנעמיש. נאר פון 
דעם אלעמען פלעגט ער זיך נישט מאכן וויסן און עם 
האט אים אבפאלוט נישט געארט. דאקעגן האט ער געליטן 
אויף שטארקע עצירות. װאפ עס האט אים פערשאפט 
גרוים צער. מיט 3 יאר צוריק — דערציילט ד״ר פאפיערני 
— איז ער ארויסגעריפן געווארן צום רבין, וועלכער האט 
געוויילט אין ווארשע און איז געווען קראנק. נאכן אונטער־ 
זוכן דעם חולה איז פארן דאקטאר אנטשטאנען זייער א 
שווערע פראגע: פון איין זייט איז דער חולה געווען 
שרעקלעך אויפגעמאגערט און אפגעשוואכט און וואלט 
בעדארפט באקומען דערנערונג. פון דער צווייטער זייט 
אבער האט ד״ר פאפיערני מורא געהאט צו ווירקן צו 
פארשטארקן די דערנערונג, ווייל די קישקעס ביים חולה 
זענען געווען שרעקליך איינגעדארט און יעדע גרעסערע 
גארמע דערנערונג, ווי דער חולה פלעגט כסדר ניצן. 
וואלט זיך געקענט זייער פאטאל אפרופן אויפן געזונט־ 
צושטאנד פון רבץ. 

אצוו־יט מאל — דערציילט ד״ר פאפיערני — איו 
ער ארויסגערופן געװארן צום רבץ שפעט ביינאכט. דער 
רבי האט זיך געקלאגט, אז ער ליידט שטארק אויף 
עצירות. 

— פארוואס זאלט איר נישט ליידן. אז איר עסט 
נישט? 

— וואס הייפט, איך עס נישטי איך עס א כך א סך.. 

ווען ד״ר פאפיערני האט שפעטער געפרעגט דעס שמש■ 

וואס דער רבי האט געגעסן א גאנצן טאג האס ער געגנט־ 
פערט, אז אייגנטליך נאי• גאריישט, נאר אי־ף דער קיד 
איז פאראן א פיינער בארשט... 


מיט 2 יאר צוריק — דערציילט ווייטער ד״ר פאפיערני 
— האט זיך דער רבי געפונען אין אטוואצק. עם איז דאן 
געווען א הייסער זומער־טאג. ווען מען האט אים, ד״ר 
פאפיערני, ארויסגערופן צום רבץ האט ער אים געטראפן 
זיצן אין פוטער און שטריימל און דערביי איז אים געווען 
שרעקלעך קאלט. 

דער רבי האט דאן דערקלערט דעם דאקטאר, אז די 
לעצטע טעג איז אים זייער קאלט און לויט דעם שמשם 
מיינונג קלאפט דער דופק זייער שוואך. ער פרעגט דאריבער 
דעם דאקטאר, וואם זאל דאם באדייטן. 

ד״ר פאפיערני האט דאן אונטערזוכט דעם רבין און 
געפונען, אז דער דופק איז אין ארדנונג, נאר די קעלט 
איז פון נישט דערנערן זיך. 

ביים געזעגענען זיך האט דער רבי געזאגט צום 
דאקטאר: "עם גייט יום־כפור. מען דארף תשובה טאך. 

דער דאקטאר האלטענדיק, אז דער רבי מיינט אים, 

האט געענטפערט. 

— איך האב נישט אזוי פיל עבירות¬ 

— ניץ, איך מיין נישט אייך — האט דער רבי 
געענטפערט — איך מיין זיך, זיך מיין איך... 

— אויפן רבץ וועט קיינער נישט זאגן, אז ער איז 
זינדיק — האט דער דאקטאר געזאגט. 

— ווייס איך — האט דער רבי געגעבן צו פארשטיין 
דעם דאלטאר — עס איז א גרויסער טעית. מיר זענען 
מער זיגייק פון יעדן בשר־ודם. אויף אונז גיט מען מער 
אכט־ני... מען האט אונדז אויפן אויג. 

,,מאמענמ׳• ײארשא• 11 מערץ 92 s !. 


י. בראנשטייז 

די לעצטע מינוטן פון אסטראווצער גאון 


ביי קריאת התורה 

"זאלסט וויסן, עס איז נישט היינט אזוי ווי שטענדיק". 

די דאזיקע ווערטער האט דער אסטראווצער רבי 
געזאגט דער רביצין שבת 4 א זייגער בייטאג. די רביצץ 
האט זיך פונאנדערגעוויינט און דער רבי האט געהייסן 
דאווגען מנחה. דאם געוויין פון דער זקנה האט אויף די 
חסידים געמאכט א שווערן איינדרוק, און אין גרוים בהלה 
האט מען זיך געשטעלט דאוונען. 


בעת קריאת התורה, ווען מען האט דעם רבין אויפגע־ 

רופן צום ספר, זענען אלע אויפגעציטערט געווארן: דער 
רבי האט זיך פלוצלינג אויפגעזעצט פונם בעט און א מאך 
געטאן מיט דער האנט: ״וואס טוט ער ן — איך בין דאך 
א לוי, און ער האט מיך גאר אויפגערופן ישראל במקום 
כהן"• 

דער עולם האט נישט געוווסט וואם דאס זאל בעדייטן, 

ודיל אלע האבן דייטליך געהערט ווי מען האט אויפגע־ 
רופן "לוי במקום כהן". 



104 


ספי אוסטרוסצה 


מען האט, פארשטייט זיך׳ נאכאמאל אויפגערופן, 
צוגעטראגן דאס ספר צום בעט און ער האט געמאכט 
א ברכה. דאס דאזיקע געשעעניש, וואס האט געטראפן 
דאס ערשטע מאל, האט זיך שנעל פארשפרייט איבער דער 
גאנצער שטאט, און דעם רבינס הויף איז באלאגערט 
געווארן פון מענטשן. 

ווען דער רבי האט אבער שפעטער אליין געמאכט 
"הבדלה" און הויך געזאגט "־מבדיל" האבן זיך אלע 
בערואיקט און זענען געווען זיכער אז דער אסטראווצער 
רבי, "דער קעמפער קעגן מעדיציך, וועט נאך מאריך 
ימים זיין. 

— וואס פאר א ראלע שפילן ביי אים־זאל־לעבן, 
דאקטוירים — רעדט א חסיד, וועלכער איז געשטאנען 
אין רבינס הויף ארומגערינגלט פון נייגעריקע; פאר די 
דאקטוירים עקזיסטירט ער דאך שוין לאנג נישט: שוין 
צענדליקער יארן ווי ער האט נישט קיין הארץ, נישט קיין 
לונגען און דאו — טריומפירט װײטער דער חסיד — לאכט 
דער רבי פון זיי. 

אין אוונט האט דער רבי זיך געהייסן דעדלאנגען דעם 
טערמאמעטער. דער עולם שטייט אויף די שפיץ נעגל. 
פלוצלינג — 39 . 

נישט קוקנדיק וואם אויסערלעך האט זיך דער רבי 
גארנישט געענדערט, האט מען דאך שוין קיץ מינוט נישט 
געווארט און גערופן די שטאטישע דאקטוירים: שאפעל 
און אבראמאוויטש. 

— טעלעפאנירט קיץ ווארשע נאך ד״ר גרשון לעווין 
— האט דער רבי באפוילן. 

מען איז געלאפן טעלעפאנירן. עס איז אבער שוין 
געווען צו שפעט. דער רבי האט געהייסן מען זאל אים 
אראפנעמען פון בעט, און ווען מען האט אים צוריק 
ארויפגעטראגן אויפן בעט — א געשיכטע פון עטלעכע 
מינוט איז ער נסתלק געווארן. 

דער נאשעלסקער רב רויינט 

בעת דער אסיפה וואס איז פארגעקומען אין דער נאכט פון 
זונטיק אויף מאנטיק, ווו די פארשטייער פון דער ־־ילה 
אין אסטראווצע האבן פארגעלייגט אז דעם נפטרס זון 
דער נאשעלסקער רב רבי יחזקאל זאל אונטערשרייבן דעם 
כתב הרבנות, איז געקומען צום פאלגענדען טראגישן 
מאמענט: 

איינער פון די חסידים וועלכער איז געקומען אויף 
דער אסיפה, האט זיך קעגנגעשטעלט דעם באשלום פון 
דער קהילה און דערקלערט, אז צוליב דעם יואס נאשעלסק 
איז נישט ווייט פון ווארשע און לאדז זאל רבי יחזקאל 
בלייבן רבי אין נאשעלסק, און דאם רבנות אין אסטראווצע 


זאל איבערנעמען אן אייניקל פון נפטר ר׳ משה ישראל. 
די פארשטייער פון דער קהילה וועלכע האבן געוואלט אז 
דער נאשעלסקער רב זאל איבערנעמען דאס רבנות אין 
אסטראווצע, זענען געווארן שטארק אויפגעבראכט און 
דערקלערט, אז אויב מען וועט זיי נישט נאכגעבן נעמן 
זיי אראפ פון זיך די אחריות און עס וועט קומען אין שטאט 
צו שטארקע מחלוקת. בעת די דאזיקע אונטערהאנדלונגען 
איז דער נאשעלסקער רב נישט געווען און די קהילה 
פארשטייער האבן זיו געווענדעט צו ד־ אנוועזנדע רבנים 
פון וואלבראם און גריצע זיי זאלן מעלדן דעם נאשעלסקער 
רב וועגן זייער באשלוס. 

די רבנים זענען אריץ אין צווייטן צימער און געמאלדן 
וועגן דעם דעם נאשעלסקער רב. ווען דער רב האט דאס 
דערהערט האט ער זיך שרעקלעך צעוויינט. עם האט 
געדויערט לערך א האלבע שעה ביז ער האט זיך בארואיקט 
און ענדלעך אונטערגעשריבן. 

די לוויה פון אסטראווצער רבין 

אין אויטאבום מיט וועלכן איך בין זונטיק אינדערפרי 
געפארן קיץ אסטראווצע זיצן צוואנציק אסטראווצער 
חסידים. די שטימונג איז זייער א געדריקטע. די ידיעה 
וועגן דער פטירה איז געווען א שרעקלעך איבעראשנדע, 
ווייל קיינער האט נישט געוווסט אפילו, אז דער רבי איז 
קראנק. אין אויטאבוס איז שטיל. קיינער רעדט נישט אוים 
א ווארט. איינער זאגט שטיל "תפילת הדרך", אן אנדערער 
קוקט אריץ אין א "ליקוטי צבי". אנדערע וויינען שטיל. 

מען באפעלט דעם שאפער ער זאל פארן וואם שנעלער, 

ווייל מען קאן נאך אמאל פארשפעטיקן צו דער לויה. 

די שטילקייט רייסט איבער א ייד מיט א געלער 
בארד און לאנגע פיאות. 

— ווייסט, אברהם — ווענדעט ער זיך צו א חסיד 
וואס איז געזעסן נעבן אים. — אונז האט געטראפן נאך 
אן אומגליק: א סך חסידים וועלן היינט נישט קענען 
גיץ צו די וואלן, און דער 33 וועט דאריבער זיכער פאר־ 
לירן א מאנדאט"... 

— ״מן הסתם וויל מען דאך פון הימל״ — מישט 
זיך אריץ א צווייטער — אז ״יענע״ זאלן זיגן... דא װערט 
פלוצצלינג שטיל. מען האט ווייזט אויס אנגעוויזן, אז 
אין אויטא זיצט א ״דײטשל״ (מען האט דאס געמיינט 
מיין כבוד), און עם איז גלייכער נישט צו רעדן. 

דער שלימזלדיקער שאפער 

קיץ אסטראווצע זענען מיר אנגעקומען האלב 6 פארנאכט. 
גאנץ אסטראווצע שטייט ווי איין מענטש אין רבינס גאס 
און ווארט אפ דאס אנקומען פון נפטר׳ס איינציקן זון, דעם 




הגאון רכי מאיר־יחיאל הלױ הלשטוק זצ״ל 


105 


נאשעלסקער רב. דער עולם איז געוואלטיק דענערווירט 
ווען ער זעט אז פון אלע זייטן קומען אן אויטאם מיט 
מאסן חסידים פון די ארומיקע שטעט און פון גאליציען, 
און דעם נאשעלסקער רב זעט מען אלץ נישט. אין שטאט 
פערשפרייטן זיך אומרואיקע קלאנגען, ענדלעך 11 א 
זייגער אין אוונט זעט מען פון ווארשעווער שאסיי צוויי 
שטארק לייכטנדע לאמפן פון אן אויטאמאביל. יונגווארק 
לויפט אקעגן. דער נאשעלסקער רב איז דא. 

די רייזע פון נאשעלסקער רב האט געדויערט 17 שעה: 

דער ווארשעווער שאפער האט געטאן איין קלייניקייט. 
ארויספארנדיק פון ראדאם האט ער אנשטאט צו פארן 
אויפן שאסיי וואס פירט קיין אסטראווצע, געפארן קיץ 
זוואלין און פון דארט קיין פילעוו. דא האט מען זיך ערשט 
געכאפט אז מען איז שלעכט פארפארן און געקירעוועט 
צוריק קיץ ראדאם. קומענדיק 17 קילאמעטער פאר 


אסטראווצע איז דער אויטאמאביל, וועלכער איז גע־ 
גאנגען מיט דער גרעסטער שנעלקייט, אריץ אין א גראבן 
און זיך אויפגעהאלטן נאך 2 שעה. דאס אלץ איז מען 
געוװיר געװארן פון שאפער וועלכער איז געווען ארומגע־ 
ריגגלט פון מענטשן און זיך געהאלטן אין איץ פארענט־ 
פערן, אז ער איז נישט שולדיק. 

אין דער לויה האבן זיך באטייליקט 20 טויזנט 
מענטשן, דארונטער העכער 10 טויזגט אנגעפארענע. די 
שטאטישע באפעלקערונג האט ארויסגעוויזן דעם פרעמדן 
עולם די העכסטע גאסטפריינטלעכקייט, און א סך האבן 
אויסגעליידיקט זייערע שטיבן כדי די פרעמדע זאלן האבן 
ווו איבערצונעכטיקן. א מוסטערהאפטע ארדנונג האט אויך 
געהאלטן די פאליציי. 

״מאמענט״ ווארשא, 15 מערץ 1928 . 


די רעשטלעך פון אוהל אויפן קבר פון גאון רבי מאיר יחיאל, וואט די נאצים האבן צעשטערט. 


שרידי:האהל של הגאון ר׳ מאיר־יחיאל, שנהרס ■על־ידי מנאצים 




מ. ש. גשורי 


ביבליוגרפיה על הגאוו מאוסטרובצה 


לתועלתם של אלה שירצו להעשיר אר. ידיעי־ 

תיהם על האישיות המופלאה הזאת, אני מב¬¬ 
אים רשימה ממצה של חיבירים שנרשמו מפ־ו 
של הרבי מאוסטרובצה ומאמרי הערכה שנב־ 

תבו עליו. 

1 . ספר "אור תורה" ע״ס בראשית, חידושים ודרושים, 
דברי מוסר וחסידות מאת הרב הגאון וכו׳ רבי מאיר 
יחיאל הלוי אבד״ק אוסטרובצה. נמסר והובא לדפיס 
ע״י תלמידו ר׳ יוסף יהודה לייבוש דומ״צ בלודז, 
פיוטרקוב, תרפ״א. בדפוס מרדכי יהודה צדרבוים, 
עמודים 30+262 . 

2 . הקדמה לספר "אור תורה" מאת ר׳ יוסף יהודה 
לייבוש דומ״ץ בלודז, התנצלות המסדר ומוציא 
הספר לאור. 

3 . ספר "אור תורה" ע״ס בראשית... מכ״ק... רבי מאיר 
יחיאל הלוי בן אברהם יצחק נדפס שנית... ירושלים 
(דפוס התחיה), תשי״ח, רע״ג עמודים. 

4 . ספר "מאיר עיני חכמים", מאת האדמו״ר הרב הצדיק 
וכו׳ מאיר יחיאל הלוי זצ״ל אב״ד דק״ק אוסטרובצה, 
בןהרה״הר׳ אברהם יצחק הלוי, ובו שלושה ספרים: 

חלק ראשון: חידושים על קל״ד עגינים שבש״ס, 

וכל עגין וענין מחולק לסעיפים אשר כל סעיף הוא 
פלפול בפני עצמו, כולם מלאים חריפות ובקיאות, 
דברים נחמדים משמחי לב ומאירי עינים, נעתק 
ונסדר והובא לביה״ד ע״י הצעיר שבתלמידיו ר׳ 
יחיאל ראובן מנדלבוים, שנת תש״י, ביו־יורק. 

חחלק שני: חלק הדרוש מחולק לסעיפים. 

חלק שלישי: מבנו הרב יחזקאל הלוי בשם "קדשי 
יחזקאל", י״ט ענינים מלאי חריפות ובקיאות. חלק 
ראשון — 238 עמודים גדולים, חלק שני — 52 , 

חלק שלישי — 38 עמ. 

5 . ״בית מאיר״ — לתולדות האדמו״ר מאוסטרובצה. 
בספר "מאיר עיני חכמים", כנ״ל מהדורה תנייגא, 
ניו־יורק, דפוס הדר, תשי״ב. 

6 . ספר "מאיר עיני חכמים", כנ״ל, מהדורה תניינא, 
ניו־יורק. דפוס הדר, תשי״ב. 

7 . ספר "קדשי יחזקאל", פלפולים נחמדים על עניני 
קדשים, מאת רבי יחזקאל בן רבינו מאיר יחיאל, 


,־,עתק והוגה ע״י רבי יחזקאל ראובן מדלבוים, ניו־ 

יורק. תש״י. 

8 . רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, חייו, שיטתו ותורתו, 
מאת הרב איסר פרנקל, תל־אביב, "נצח׳/ תשי״ג, 

149 עמודים. 

9 . נפטר געווארן דער אסטראווצער רבי זצ״ל (עם 
תמונתו). ״דער מאמענט״, ורשה, כ׳ אדר תרפ״ה — 

12 מערץ 1928 . 

סו. די לוויה פון אסטראווצער רבין זצ״ל, "דער מא־ 
מענם״, 13 מערץ 1928 . 

1 ו. נאך דער פטירה פון אסטראווצער עילוי װואס דער־ 
ציילט זיין שטוב־דאקטאר וועגן נפטרם לעבן, תעני־ 

תים און מידות:, ״דער מאמענט׳/ 14 מערץ 1928 . 

12 . די לעצטע מינ״טן פון אסטראווצער רבין זצ״ל: ביי 
קריאת התורה — י. בארנשטיין. "דער מאמענט", 

15 מערץ 1928 . 

13 . "דער גרויסער קדוש פון אסטראווצע זצ״ל (אייניקע 
שטריכן צו זיין גייסטיקער געשטאלט און עטוואס 
פון זיינע תורות)״ — הלל צייטלין, "דער מאמענט", 

16 מערץ 1928 . 

14 . נאד וועגן דעם אסטראווצער רבין זצ״ל — הלל 
צייטלין, ״דער מאמענט״, 30 מערץ 1928 . 

15 . נפטר געווארן דער אסטראווצער רבי, ״הײנט״, 12 
מערץ 1928 . 

16 . דער אסטראווצער (שטריכן) — י. מ. ניימאן, ״הײנט׳/ 
23 מערץ 1928 . 

17 . דער אסטראווצער רבי (אינטערעסאנטע פערזענליכע 
זכרונות) — ש. פעטרושקא <תד אביב!, ״הײנט״ 25 
מערץ 1928 . 

18 . נפטר געווארן דער אסטראווצער רבי זצ״ל, "דער 
יוד״■ ווארשא 12 מערץ 1928 . 

19 . נאך דער פטירה פון אסטראווצער רבי זצ״ל. "דער 
יוד״, 12 מערץ 1928 . 

20 . די אימפאזאנטע לוויה פון אסטראווצער רבין זצ״ל, 
״דער יוד״, 13 מערץ 1928 . 

21 . דער אסטראווצער רבי זצ״ל (שטריכן צו זיין כאראק־ 
טעריסטיק), ״דער יוד״, 16 מערץ, 23 מערץ 1928 . 

22 . פטירת הרב־ מאוסטרובצה, ״הצפירה״, וורשה, 12 
למרץ 1928 . 



107 


הגאול דכי מאיר־יחיאל הלױ רלשימול זצ״ל 

23 . האדמו״ר רבי יחיאל מאיר הלוי זצ״ל מאוסטרובצה 
"ההד", ירושלים. שנה שלישית תרפ״ח, גליון ז. 

24 . עת ספוד — הרב הגאון הקדוש שר התורה וכו׳ 
האדמו״ר מאוסטריבצה איננו — מאת הרב שמואל 
אהרן הלוי פרדס, "הפרדס", קובץ חדשי רבני, 
שיקאגו, תרפ״ח. חוברת ב׳, עמ. 1 — 4 . 

25 . דיךתורה, מאה יהושע אלטמן, "הדואר". ניו־יורק, 
לח (א' תקצט). 

26 . נאך דאטן וועגן די פאלקסטימלעכע אויפפירונגען 
פונעם רבי ר׳ מאיר יחיאל הלוי פון יאסקע אפטער, 
"אסטראווצע". בוענאס אײרעם (ארגענטינע) 1949 
ז. 30 — 32 . 

27 . א שבח דעם אלטן אסטראווצער צדיק ז״ל — פון 
יחזקאל וויינבערגער, ״אסטראװצע״• בוענאס־אײרעס 
1949 , ז. 33 — 34 . 

28 . דער אסטראווצער זדערציילונג) — י. אפאטאשו !עם 
תמונתו) ״אסטראװצע״, בוענאס־איירעס, 1949 , ז. 
105 — 110 . 

29 . עשור להסתלקות רבי מאיר יחיאל הלוי זצ״ל — 
הרב ש. ז. זוין, "הציפה", תל־אביב, אדר א׳ תרצ״ח. 

30 . דער אסטראווצער רבי אלס קאנדידאט אייף לובליגער 
רבנות, ׳,לובלין" לנ. שמן, טורונטו—קנדה, עט. 
89 — 90 , 488 , 

31 . רבי מאיר ־היא'‘. ,.אמאליקע דירות" פץ אליעזר 
קופפערמאן, ייו־־ודק, 1955 ■ ז. 219 — 229 . 

32 . זכרונות און בילדער, "גייע און אלטע חיים" פון מלכה 
אפלבוים, ריא דע זשאנעירא 1955 . ז. 219 — 229 , 

33 . זכרונות פון מילד שטעטל, "נייע און אלטע היים" 
פון מלכה אפ^ביים, ריא דע זשאגעירא 1955 , ז. 
81 — 82 . 

34 . נוסח אסטראווצע. "דא 0 געזאנג פון חסידות", פץ נ. 
שמן, צווייטער באנד, בוענאס־איירעס, 1959 , ז. 
127 — 138 . 

35 . תולדות האדמו״ר מאוסטרובצה, "בית מאיר", קובץ 
תלמודי־פלפולי, בעריכת חיים יצחק וואלגעלערנטער 
הי״ו, חוברת ד, תרצ״ו, שבת־אדר, עמ. ג—ט. 

36 . "עומר מן כולל קץ הפלאות על הגאולה העתידה, 
לקוטי אומר ודברי קודש מהאדמו״ר מאוסטרובצה" 

וכר, מחוברים ע״י מאיר נאמבערג מזוואלין, ווארשא, 
תרע״ב. 

37 . "אור הגנוז" להאדמו״ר מאוסטרובצה, פיוטרקוב, 
תרפ״ח, בספר "ויקהל משה", דרשות לשבתות ולרג¬ 
לים, מאת משה האלטער. 

38 . הספר "עמודי שש" על הרה״ג מאוסטרובצה מאת 
הרב משה האלטער, פיוטרקוב, תרפ״ט. 


39 . ר׳ מאיר יחיאל זצ״ל מאוסטרובצה, מאת י. י. 
בוימינגר, "הצופה" יז אדר תש״ה. 

40 . אוסטרובצי: בית צדיקים הולצשטיק, קונטרס "שם 
ושארית" מאת הרב לוי הלוי גרוסמן, תל־אביב, 
תש״ג, עמ. י/ 

41 . שושלת אוסטרובצה (הלשטוק), "ספר האדמו״רים" 
מאת יצחק אלפסי, הוצאת "אריאל", תל־אביב, תשכ״א, 

עמ. 106 . 

42 . רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, "מדור דור" מאת מ. 
ליפסון, כרך שלישי, הוצאת ״דורות״, מס. 1876 , 
1931 , 1932 , 2463 . 

43 . אסטראווצע א שטאט פון חסידים. למדנים און רעווא־ 
לוציאגערן, "בית הכנסת הגדול אנשי אסטראווצע", 
טאראנטא, 1950 . 

44 . קליינע עפיזאדן פון אסטראווצע ״בית הכנסת הגדול 
אנשי אסמראווצע". טאראנטע, 1950 . 

45 . זכרינות פון אסטראווצע, פון מעגדל הארטשטיין, 
"ביח הכנסת הגדול אנשי אסטראווצע", שאראנטא, 
1950 . 

46 . אסטראוױעץ־אסטראװצע : אין ג. שמן׳ס ארטיקל: 
דרייסיק יאר אסטראווצער סאסייטי, ״אסטראװצער 
סו־יעריקער יוביליי־בוך״, טאראנטא. 1954 . 

47 . איה תולדות יעקב; רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, 
"הצופה", יט כסליו תשי״ז. 

48 . מים שלנו, מרבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, 
"הצופה". יד ניסן. תשב״א. 

49 . שלושה אנשים, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
יד מרחשון תשכ״א. 

50 . על שמיני עצרת. מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
בא תשרי תשט״ז, 

51 . על פסוק כל זהב התרומה, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", כב תמוז תשי״ד. 

52 . על אבא אברהם, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה" 
בו חשוון תשט״ז. 

53 . מקוה מים, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", כד 
אדר ב׳ תשכ״ב. 

54 . לא יסור שבט מיהודה, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", טו טבת תשט״ז. 

55 . ויחי יעקב, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
יא טבת תשי״ח. 

56 . לכם בעצרת, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, ב סיון 
תשכ״א. 

57 . ויקרא אל משה, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, כט אדר 
תשי״ח. 



108 


ספר אופטרוגצה 


58 . ארבע מאות שקל׳ מדברי רמ״י מאוסטרובצה, כו 
חשוון תש״ך. 

59 . יומא דעצרת מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
א׳ סיון תש״ך. 

60 . לא תרצח, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", י׳ 
אב תשכ״ב. 

61 . יהודה אתה יודוך, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
,׳הצופה", כד כסליו תש״ך. 

62 . כי גנוב גונבתי, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
ט׳ תשרי תשכ״א. 

63 . בעשור לחודש, מדברי רמ״י מאומטרובצה, "הצופה", 
ט׳ תשרי תשכ״א. 

64 . ואחרי כן יצא אחיו, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", ג׳ כסליו תשט״ז. 

65 . והכסיל בחושך, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
יט תשרי תשכ״ב. 

66 . איש מצרי, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", כב 
טבת תשכ״ג. 

67 . מהרי שלש סאה קמח, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", יט חשוון תשט״ז. 

68 . ויחפרו באר אחרת, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", כח חשוון תשי״ז. 

69 . ורחץ בשרו במים, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", מ׳ ניסן תשכ״ב. 

70 . ירק בפניה, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", יג 
אייר תשכ״ב. 

71 . לא יסור שבט מיהודה, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", י , טבת תשי״ז. 

72 . אדוני זקן, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה" י״ט 
מרחשוון תשכ״ג. 

73 . שלושה אנשים, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
יז מרחשוון תשכ״ב. 

74 . אין כאלקינו, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, "הצופה", 
יב אב תשי״ז. 

75 . עפ״י ויקרא אל משה, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", ב׳ גיסן תשט״ו. 

76 . עפ״י דרשי ה , בהמצאו, מדברי רמ״י מאוסטרובצה, 
"הצופה", כט אלול תשט״ו. 

77 . זכרונות: ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, שערים, 
יט אדר תש״ך, תשכא, תשכב. 

78 . זכרונות: ר׳ מאיר יחיאל מאוסטרובצה, המודיע, ב׳ 
ניסן תשי״א; יט אדר תשי״ב. 


79 . האוסטרובצאי(סיפור), י. אופטושו, "הצופה" כ׳ אלול, 
תרצ״ח. 

80 . הרב יחזקאל האלשטוק — האדמו״ר מאוסטרובצה: 
העיר והרבי, הרב נעשה לאדמו״ר, בנו יחידו של 
הרבי מאוסטרובצה, רבנות ראשונה באינווולודז, רב¬ 
נות שניה בנאשלסק, רב ואדמו״ר באוסטרובצה, 

דרכו של ר׳ יחזקאלה, בימי הזעם והשואה, "אלה 
אזכרה״, כרך רביעי, עמודים 47 — 57 . 

81 . כך נרצח האדמו״ר מאוסטרובצה — י. וורוצלבסקי. 
"הצופה", ו׳ כסליו תשכ״א. 

82 . הרב ר׳ אלימלך האלשטוק — גאשלסק: תולדותיו, 
שושלת אוסטרובצה, הרבנות בנאשלסק, רודף צדקה 
וחסד, נגדע עץ באבו "אלה אזכרה", אוסף תולדות 
קדושי תש—תשג, כרך שלישי, ניו־יורק, תשי״ט, 

עמ. 117 — 121 . 



האב — האדמו״ר הגאון רבי מאיר יחיאל הלוי זצ״ל 


חיים ש. פלמרן 

האדמו״ר רבי יחזקאל - אחרון רבני אוסטרובצה 


רבי יחזקאל׳י, הרבי השני מאוסטרובצה, דומה היה 
לאביו הגדול רבי מאיר יחיאל. גם בזיו־פניו וגם בהלי־ 
כותיו־בקודש, הליכות גאון וצדיק, בלטו הקווים המשותפים 
של האב והבן. גדלותו התורנית מצאה לה כלי־ביטוי 
בישיבה הגדולה "בית מאיר" שיסד לזכר אביו. בתור 
מנהיג מורם־מעם וקדוש־עליון התבלט בשבתו על כסא 
אביו כרבה של העיר אוסטרובצה וכאדמו״ר לעדת החסידים 
הגדולה. 

בדרשתו הראשונה שהשמיע אחרי הכתרתו, הזכיר 
הרבי את סיפור חז״ל: "בית מדרשו של רבי אליעזר היה 
עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם ומיוחדת לו לישיבה. 



הבן — האדמו״ר רבי יחזקאל׳ה הי״ד 


פעם אחת נכנס רבי יהושע והתחיל נושק אותה האבן 
ואמר: האבן הזאת דומה להר סיני". במקום הזה, הוסיף 
הרבי, עמד אבי הגדול להורות תורה לעמו והרי זה 
כמעמד הר סיני — איך אעיז ואינני ראוי לעמוד במקום 
קדוש כזה?!... 

קהל האלפים שהאזין לדברו נפעם ונרגש. הרושם 
היה כביר. הכל הרגישו ברגע זה שרבי יחזקאל׳י ראוי 
למלא מקום אביו. 

בקולות וברקים 

מתפלל היה רבי יחזקאל׳י בהתלהבות גדולה, בשפיכת־ 
לב ונפש כמים. מספרים עליו: פעם, בשהותו באוטבוצק, 
נאות־הקיט שליד ווארשה, התפלל בקול אדיר ובוקע 
שחקים, שהרעיד את הלבבות. פנה אליו רבי חיים פוזנר, 
מרבני ווארשה, ואמר: מדוע תפילתו של מר בקולי קולות, 
ואילו אני מתפלל בשקט? 
ענה לו רבי יחזקאל׳י: 

— כבודו מתפלל לעצמו, לכן יכול הוא להנמיך את 
קולו, ואילו מגרוני בוקעים קולות של יהודים למאות, 
המתחננים כי אתפלל עבורם.., מה, איפוא, כל פלא אם 
אני שואג בקול?... 

בימי עברה וזעם 

את דגל החסידות נשא הרבי מאוסטרובצה ברמה עד 
לשנות השואה, ועד בכלל! הוא לא שינה מעבודתו הקדושה, 
גם על סף הכליון ממש. 

בעיני־רוחו חזה את מוראות השואה עוד בראשית 
ניצניה, ולא נתפס לאשליות. עוד בטרם לבשו מבצעי* 
ההשמד של הנאצים ממדים רציניים ניבא הרבי כי גזר־ 
דינה של יהדות פולין נחתם לשבט. הוא ניבא גם לתבוסתו 
של היטלר. באחת משיחותיו האחרונות עם חסידיו, אמר 
הרבי את הדברים הבאים, כפי שנמסרו על ידי אחד 
ממקורביו, מר רובינסון באמריקה. 

הרבי אמר: "יודע אנכי כי הצורר ינחול בסופו 
של דבר מפלה גדולה. אך ירא אנכי, כי גזר־הדין שלנו, 
של יהודי פולין, כבר נחתם לרעה. אינני מתפלל יותר 
עבורנו, אני מתפלל בעד אחינו בני ישראל באמריקה 
ובארץ ישראל. חוששני שיהודי אירופה אבודים כבר, 
אך עלינו לתפלל שיהודים ממקומות אחרים יבלו את 
הרשע. שייכרת עמלק זה עוד בטרם יספיק להגיע אל 
אחינו ואחיותינו מעבר לאוקיינוס"!... 


110 


ספר א ו ס ט ד ו ב צ ה 


במצור ובמצוק 

בפרוץ השואה :מצא הרבי בנווה־הקיץ של אוטבוצק 
לתקופת־נופש. מיד נחפז לשוב לאוסטרובצה, כי לבו 
לא נתנו להיפרד מבני קהילתו ואמר לחלוק אתם גורל. 

יהודי אוסטרובצה, שאהבוהו אהבת־נפש. נצרו עליו 
כעל אישון־עינם. השיגו עבורו דירה מוסתרת היטב• שם ישב 
על התורה ועל העבודה בלי הפסק. אפילו שכרו בשבילו 
אנשי־משמר מזויינים, שהוליכו אותו בכל ערב־שבת 
למקוה. בדירתו המוסתרת סידר "מנין" מיוחד. כל זה 
נמשך עד לטבח. 

מחזה קורע־לבבות התרחש יומיים לפני הטבח הגדול 
בקיץ תש״ג, כאשר הרבי ועדתו יצאו להטמין את ספרי 
התורה בבית־העלמין העתיק ונפרדו ביללות מקבר רבם 
האהוב, האדמו״ר רבי מאיר יחיאל זצ״ל. 

בניסי־ניסים ניצל הרבי מטבח־המונים אכזרי זה. 
אחרי־כן עבר מיד בחשאי־חשאין לצויזמיר. ישם התכונן 
לעקידה הנוראה. עדת יהודים דוויה שהצטופפה סביבו, 
שאבה ממנו חיות ועידוד ברגעים האחרונים. 

על קידוש השם 

מספר עד הראייה, אהרן פרידנטל, על שעותיו האח¬ 
רונות של הרבי בצויזמיר. 

— היה זה בימים הראשונים של חודש טבת, לשנת 
תש״ג. במשרדי ה״יודנראט" הופיעו ראשי הגיסטאפו ודרשו 
להסגיר לידיהם את הרבי מאוסטרובצה, עד השעה 12 
בצהרים, אחרת הם יתנקמו בכל יהודי העיר. הם קראו 
לו: ״דער וואונדער־ראביי פון אוסטראװיץ״ (״עושה־הנפ״ 
לאות מאוסטרובצה"). 


הצו של הגיסטאפו עורר בהלה גדולה בעיר. הכל 
רצו להציל את הרבי, להסתירו, להבריחו או לפדותו 
תמורת שוחד וכופר־נפש. 

אולם הרבי ביקש להתפלל. התעטף בטלית־ותפילין 
*שפך צקון לחשו בפגי קונו. טבל במקוה ולבש קיטל לבן. 
ברגע האחרון ניסו יהודים להסתכן ולהכריחו לצד הארי 
שיל הגיטו, אולם הרבי התנגד לכד. חלילה לי, אמר לסכן 
את חייהם של 30 אלף יהודי העיר. אם אברח יתנקמו בהם 
הנאצים, מוטב שאהיה קרבן־הקהל, ולא להיפך! 

כשהופיעו המרצחים לקחת את הרבי, אמר להם: "כבר 
עידן ועידנים שאגי מצפה לזכיה זו, הריני מוכן ומזומן!". 
20 יהודים פנו אל ראש הגיסטאפו בבקשה מזעזעת: הם 
מוכנים למסור חייהם בכדי להציל את הרבי! אך הרשע 
המרושע פרץ בצחוק שטני: טוב מאוד! תמותו ביחד 
עם הרבי! 

הוא ציווה לז׳נדרמים הנאציים לתפוס את 20 היהודים, 

אחר פקד להעמיד את הרבי בככר בית־הכגסת מול הקיר, 
ואחרי שהמיתו ביריות פקד על 20 היהודים לקברו בבית־ 
העלמין ולחפור גם לעצמם קבר, שלתוכו נורו כעבור 
שעות ספורות. 

ברגע האחרון, מספר עד־הראיה, כשהרוצח כיוון את 
אקדחו אל הרבי, קידש וטיהר רבי יחזקאל׳י את עצמו 
בסילודין וקרא בגאון ובעוז: "שמע ישראל ה׳ אלקינו 
ה׳ אחד!" 

כה עלה הכורת על חסידות אוסטרובצה המעטירה, 
שעלתה בלהבות־קודש השמימה. 


רבי יחזקאל בימי הזעם והשואה 


כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נמצא מרן הגה״ק ר׳ 
יחזקאל׳ה זצ״ל בדרך מקרה בוארשה הבירה, שם עברו 
עליו ימים קשים של הפצצות קשות ושל רעב ומחסור. 
בקיץ של שנת ת״ש עלה בידי חסידיו להעבירו לאוסטרוב־ 
צה במכונית של "עזרה ראשונה". חשש הרבי לדור בביתו 
ועבר לגור בבית בנו בכורו הרב הצעיר ר׳ יעקיל׳ה. 

על אף הסכנה המיוחדת הצפויה לחרדים בעלי זקן 
ופיאות להיראות ברחובות העיר, מתאספים היו בדירת 
הרבי חסידים רבים ובשבתות היה עורך שולחן ומשמיע 
דברי תורה. אך אפשר היה לראות כמה הוא מתייסר 
ביסורים על שאיננו יכול לעבוד את השם כראוי ובקול 


רם כפי שנהג בעבר, מחשש שמא יישמעו הדברים בחוץ. 

הרבי ■סרב לקיים מגע כלשהו עם ה״יודנראט". כמעט 
כל חברי ־"יודנראט" באוסטרובצה היו פשוטי עם, אבל 
למרות זאת נהגו כבוד ברבי, והמציאו לו משכורתו 
כמקודם. משכורת זו לא הספיקה מחמת רבוי הצרכים, כי 
בניו הרבנים עם משפחותיהם נמלטו ממושבותיהם מחמת 
המציק והגיעו אל אביהם לאוסטרובצה. מקורבי הרבי 
השתדלו לעזור לו בכל אשר מצאה ידם, אך זה לא הספיק. 
ומרן ז״ל שרגיל היה להתנהג בהרחבה התחיל לחיות חיי 
צמצום ודחק. 

בשורות איוב שהגיעו אליו מכל עבר דיכאו את 



הרכ ידאדמו״ר רב• ידזלןאל הלוי די״ד 


111 


רוחו, הוא התהיל לצום ולהרבות בתפילה וניכר היה בו 
כי זקנה קפצה עליו. לא יצא מפתח ביתו, שם לילות כימים 
בלימודיו ובתפילותיו ובבכיותיו על שבר בת־עמו. 

והנה התקרבה שנת תש״ב מצב היהודים הלך ורע 
מיום ליום. מקורביו של הרבי נמנעו מלספר לו את כל 
האמת המרה כדי לא להוסיף צער על צערו. חדשים 
אחדים לפני ה״אוסזידלונג" של יהודי אוסטרובצה התחילו 
יהודי המקום משתדלים להשיג ״כרטיסי־עבודה״ בכדי 
להנצל מן הגירוש שפירושו היה השמדה. 

היה לי מקום עבודה במפעלי "הרמן גרינג״ וביום 
ז׳ דחול המועד סוכות תש״ג בטרם יצאתי לעבודה נכנסתי 
אל הרבי כי גרתי בשכנותו. כשראה אותי מרן ר׳ יחזקאל׳ה 
בלבושי הקצר נאנח קשות ואמר "האם אתה הולך לעבודה, 
איך זה? הלא אישפוזא שלך אהרן היום, גם הילולא של זקנך 
היוד הקדוש היום מוטב שתשאר אצלי. אף שיראתי 
להפסיד את מקום העבודה שלי נשמעתי להרבי ונשארתי 
אותו היום בביתו. 

ימי הגירוש האיומים התקרבו, הרבי ובני משפחתו 
שלא היו להם כרטיסי־עבודה הסתתרו במרתף. יומיים אחרי 
הגירוש, בא׳ דראש חידש מרחשוון תש״ג, היציאו אנשי 
המשטרה היהודית גם אד. הרבי ומשפחתי ל"יודנראט 
פלאטץ", במקום שבו אמרו לחלק מקומות־עבידה ליהודים 
"הבלתי ליגאליים". בתחבולה זי הוני הנאצים ימ״ש יחידים 
רבים לצאת ממחבאותיהם ־ 1 מען יוכלו אחר כך לגרשם, 

בדרך מקרה מוצלח עלה בידי השיטרים היהודים 
להציל את הרבי ישני בניי הרב ד׳ אלימלך מנשלסק 
והרב ר׳ אברהם יצחק ממונחיוב, ולהסתירם מעיני הגרמנים 
עד יעבור זעם, הבן הבכור ר׳ יעקילה כבר היה לו אז 
מקום עבודה בבודזכוב הסמוכה לאוסטרובצה. גם לשני 
בניו הנותרים המציאו מקומות עבודה שם וכך ניצלו 
לעת עתה מגירוש. 

מקום עבודה שלי היה מחוץ לגיטו אך שלמתי כסף 
רב לבריונים היהודים המושלים כדי להכנם לגיטו. את 
ביקורי הראשון עשיתי בבית הרבי, ונזדעזעתי לראות 
את מרן ר׳ יחזקאל׳ה בלי זקן ופיאות ועוטה מעיל פשוט 
מעל לאדרת המשי הרבנית שלו וכובע פולני חבוש לראשו 
מעל לכיפתו. המלים הראשונות שלו היו: אהרן! הרואה אתה 
כיצד נראה אני? ... מאחר שלא הנחתי תפילין במשך כמה 
ימים הושיט לי הרבי את הטלית והתפילין שלו ועמדתי 
להתפלל תפילה קצרה. למטה חיכו לי השוטרים האוקריינים 
שעמדו להחזירני לבית החרושת. עמדתי כך מתפלל תפילת 
"שמונה עשרה" ושמעתי מאחורי גבי את קול אנחות הרבי 
"או ואבוי! למרות כל אלה מתפללים הלאה"!... גמרתי את 
תפילתי בחפזון והתחלתי להפרד מהרבי. על שאלתו משום 
מה אינני מניח את תפילין דר״ת? אמרתי לו שקשה לי 
ליטול עלי עול של הנחת ב׳ זוגות תפילין במקום עבודה 


שלי, ועל זה ענה הרבי מתוך שברון הלב "במה אשם 
רבינו תם נעביך ?״ 

כעבור זמן מה הצלחתי שוב לבוא לגיטו שבו נשאר 
קומץ קטן של יהודים, ביניהם היו גם יהודים "בלתי 
ליגליים", כלומר יהודים בלי כרטיסי־עבודה. המשטרה 
היהודית סיפקה להרבי כרטיסי־עבודה אלא הוא לא הלך 
לעבוד רק הסתתר בעליית גג והיה לומד ומתפלל. חיפשתיו 
ומצאתיו! היה לו עמו טלית ותפילין וש״ס קטן מהוצאת 
חורב. מיד התחיל משוחח עמי בדברי תורה בסוגיא של 
"יאוש שלא מדעת". שאלתי אותה השאלה הנושנה שמקשה 
העולם, "זו תורה וזו שכרה"? "מה אירע כאן" השיב לי 
הרבי: "כל אדם יכול להבין לרוח חברו, אך אין אדם בשר 
ודם יכול להבין דרכי השם יתב"/ הייתי מלא מרירות ולא 
הוספתי לשאול עוד דבר. 

לא יכולתי לראות בצערי ובבדידותו של מרן הרבי 
שישב בודד בעליית־הקיר העזובה והעשנה, והלכתי אל 
המשטרה היהודית לבקש שיסדרו לו איזו דירה קטנה, 
אבל בשל ההפקרות ששררה אז בגיטו חששו רבים מלהב־ 
ניסו לדירתם שמא יקפיד על חילול שבת וכדומה. 
כשהודעתי זאת להרבי אמר לי כי מבטיח הוא שלא יפריע 
לשים בן אדם. אין את נפשו אלא פינה קטנה ומיטה כלשהי 
שיוכל לשכב ולהציץ בש״ס הקטן שלו וזה הכל... אולם, 
מהײתי יידע כי הרבי לא יוכל לראות בהפקרות שתביא 
איתי עד דכדוכה של נפש, עשיתי מאמץ רב וסידרתי 
בשביבי חדר קטן ד׳ על ד , . אכן מאושר היה במציאה זו 
שמצא ואני הייתי מבשל עבורו משהו מזמן לזמן. 

בהיותי בקרבת הרבי מצאתי כי הוא רוצה להאמין 
שהיהודים המגורשים עדיין בחייי! נמצאים ולא עלו באש 
בכבשני הגז. לא רצה להשלים עם הרעיון על גודל האסון 
שקרה לאחיו בני עמו. נזכר אנכי בעובדה אחת מאותם 
הימים: בגיטו אוסטרובצה התהלך נכד של הרבי מגור 
(בנו של הרב ר׳ יצחק מאיר אלטר חתנו של הרבי מגור). 
הנכד היה נכנס אל הרבי, והרבי מצווה עלי להאכילו ואמר: 
"כשארחם על נכדו של הרבי מגור אזכה שירחמו על נכדי 
באשר הם שם". 

עוד עובדה אחת כהוכחה לזה. בערב חנוכה תש״ז 
התאמץ לחזור לכוחותיו הרוחניות וביקש ממני שאגיש לו 
"פתקא". הגשתי לו פתק שעליו היה כתוב שמי לבד, 
אותה שעה כבר ידעתי שאבדתי את כל בני משפחתי 
ולכן העתרתי אלא על עצמי בלבד. אמר לי הרבי ז״ל מדוע 
לא רשמת גם את שמות כל בני משפחתך? הוסף נא את 
שם כלאחד ואחד מהם בלווית המלים "אשר הלכו בשבי" 
— אכן אין להבין דעת חכמים בשעת החורבן! 

בימי חנוכה תש״ז התחילו רבים אצים לסנדומיר. 

הרבי דיבר על לבי שאבוא עמו לשם, ושמה נלמד תורה 
ונשכח קצת מן הצרות. לוויתי את הרבי ובניו שנשארו 



112 


s e 


א ו ס ט ר ד ב צ ר 


עוד בחיים בצאתם מגיטו אוסטרובצה. היה בדעתי להצטרף 
אליהם אחר כך׳ אבל כעבור יומיים שמעתי כי הרוצחים 
זממו שמה תחבולת־השמדה־חדשה ולא הלכתי לשם. 

ביום ד׳ ח׳ טבת תש״ז נאסף הצדיק הקדוש ר׳ 
יחזקאל׳ה זצ״ל ממשיך ראשון של שושלת בית אוסטרובצה 
וכעבור יומיים קיבלתי הודעה משני בניו על גודל החורבן 
ועל החתום "ונשארנו לאנחה". 

מקץ חודש ימים בערך חוסלה קהילת סנדומיר כולה 
(בד בשבט) ויהודי המקום נשלחו לטרבליגקה וביניהם גם 
ג׳ הבנים של מרן ז״ל הרב ר׳ יעקילה מו״ץ והרב הצעיר 
של אוסטרובצה הרב ר׳ אלימלך הרב מנשלסק, הרב n 
אברהם יצחק הרב ממונדזיוב. ד׳ ינקום דמם.! 

עלינו אנשי עיר אוסטרובצה הנשארים להזכיר את: 


רבינו הגה״ק ר׳ יחזקאל׳ה האב״ד והאדמו״ר מאוסטרובצה; 
בנו בכורו הרב הצעיר, יעקילה מאוסטרובצה: 
בנו הרב ר׳ אלימלך הרב מנשלסק; 

בנו הרב ר׳ אברהם יצחק, הרב מיינדדיוב; 

בנו הרב ר׳ חיים: 

בנו הרב ר׳ נפתלי: 

בני הבהיר אלעזר; 
בנו הבחיר מיהם מנדל: 
ימם דבורה: 

ואמם הרבנית נייא מירל. 
ד׳ ינקום דמם! 

נמסר לדפוס ע״י א. ר. 


השעות האחרונות לפני הוצאתו להורג 


עד ראיה אחד, ר׳ ישעיה זויברמאן מסנדומיר, מסר פרטים 
אלה על שעותיו האחרונות של הרבי ר׳ יחזקאל׳ה 
מאוסטרובצה. אחרי הטבח הגדול שאירע באוסטרובצה 
בשנת 1942 נשארו עוד בעיר כאלף וחמש מאות יהודים, 
שהיו עובדים בבית החרושת בבודזכוב, בריחוק 6 ק״מ 
מאוסטרובצה. בין הניצולים היה הרבי ר׳ יחזקאל׳ה. 
יום אחד התחילו אנשי הגיסטאפו עורכים חיפושים במקום 
העבודה ואומרים כי מסתתר שם הרבי מאוסטרובצה. מיד 
החליטו להעביר את הרבי לסנדומיר, שם היה הגיטו השני. 

בימים ההם כבר לא נשאר שריד לגיטו הראשון. 
השלטונות הגרמניים הוציאו "איגרת ברזל" אל כל היהודים 
המסתתרים בשדות וביערות, במרתפים ובעליות גג והבטיחו 
להם, שאם יחזרו מרצונם הטוב לצוזמיר לא יאונה להם כל 
רע, ושהם ימצאו שם עבודה, לחם ודירה. כן הפיצו שלטונות 


זעקת רבים 

רבי יחזקאל מאוסטרובצה הגיע פעם לאוטבוצק, לנוח בימי הקיץ 
וגר באכסניה אחת עם רבי חיים פוזנר, מרבני ורשה. 

רבי יחזקאל היה צועק בתפילתו בקולי קולות. לא סבל 
רבי חיים את הדבר, ניגש אליו ואמר : 

— גם אני מתפלל בכוונה ואינני צווח. זעקתי של מד 
לשם מה? 

— מר מתפלל בעד עצמו. לכן אינו משמיע קילו. מפי 
מתפרצות זעקות מאות חסידים. לכן מרים אני את קולי — 
החזירו רבי יחזקאל... 


הרשע שמועה. כי כל אלה שיבואו לצ״מיר יונח להם לשבת 
בשלווה עד אחרי תום המלחמה. אלפי יהודים התחילו 
נוהרים לשם. האומנם האמינו היהודים הללו להבטחת 
הרוצחים t לא ולא. אבל לא היתד, להם ברירה, כי נרדפו 
על צואר ולא יכלו לעמוד בסבלות הרעב והכפור. החורף 
היה קשה מאד, ולא נותר בהם כוח להחזיק מעמד 
במחבואיהם. בימים ההם שלט בגיטו צוזמיר המרצח הנאצי 
לשר. פעמיים ביום היו מתיצבים לפניו כל דרי הגיטו, 
והוא ציוה לספור ולמנות את כולם לבל ייעדר איש. 

בתנאים אלה הובא הרב ר׳ יחזקאל׳ה לסנדומיר 
(היא צוזמיר ביידיש של יהודי פולין). ראשו היה חבוש 
בתחבושת. הצליחו להכניסו לגיטו ולהושיבו בבית סגור 
שהכניסה אליו היתד, חסומה בחומת לבנים. דרך חור 
שבריצפה היו מביאים לו מזון ומשרתים אותו. היה זה 
במחצית השניה של כסליו תש״ג ( 19-12 ). 

כעבור שבועיים הגיע לגיטי ציזמיר ראש הגיסטאפו 
בדאון, שקיבל את הגיטו לרשותו. הוא נכנס לבית הקהילה 
ודרש שהרבי מאוסטרובצה יומצא לידו תוך שעה אחת. 
כשנאמר לו שהרבי אינו נמצא בגיטו צוזמיר, הודיע כי 
אם לא יימצא לו הרבי ת־ך שעה ישרוף חיים מאתיים 
מבני העיר, אנשים נשים וטף. בבית הכנסת העירוני. 

מיד התקשרו ראשי הקהל עם הרבי, שציוה עליהם 
להוליכו ללא דחיות אל ראש הגיסטאפו. הרבי לא השיב 
אף מלה לשאלת המרצח. הלה צילם את הרבי פעמים 
אחדות ואחר כך אמר. כי אנשי הקהילה יקבלו את הרבי 
״תחת חסותם ושמירתם״ עד למחרת היום בשעה 9 בבוקר. 





113 


הרב ודאדמד״ר רבי ױזזר,אד דלױ הי״ד 

אז יבוא הוא. בראון. לקחתו. אם הרבי יימלט בינתיים 
יקיים בדאון את איומו וישרוף מאתיים יהודים. 

הרבי מתכונן לקידוש השם 

הרבי הרגיש, כי הגיעה שעתו, טבל במקווה לאחר שבקע 
את מעטה הקרח, והתחיל מתפלל על נפשו ועל נפשות 
בני עמו הנרדף. בבית הקהילה שבו נמצא הרבי התחילו 
מתאספים כמה וכמה יהודים שאמרו "תהילים". יהידי 
צוזמיר לא עצמו עין כל אותו לילה. הכל העתירו תפילה 
וביקשו רחמים. 

משעלה עמוד השחר (בעשרה בטבת תש״ג) לבש הרבי 
קיטל לבן והתפלל, אמר סליחות וגם "על חטא", וכל 
בני הגיטו בכו עמו בכי מר. 

בתשע בבוקר הופיע המרצח הנאצי, ראש הגיסטאפו 
בראון, עם אנשי פמליתן. 

אז פנו אל המרצח עשרים מיהודי הגיטו בבקשה! 

הם מוכנים למסור את חייהם בעד הרבי. בראון פרץ בצחוק 
שטני: ״טוב מאד י בקשתכם תתמלא! אתם תמותו ביריה 
יחד עם הרבי!"... 


ש. אלמוני 

קינה על הרב רבי יחזקאל 

אחרי הרצאה עי 1 החסידות בסאן־פראנציסק• ישבתי 
במסעדה של "מלון דוד" ושוחחתי עם בעל המלון, יהודי 
צעיר בשנות השלושים, פניו עדינים ועיניו עצובות. מיהודי 
זה, דוד אפלבוים, שמעתי פרטים על מות־קדוש־השם של 
הרבי מאוסטרובצה, ר׳ יהזקאל׳ה האלשטאק הי״ד, שהושמד 
יחד עם שבעת ילדיו בצוזמיר, גליציה, בחודש שבט שנת 
תש״ג ( 1942 ), 

כיצד חי הרבי בימים שלפני מותו? זה לא הוברר 


הוא ציוה לז׳נדרמים הנאציים לעצור את עשרים 
היהודים. ואחר כך פקד להעמיד את הרבי בככר בית 
הכנסת מול הקיר. כשכיוון את אקדחו אל הרבי ר׳ יחזקאל, 
קרא הרבי בקול רם ובעוז: "שמע ישראל ה׳ אלקינו 
ה׳ אחד". 

המרצח הנאצי ירה ששה כדורים באותו קדוש, שגופתו 
הועמסה על עגלת איכרים והובלה לבית החיים. עשרים 
היהודים שנאסרו אולצו כעבור שעה לחפור לעצמם קבר 
אחים גדול. מיד לאחר כך נורו כולם על ידי המרצחים 
הנאציים. 

כל זה אירע בעשרה בטבת תש״ג ( 13 בדצמבר 1942 ). 
״ארץ, אל תכסי דמם!״ 

כך מספר עד ראיה על שעות חייו האחרונות של קדוש 
ישראל, הרבי האחרון מאוסטרובצה. 

נכתב על ידי משה פרידנזון 

פורסם ב.,אלד. אזכרה" אוסף חולדית קדושי ת״ש—תש״ה 
בעריכת יצחק לוין, כרך רביעי, ניו־יירק, תשכ״א. 


לנו. ידוע לנו רק כי ר׳ חיים יצחק וואלגעלערנטער, תלמידו 
הנאמן של ר׳ יחזקאל׳ה, חיבר על אודות רבו. קינה מיוחדת, 
באשר התחבא בבונקר, על עליית גג של רפת השייכת 
לאיכר, בעליה זו ישב ר׳ חיים "שבעה" על אביו ואמו 
ואחיותיו שנרצחו בידי הגרמנים. לפתע הגיעה לאוזניו 
הידיעה המעציבה כי הרבי שלו, ר׳ יחזקאל׳ה, מת על קדוש 
השם יחד עם כל משפחתו. לשמע הידיעה חיבר ר׳ חיים על 
רבו קינה שנשמרה על ידי אחיו של ר׳ חיים: 


הספד וקינה על הרה״צ הגאון ר׳ יחזקאל הלוי זצ״ל 

מאת תלמידו חיים יצחק וואלגלרנטער ז״ל. 

רטוב ומתבוסס בדמי אבי — אמי — ואחותי שנקטפו בימי קציר הדמים, 
בדד עטוף באבלות כפולה — לבבי הנקרע לגזרים, 
יושב אני בעיית רפת כקד נחבא, במסתרים תבכה נפשי, 
נדהמתי פתאים מהרצח הנורא של רבינו ושבעה בניו ביום אחד עמו, 
ואת הטורים האלה לזכרו הקדוש — הקדשתי. 





114 


פ פ ר א ו ס ט ר ד כ צ ה 


י ושכ דו רכינו שרוע ברעױנוהױ וספר הזוהר לפנױ^ 
לבוש תפילין ב־אשו וטרי־.־ מערטל עד כתפי, 
rT ש* לשיה ‘ 1 יצויס רצופייס שרוי סהע^רה זצס** ^"פו, 
קבלה הוא עושר, למצוא פתרון לשאלות המנקרות גטו! 
אותו ואת בנו — תא חזי ר׳ אבא פתה האי שמעתתא, 
לא תשהוט יום אחד — למה נזרה אורייתא ? 


i 


הרהורים ומחשבות מתרוצצים במוחו של אותו צדיק, 
למה אני ? מד פעלתי בחיי ? וכי לא איגע לריר, ? 
ואכן, אנחנו תלמידיו המתאבקים תהת השפעתו הכבירה, 
ימי הייו ופעולותיו הם לנו לסמל מזהיר ולאפפקלריה מאירה. 
בן יחיד לאביו רבינו הקדוש מאיר יחיאל מאוסטרובצה, 
נצנצו בו עוד מילדותו כשרונות נעלים והתמדה נפרזה. 

למדו אביו תלמוד ופוסקים וגנזי הקבלה, 
את מוהו שנן בדרכו המחודד בשיטת... 
דלה דלה הנער מים התלמוד והעלה ציצים ופרחים, 
מהרה נתפרסם שמו בעולם התלמוד והרבנים, 
ויהי טרם מלאת לו שמונה עשרה שנה, 
לבני וגדולי ארץ תארוהו בתואר גאון וגדול. 

לבינו אביו הקדו׳ט — את בת הרב ממעליץ — השיאו לאשה, 
במעליץ שם מצא כר נרחב לעבודתו הקדושה, 
ישב על התורה ועבודה בטהרה בפרישות יתרה, 
נדר שינה מעיניו ולן בעמקה של הלכה, 
ואמנם משם נתכהן רבינו לרב באינאו־לאדז העיירה. 



לאטמוספירה האוסטרובצאית הצלולה שספוגה היתה בקרבו, 
קסמו את כל הבאים אליו לדרשו, 
דרשותיו ברבים השאירו רושם בלב שומעם, 
ויהי אד ייד דבינו כאינאוולאדז על משמרתו החדשה, 
שלחה עיר נאשעלפק אהריו ומינוהו לרבם ומנהיגם. 

מעת נצהו אראלים את המציקים ונגנז הארי• " י״ט אדר תרפ״ה, 
אז מלא מקומו רבינו והתהיל לנהג עדת ישורין, 

ישיבה "בית מאיר" ה־שיב על קבר אביו ואופטרובצה נעשתה למרכז רוחני, 
לבים הושיב מעון ונתעטר בתואר אדמו״ר ורבינו. 

יחיד היה רבינו במינו בעבודתו בעת עמדו בתפילה ותחנונים, 
לוצב בלהבות אש, התפשטות הגשמיות ממש, ־התדפקות בחיי עולמים, 
יתמרמר בדמעות ובלב מלא געגועים— הייליגער, דערבארמדיקער פאטער, 
אם לכד קשה אפילו כאבן — אוזן זו ששמעה, 
לא יתכן איפוא שלא יתפוצץ לרסיסים ויהרהר בתשובה. 






הרב יהאדמו״ר דכי יהזהאר הלױ הי״ד 


115 


ההוד לנו דבי;• דיכו ש־ אכיו הקדוש כשיטה הפלפול, 
להדור לתיד תוכו של כל דבר בסקירה זכה ובהירה, 
שנן וחידד, עקר הרים וטוחנן זה כזה בסברה, 
תל* תליס של הלכות והרושים על כל מקצוע בנגלה ובנסתר, 
ואכן העידו בו תלמידיו — שלא איקלע מעולם, 
קושיא שהציעו לפניו ־— שלא יעמידנה על בוריה על אתר. 

מסירת נפש, עניוות, התבטלות האנכיות, 
אהבת ישראל, לכל איש פשוט ותמים, 
סגולות האלה, העניוות והפשטות, 
טבע בלב תלמידיו ובל הבאים אליו לדרשו, 
רגש טמיר והערצה מיוהדת היה לו להדושיו שבנגלה ונסתר, 
וזכורני בעת סמכנו בהוראתו — כד הוינא כר שיבסר, 
בחר כי רבינו — מבין תלמידיו ־— לסדר חידושיו ולהעתיקם כספר, 
צרור מפתחות של ארגז הכתבים מסר כידי וסה לי, 
הא לד — היים יצחק — ושמור כי זה הלקי מכל עמלי. 

זמן האחרון, הרדיפות והגירושים, הרציחות והאכזריות, 
צרת ישראל, הורכן עם, דכאו רוחי ודטמתי. 
ויתבודד רבינו ומשוטט כעולמות הרוחניים העליוניים, 
לןכרה הוא עוסק, ומחומש פתרון לאלה העניניס הנשגבים, 
לדפתע פתאוןפ הה! פר־ו האויב ונרצה רב•:• ושבעה בני• עמו, 
הקושיא של אותו ואת כיי — •גם השאלה הישנה, 
הזו תירה וזו •שכרה — יא מצאו פתמנן עד דנה... 

לזכר 13 ״ר הקדיש יבנו יחזקאל הלי* בן לאדמר״ר הקמש 
רבני מאיי יחיאל דלשטרק מאוסטריבצה זצקלה״ה הי״ד. 

חיים ייצח? דדאלגלרנמער 


ר׳ חיים לא נספה בשנות הגיהנום של שלטין הגרמנים 
בפולין. אולם משנשתחררה פולין מן החיות הנאציות על 
ידי הצבא האדום ור׳ חיים יצא ממחבואו בעלית הגג של 
הרפת, פגעו בו הפולנים ורצחיהו... 

ר׳ חיים, תלמידו הנאמן של הרבי ר׳ יחזקאל׳ה, 

היה עילוי גדול ורבו מסר לידו את הכתבים, את חדושי 
התורה והחידושים שנרשמו ע״י אביו של ר׳ יחזקאל׳ה, 
מרן הגאוה״ק רבי מאיר יחיאל. האח עלה על עלית־הגג 
של הרפת לחפש אחרי הכתבים ובתוך ערימה של ניירות 
שונים גילה את הקינה. 

דוד אפלבוים סיפר כי ר׳ יעקב מורה הוראה, בנו 
הבכור של הרבי, עבד יחד עמו בבוחכוב, כחמשה קילו¬ 
מטרים מאוסטרובצה. השניים סללו מסילת ברזל חשמלית. 

אפלבוים ברח ממחנות העבודה הנאציים, נעשה 


פרטיזן ופוצץ רכבות גרמניות. כן רכש אצל הפולנים 
נשק בשביל הפרטיזאנים שפעלו ביער המשתרע בין 
אוסטרובצה ובין צוזמיר. ביקר תכופות בצוזמיר, כשהוא 
מהופש כפולני, ובהזדמנויות אלה נכנס לגיטו של צוזמיר, 
מקום שם הסתתר הרבי בתוך בונקר. 

פעם ביקש הרבי את דוד שיביא לו קצת מים. דוד שם 
את נפשו בכפו ומלא אחר בקשת הרבי. כשהודה לו ר׳ 
יחזקאל׳ה בירך אותו ואיחל לו שיזכה להיות בין שארית 
הפליטה... 

דוד סיפר לי כי באשר אמר לו הרבי "שארית 
הפליטה" היתד, זו הפעם הראשונה בה שמע את הביטוי 
הזה, שגעשה מקובל מאד בשנים שאחרי המלחמה. דוד 
בטוח כי נשאר בחיים בזכות ברכתו של הרבי.". 



אהרן צייטלין 

דער קידוש השם פון לעצטו אםטראװצער רביו 


עשרה בטבת, איז דאס יארצייט נאך א רביץ, רואם איז 
אין דעם טאג אומגעקומען על קידוש השם אין היטלער־ 
פוילן. 

עם איז דער רבי ר׳ יחזקאל הי״ד, דער זון און יורש 
פון דעם אלטן אסטראווצער רבין. 

עשרה בטבת פאלט אוים דער יארצייט נאך דעם 
רבי׳ן — און נאך צוואנציק חסידים זייגע, וואט זיעען 
אומגעבראכט געווארן דעם זעלבן טאג. 

כ׳וויים עם פון א דאקומעגט, פון א בריף, וואם געפינט 
זיך אין מיין רשות און וואם איך פארעפנטלעך אים דא. 
דעם בריף האט מיר אריינגעשיקט מיט א צייט צוריקא 
ייד פון צויזמיר (סאנדאמיעזש), וואס האט זיף געראטעוועט 
און וווינט די לעצטע יארן אין קאנאדע — ר׳ ישעיה 
זאבערמאן. 

אט איז דער אויפטרייסלענדיקער בריףזיינער, װאס 
שילדערט דעם קידוש־השם פון דעם רבי׳ן און פון אן 
עדה יידן: 

"נאך דער שחיטה אין אסטראווצע זענען פארבליבן 
נאף א פופצן הונדערט יידן, וואס האבן געארבעט אין א 
פאבריק, זעקס קילאמעטער פון דער שטאט, אין באד־ 
זשעכאוו. צווישן די פארבליבענע איז געווען באהאלטען 
דער אסטראווצער רבי, ר׳ יחזקאל. פלוצלונג האט די 
געסטאפא דורכגעזוכט דעם גאנצן ארבעטס־פלאץ, געזוכט 
דעם רבי׳ן אבער גישט געפונען. מ׳האט באשלאסן ארי- 
בערצופירן דעם רבי׳ן קיץ צויזמיר. אין צויזמיר איז 
דאמאלט געווען דאס צווייטע געטא — דאם ערשטע איז 
שוין געווען אויסגעראטן. די דייטשע מאכט האט פאר־ 
עפנטלעכט אן אזוי־גערופענעם אייזערנעם דעקרעט צו 
אלע יידן, וואס האבן זיך אויסבאהאלטן אין וועלדער און 
פעלדער, אויף בוידעמער און קעלערס, אז אויב זיי וועלן 
זיף פרייוויליק אומקערן קיץ צויזמיר, וועט זיי גארנישט 
געשען און זיי וועלן קריגן ארבעט, ברויט אץ א דירה. 
די דייטשן האבן פארשפרייט א קלאנג, אז די וואם וועלן 
צוריקקומען, וועלן איבערלעבן די מלחמה. טויזנטער 
יידן, וואם זענען גערוען אויסבאהאלטן, האבן פון אלע זייטן 
גענומען ציען קיץ צויזמיר. האבן זיי געגלויבט דעם 
נאצישן רוצח? ניץ. ס׳איז אבער נישט געווען קיין אויס־ 
וועג. מ׳איז געווען פארמאטערט צום טויט, דער הונגער 
האט שרעקלעך געפייניקט, דער ווינטער איז געווען א 


מורא׳דיק קאלטער — גישט געווען מער קיץ כוח זיך 
צו פייניקן. 

איבער דעם צויזמירער געטא האט דאמאלט געהערשט 
הער נאצישער מערדער לעשער. צוויי מאל א טאג האט 
זיף דאם געטא געדארפט אויסשטעלן פאר אים אויף 
"אכטונג צו געבך און ער האט איבערגעצעלט, צי אלע 
געטא־לייט זיינען דא. ווען מ׳האט א קראנקן, א קימפע־ 
טארין, א. ד.גל" געטראפן אין שטוב, האט מען זיי אויפ׳ן 
ארט דערשאסן. א האפגונג האט פארט ערגעץ־ווו געטליעט 
אין יידישע הערצער, אז מ׳וועט די מערדער ווי־עם־איז 
איבערלעבן. 

ביי אזעלכע באדינגונגען האט מען געבראכט דעם 
רבי׳ן קיץ צויזמיר. דעם גאנצן קאפ פארבאנדאזשירט, 
מ׳זאל נישט ארויסזען די בארד. פאר גוט געלט האט מען 
דעם רבי׳ן אריינגע׳גנב׳עט אין געטא אריץ, אריינגעזעצט 
אין א פארמאכטער שטוב, ווו דער אריינגאנג אין געווען 
פארמויערט, און דורך א לאף אין פאדלאגע האט מען אים 
באדינט און ארייגגעגעבן עסן. 

דאם אי ז געווען אין דער צווייטער העלפט כסלו. 

צוויי וואכן שפעטער איז אבגעקומען אין געטא דער 
געסטאפא־שעף בראון. צויזמירער געטא איז געווען אין 
זיין רשות. ער איז אריץ אין דער יידישער גמינע און 
געפאדערט, מ׳זאל אים אין משך פון איין שעה צושטעלן 
דעם אסטראווצער רבי׳ן. ויען מען האט אים געזאגט, 
אז דער רבי איז אין געטא גישטא האט געלאזט וויסן, 
אז אויב מ׳שטעלט אים נישט צו דעם רבי׳ן אין משך 
פון איין שעה, וועט ער צוויי הונדערט יידן מיט זייערע 
פרויען און קינדער לאזען לעבעדיקערהייט פארברענען אין 
שול. 

די גמינע האט זיך פארשטענדיקט מיט׳ן רבי׳ן. דער 
רבי האט זיף געהייסן פירן צום געסטאפא־שעף. אויף 
דעם מערדער׳ס פראגן האט דער רבי גארנישט געענט־ 
פערט. דער געסטאפא־שעף האט אים עטלעכע מאל פאטא־ 
גראפירט אין פארשידענע פאזיציעם. דערנאך האט ער 
באפוילן, אז די גמינע זאל איבערנעמען דעם רבי׳ן אונטער 
איר אחריות ביז מארגן ניץ אזייגער אינדערפרי, ווען ער׳ 
בראון. וועט קומען נאף אים. טאמער וועט דער רבי 
אנטלויפן וועט ער אויספיהרען זיין "צוזאג": ער וועט 
פארברענען צורי הונדערט יידן. 

אין דער גמינע, ווו דער רבי איז געזעסן, האבן זיף 



הרב וחאדמו״ר רפי יחזקאל תלוי הי״ד 


117 


פארזאמלט יידן, געזאגט תהלים. דער רבי האט זיו טובל 
געווען אין דער מקוד" וואט איז געווען אין געטא. ער 
האט אויסגעהאקט דאם אייז און זיך טובל געווען. 

א גאנצע נאכט איז קיץ ייד אין צויזמירער געטא 
נישט געשלאפן. אלע האבן תפילה געטאן. 

אזוי ווי עם ס׳איז נאר טאג געווארן (ס׳איז געווען 
עשרה בטבת) האט דער רבי אנגעטאן א ווייסן קיטעל, 
געדאוונט, געזאגט סליחות, על חטא — דאם גאגצע געטא 
האט מיטגעוויינט. 

פונקט ניין אזייגער האט זיך געיאוועט דער געסטא־ 
פא־מערדער בראון, באגלייט פון נאצישע זשאנדארמען. 
צוואנציק יידן האבען זיך צום רוצח געווענדעט מיט א 
בקשה: זיי וועלן פרייוויליק אוועקגעבן זייער לעבן פאר׳ן 
רבי׳ן. בראון האט זיך צולאכט: זייער גוט, ער וועט די 


בקשה אויספירן; ער וועט זייאלע אויסשיסן, אבער מיטץ 
רבי׳ן צוזאמען. און ער האט באפוילן די זשאנדארמען צו 
פארהאלטן די צוואנציק יידן. דערנאך האט ער געהייסן 
שטעלן דעם רבי׳ן אויפן שול־פלאץ ביי דער וואנט. ווען 
ער האט אנגעשטעלט זיין רעוואלווער אויפן רבי׳ן האט 
דער רבי אויסגערופן הויך און פעסט: "שמע ישראל, ד׳ 
אלקינו, ד׳ אחד". זעקם קוילן האט דער נאצישער באנדיט 
אריינגעשאסן אין דעם קדוש. ס׳איז שוין פון פריער געווען 
צוגעגרייט א פויערישער וואגן. מ׳האט דעם קדוש ארויפ־ 
געלייגט אויפן וואגן און באפוילן צו פירן אויפן בית 
החיים. די צוואנציק פארהאלטענע יידן האבן אין משך פון 
א קנאפע שעה געמוזט פאר זיך אליין אויסגראבן א גרויס 
ברידער־קבר. זיי זענען באלד דערנאך דערשאסן געווארן. 
דאם איז פארגעקומען עשרה בשבת, תש״ג ( 13 ־טן דע־ 
צעמבער, 1942 )״. 


די ענטהילונג פון דעם דענקמאל אויפן קבר פון ר׳ יחזקאל׳ה הי״ד 



גילוי הלוט מעל מצבת הזכרון על קברו של הרבי ר׳ יהזקאל׳ה הי״ד 



מות הקדושים של האדמו״ר האחרון מאוסטרובצה 


הימים ימי ה״יודנשטאט" בסנדומיר, יאנואר 1943 . על 
שטח מצומצם ברובע היהודי נאספו יהודים, צללי 
אדם, שרידי הקהילות המחוסלות במחוז קאלצה, 
נרדפים מרעב ומקור. שיצאו ממחבואיהם בעיירות, מחסותם 
הזמנית בבתי השכנים ה״אריים", שהספיקו למצוץ מהם 
את לשדם האחרון וגרשם לאחר כך מעל פניהם, נלחצו 
יחד בגיטו סנדומיר. 

בעשרים בתים קטנים הצטופפו כששת אלפים נפש. 

קציר המוות לא שבת גם ליום אחד. מדי יום ביומו הובלו 
לקברות עשרות צעירים וזקנים. 

והנה הגיעה השמועה: הרבי מאוסטרובצה בא! וראה 
פלא: העינים הכבויות כאילו אורו, ושרירי הפנים שנראו 
מאובנים הראו אותות חיים. התחוללה מיד תסיסה 
והתעוררות נפשית שמצאה את פורקנה בדמעות... קודם 
לכן נדמה היה, כי כבר יבש מקור הדמעות, והצללים ששרכו 
את רגליהם ברחוב הצר, היו כאילו נטולי רגש, ואפשרות 
של תגובה או ביטוי כלשהו על סבלם וצערם... והנה עברה 
רוח התעוררות בין הצללים, נפתח לבם לתפילה, לתחינה, 
לדמעות... 

בעגלה רתומה לסוסה עלובה ישב הרבי. דמותו 
שפעה אור־יקרות שלא מעלמא הדין. חיור היה, בלי טיפת 
דם בפניו ורק עיניו בוערות... לעדתו החרבה, הנמקה בסבל 
ועוני בא... להיפרד ממנה בפעם האחרונה... 

אלפי ידים מושטות לקבלת שלום מהרבי. רועדות 
הידים ומושטות כלפי מעלה בתפילה, במחאה... 

הגשים והילדים מתיפחים, קולותיהם בוקעים ועולים 
מול השמים הנחושים... והרבי— ארשת פניו כולה מבוכה 
וחוסר אונים. ממנו הם מבקשים עזרה ומענה על סבל 
זה, שבכוחו להעכיר את עין העולם... והוא — התמוטטו 
יסודותיו והוא עומד נדהם בלב החורבן... והוא שותק. 
נעים דבור היה תמיד, כל מלה שיצאה מפיו ונקלטה 
בקהל שומעים, הציתה להבות, הפיחה אמונה בלב רבבות, 
ועתה— נסתם המעין, מה נחמה יביא להם לאומללים 
אלו? 

והנה נראה שליח השטן, שומר הגיטו, איש הס״ם — 

הוא אדון החיים והמות בגיטו. הוא עומד נדהם. אף פעם 
לא ראה את היהודים במצב רוח של התעוררות כזה. 
רגיל היה לראות אותם שותקים, מושפלים, עד עפר, נטולי 
רצון ואפשרות של תגובה כלשהי, והנה הם מתרוצצים, 
נסערים, הם מזמרים בהתלהבות, בשארית כוחם, נגוגים 
חסידיים, נגוני מודז׳יץ... אכן, יש עוד רוח ביהודים אלה, 
חשב והסתלק מהר מן המקום. 

למחרת עם בוקר, שעה שהרב עמד בתפילה, עטוף 


בטלית ותפילין, שופך את ציקון לחשו לפני מנהיגו של 
עולם— פרצו לבית הכנסת שלשה אנשי ס״ס וצוו עליו 
ללכת אחריהם. הרבי לא הוציא הגה מפיו וגם אנחה קלה 
לא השמיע, שקט עמד, לא נע ולא זע ממקומו, הביט 
כאילו בתמיהה על מה שמסביבו, הוריד את "עטרת" 
הטלית מעל ראשו ונשאר עומד בעקשנות מול אקדוחיהם 
הגטויים של הרוצחים. הוא סירב להוריד את הטלית 
ותפילין שעליו... 

נשמעו יריות והרבי כרע, נפל מתבוסס בדמו כשהוא 
לבוש בטלית ותפילין על יד קיר המזרח בבית הכנסת... 


דענקמאל אויפן קבר פון רבי יחזקאל׳ה הי״ד 



גל־עד על קברו של רבי יחזקאל׳ה הי״ד 



היה היתה עיר יהודית... 


יהודי שבת וחג 

4 

דמויות וטיפוסים 

X 

חדרים, ישיבות ובתי־ספר מודרניים 

4 

ארגונים ומפלגות 



געוועו אמאל א יידישע שטאט... 

X 

שבת־יומטובדיקע יידו 

4 

געשטאלטו אוו טיפו 

4 

חדרים, ישיבות אוו מאדערנע שולו 





רחוב אלייא 


אלעא גאם 




אוסטרובצה היתה עיר מעורבת של יהודים 
ונוצרים, עם כנסיה במרכזה, שהטילה צלה 
על יהודי העיר, אך היהודים הם ששיוו 
לעיר את האופי החיוני המיוחד שלה של 
עיר תוססת המפרנסת את עצמה בכבוד. 


שמחה מינצברג 

אוסטרובצה העיר בה גדלתי 


מוקדש לזכר משפחרי 
ולזכר המשפיזית בדיוור שעבײ 

וסטרובצה עירי. בה נולדתי ובה ביליתי את 
התקופה היפה ביותר בחיי — משנית ילדותי 
בסוף המאה התשע־עשרה עד אחרי מלחמת 
העילם הראשונה. לנגד עיני עוברות תמו¬ 
נות ועולים זכרונות מחיי היהודים. שנית 
ילדותי ביליתי בסימטאות שמסביב לחצר בית־הכנסת 
ובתי־מדרשים. גבעת בית־הכנסת היתה צופה לעבר שדות 
רחבים, שדות־מרעה ירוקים ונהר קמיננה המתפתל מרחוק, 
חצר בית הכנסת וסביבתה, בית המדרש הישן, בית המדרש 
החדש ובית המדרש הקטן — שמשו מרכז לחיים יהודיים 
שוקקים. מסביב לחצר בית הכנסת נמשכו הסימטאות בהן 
נמצאו רוב "החדרים", בהם התחנכו דורות של תלמידים 
שנועדו להיות בעלי הבתים של העיירה. ראשית חינוכם 
היה אצל מלמד־הדרדקי ר , הירש־יצחק ובנו חיים דוד. 
ה״חדר" נמצא בחדר גדול שרצפתו מכוסה בשכבת חול 
צהוב. ילדים יושבים על ספסלים נמוכים. על הקיר 

תלויה תמונתו הגדולה של "צאר" ניקוליי. הרבי׳ עם 
ה״טייטל" הגדול ביד, מלמד את הילדים "קמץ אלף". 
בלילות חורף הארוכים נראים הילדים הולכים הביתה עם 


פנסים בידיהם. כך עבר הזמן עד לחג הפורים השמח, 
שב־ נפסקים הלימודים בלילות. לציון מאורע חשיב זה 
נערכת סעודה גדולה. הילדים מביאים מהבית כל המיצ־ 
רכים הדרושים. הרבנית מכינה חמיצה אדומה ובשיר 
על שפתיהם עוזבים הילדים את "החדר". מתקרב האביב 
העליז. בכל בית יהודי מתכוננים לחג הפסח הקרב. 
מתחיל מיבצע הנקיון של ערב פסה: הרחובות מתמלאים 
מטלטלין, המוצאים מן הבתים ועל קרשים מתאווררים 
הספרים — אבני־החן של כל בית יהודי. 

הגיע ערב פסח ומצוות שריפת החמץ מתקיימת בפומבי 
במאות מדורות הנדלקות בבוקר השכם בכל החצרות והסמ¬ 
טאות היהודיות. עבר החג וילדי ה״חדרים" מתכוננים 
לחגם הגדול — ל״ג בעומר. ה״בעהעלפערים" (עוזרי 
המלמדים) מכינים מענפי עצים כלי נשק יהודיים: חצים 
וקשתות, רובים וחרבות. ילדים מטיילים בסביבה ומרגישים 
את טעם החופש מלימודים והתענוג מההתמזגות עם הטבע. 

בחג השבועות מקשטים הילדים את החדרים בענפים 
ירוקים ועל חלונות היהודים מסביב לרחובות טילנה, 
זאטילנה, קינוו ושוואמה מופיעות מיגזרות של עץ בצורות 
שונות. גם בית הכנסת קושט בירק, שהקיף את כל הבימה, 
והתפילה נערכה בחגיגיות מיוחדת על־ידי החזן והמקהלה. 

בית הכנסת הישן, אחד המקוריים מבין בתי הכנסת 














122 


ספר אוםטרוכצה 


היהודים בפולין, שהוקם לפני 300 שנים, מצטיין בציוריו 
הססגוניים ובחיתוכי העץ האמנותיים שבארון הקודש, 
התופס את הקיר, מן הרצפה ועד למתחת לגג הגבוה. 
קשה היה להבין, איך הצליח האמן היהודי האלמוני לבצע 
עבודה אמנותית זו באמצעים הפרימיטיביים שעמדו 
לרשותו בזמן ההוא. בצדו של ארון הקודש היה קבוע לוח, 
שהנציח את האמן האלמוני: "מעשי ידי רבי יחזקאל 
שניצר". 

בית־הכנסת נחשב מקום קדוש ממדרגה ראשונה. הרב 
מאוסטרובצה זצ״ל לא הירשה במשך זמן רב להסיר את 
האבק שהצטבר שם. בטענה שהוא התקדש במשך דורות. 
בפרוזדור היתד. קבועה ה׳,קונה", שלפי המסורת שימשה 
ל״ענישת פושעים". 

אני נזכר ברבי שמאי׳לה, שמש בית הכנסת. איש זקן, 

בעל הדרת פנים ובעל זקן שיבה ארוך. כשרצה ר׳ שמאי׳לה 
להיכנס לבית־הכנסת בשעות הלילה, היה בא לשם עם 
פנס, ובמקלו שבידו דפק שלוש פעמים בדלת (בקהל 
היתד. נפוצה אגדה, שבלילה מתאספים בבית הכנסת 
רוחות הנפטרים של אנשי העיירה). ר׳ שמאי׳לה היה רגיל 
להכריז בקול בשבת מברכין ברחובות הראשיים: "לבית 
הכנסת!". ר׳ שמאי׳לה היה גם ממונה על בית־הקברות 
ושימש גם כשמש ראשי בחתונות מכובדות של יהודי 
העיר. אחרי פטירתו ירש את מקומו חתנו ר׳ נחמיה, 
שהמשיך במסורת חותנו. חתנו השני, זיסל "דופק לבית 
הכנסת", היה נוהג כל יום ששי לפנות ערב לזרז את 
החנוונים לסגור את החנויות, ואילו לפנות בוקר, בקיץ 
ובחורף, היה נותן 3 דפיקות בפטישו בכל שערי העיר 
כדי להעיר את היהודים לתפילת שחרית; ביום שבו היה 
מת בעיירה — נתן רק שתי דפיקות בלבד. דפיקה זו, 
ובמיוחד בחורף, עוררה את יהודי העיר, ואף העצלנים 
שבהם לא מלאו לבם להישאר במיטותיהם והזדרזו לקום 
וללכת לבית המדרש לתפילה וללימודים. 

ממלמדי הדרדקי עברו הילדים למלמדי חומש וגמרא, 
שהתרכזו בסימטאות שמסביב לחצר בית הכנסת. את 
הצעדים הראשונים בלימוד החומש עשו ילדים רבים אצל 
ר׳ לייבל קונעס, יהודי בעל הדרת פנים שזקן לבן ארוך 
עיטר את פניו. בחדר קטן וצר מסביב לשולחן ישבו נערים 
שהגיעו כבר ללימוד חומש ורש״י. היו גם מלמדי חומש 
אחרים, ביניהם ר׳ שמש׳לה, יהודי נמוך ומצומק, שאצלו 
למדו בעיקר ילדים ממשפחות עניות. מלמדים בעלי דרגה 
גבוהה יותר היו ר׳ ישראל מאיר, ר' לייבוש יאשעם ור׳ 
יאשע ז״ל. ר׳ ישראל מאיר היה בעל מוח חריף, מטיף 
מצויץ ואחד מחסידי אלכסנדר הנודעים ביותר בעיר. 
אצל ר׳ לייבוש יאשעם, שהיה מלא וגדוש ואשר מונה אחר 
כך למורה־הוראה, עברו הנערים קורס גבוה יותר של 
תלמוד ותוספות. המלמד ר' יאשע שידע את כל הש״ס 


בעל־פה, ישב עם תלמידיו יומם ולילה בבית־המדרש 
הישן, ששם לא פסקה התורה במשך כל שעות היממה. 

קולם של נערי־הגמרא ומלמדיהם התערב בקולותיהם 
המשתפכים של בחורים ואברכים הלומדים באופן עצמאי. 
ושל סתם יהודים — יהודי־חומש ויהודי תהילים. 
כשמתקרב ערב ט״ו באב, בו נפתחת עונת החורף בחדרים 
והנערים לומדים גם בערבים, מתמלא בית המדרש במאות 
נערים וקול התורה מהדהד ברחובות הסמוכים. בערבי 
החורף. כשבחוץ שורר הקור העז והחלונות האטומים של 
בית המדרש מתכסים בשלג ובכפור היה בית המדרש מלא 
מלמדים ותלמידיהם, שישבו צפופים ליד השולחנות הגדו¬ 
לים. היו גם טיפוסים שלא עזבו כמעט את כתלי בית 
המדרש. פישעל׳ע הקטן, יהודי בעל־מוח, מסתובב שעות 
על גבי שעות בין השולחנות שקוע במחשבותיו; ר׳ ישראל 
יענטשעם — יהודי זקן, בעל מזג טוב, שאינו עוזב כמעט 
את בית המדרש. 

מיד אחרי חצות הלילה מופיעה דמותו הידועה של 
ר׳ חיים גימפל. שמש העיר מטעם העיריה. הוא מופיע 
כשבידו פנס גדול ומתיישב לאמירת תהילים, — זה מנהגו 
מדי לילה. לפני עלות השחר מופיע ר׳ "נפתלי מן הטיי" 
דמות עממית יקרה — וניגש להכין תה רותח מן המיהם, 
כדי להשיב את נפשם של הלומדים ושל אלה הנכנסים כדי 
להימלט לשעה קצרה מן הקור העז השורר בחוץ. לפנות 
בוקר, כשהשמים מתחילים להתבהר, מתמלא בית המדרש 
מאות מתפללים. יהודים מכל המינים, חסידים, לומדים, 
בעלי מלאכה ואנשי־עמל — כולם נוהרים לכאן. תפילת 
השחרית מתמשכת עד לצהרים. מיד אחרי הצהרים מתמלא 
בית המדרש שוב. בין מנחה ומעריב נשמעות דרשות בהן 
שזורות מאמרי חז״ל, סיפורי צדיקים ומילתא דבדיחותא. 
"עמך" יושב ומקשיב, כשהעיניים נעצמות אחרי יום עמל 
קשה. 

טיפוסים מבית המדרש 

ר׳ מאיר׳ל ישראל׳ס (רוזנפלד), או ר׳ מאיר׳ל חזן — 
חסיד חריף ובעל־מיסף אצל רבו האדמו״ר מאוז׳רוב, היה 
ידוע כמשכיל שחיבר ספר על אלגברה. היה מבלה שעות 
רבות בבית־המדרש. זכורני שבימי מלחמת רוסיה־יפאן 
ניהל ר" מאיר׳ל בבית המדרש את כל האיסטרטגיה המל¬ 
חמתית. הקהל האזין בנשימה עצורה לשיחותיו האסטרט¬ 
גיות על חארבין, פורט־ארתור, גנראל נאגע והטבעת הצי 
הבאלטי עם גנרל אלקסייב בליל הסדר. ר׳ מאיר׳ל מתהלך 
אנא ואנא בבית המדרש כשהמקטרת בפיו. מזמן לזמן הוא 
מוזמן לרב האוסטרובצאי זצ״ל כדי לפתור בעיות חשבוניות 
וגימטריות שהרב היה עוסק בהן. 

ר׳ יושה מלמד. גם הוא חסיד אוז׳רוב נשוא־פנים, 
במשך שנים היה רבי שיי והיה מעורר אותי בלילות 



היה היתד עיי יהודית... 


123 


חורף הקרים בשעה שלוש־ארבע כדי ללכת אתו לבית 
המדרש. ים התלמוד היה נהיר לו, כשנזדקק למאמר חז״ל 
לא היה צריך לחפשו! פתח את הגמרא וניגש ישר לדף 
הנכון. 

כידוע שימשו הסימטאות הצרות הקטנות. בהן ביליתי 
את שנות ילדותי, מקום גידולם של בעלי־בתים לעתיד. 
מקום לידתי רחוב שירוקה, רחוב המינצים לשעבר, שהוא 
גם מקום מוצאה של משפחת גינצבורג, החל מר׳ יעקב 
לייב שבאמצע המאה הי״ט, דרך בנו ר׳ יחיאל מינצברג 
ועד לסבי ר׳ פינטשה מינצברג. מן הגזע האוסטרובצאי של 
משפחת מינצברג הסתעפה משפחה גדולה וענפה בערים 
ועיירות כמעט ברחבי המדינה כולה. נכדו שי 1 סבי, ר׳ 
מאיר׳ל מינצברג מצויזמיר, היה העסקן הידוע וחבר הסייס 
הפולני ר׳ לייבל מינצברג! כן הצטיינו ר׳ יחיאל מינצברג 
מקוז׳יניץ, שהיה אחד מנכבדי בעלי־הבתים בעירו; דודי 
ר׳ ניסל ודודתי פייגל׳ה מינצברג — אחד החסידים 
הוותיקים של "תפארה שלמה" מראדומסק; דודי ר׳ איטשה 
מינצברג — חתנו של ד׳ אבא׳לה רפפורט מקאלץ, נכדו 
של הש״ך; גיסו של סבי י־׳ שמעון פפר־ שממנו הסתעפה 
משפחה גדולה, כמו ר׳ משה פפר, עשיר נודע מקאלץ. 
שהקים את בית הכנסת הגדול בעירו; בנו ר׳ יוסי 1 פפר׳ 
בעל הבנק הידוע של יוזף פפר באוסטרובצה; קריבים 
קצת רחוקים יותר היו ר׳ שלומקה מינצברג. ראש משפרה 
המינצברגים הירושלמים, ובנו ר׳ שמואל מינצברג — 
מורה־הוראה באוסטרובצה ואחד החסידים הבולטים של 
הרבי מקאלושין. הסתעפויות רחוקות יותר של משפחה זי 
היו: ר׳ זיינוול גולדפינגר, חסיד קוצקאי חריף, ששימש 
אב למשפחה ענפה; גם משפחת פרוכטגארטן מוצאה 
ממשפחה זו. רחוב שירוקה היה מאוכלס בני משפחתנו, 
כגון סבי ר׳ פינטשה, אבי ר׳ מנדל, דודי ר׳ מוטל; כן גרו 
שם דודי ר׳ שמואל לווי, חסיד חריף — בנו של הרב 
מזאגארוב ונכד של ר׳ שלמה פוזנר; ר׳ שמואל בלאנקמאן 
ור׳ יענשלה מינצברג ז״ל — כולם חסידים חריפים וכולם 
אבות של משפחות ענפות. 

השבת אצל המינצברגים 

בליל ישבת התרוקנו הבתים מאדם; בתי הכנסת ובתי 
המדרש מלאים מתפללים. מכל החלונות נוצצים נרות 
שבת. בבית סבי יושבת סבתי בלומלה בקרן־זווית ליד 
התנור ולומדת חומש ורש״י, לא ,צאינה וראינה/ אלא 
חומש ורש״י ממש. סבתי זו הי תה בתו של הרב הפייטרקובי 
ר׳ אליעזר שלום ז״ל ונכדתו של זכרון צבי מנחם. לפי 
דברי הרב האוז׳רובי בספרו ״אשדת״ קיימת קבלה בידי 
צבי מנחם שייחוסו נמשך עד רש״י דרך ר׳ יוחנן הסנדלר, 
הילל הזקן ועד מלכות בית דוד. סבי ר׳ פינטשה חזר 
מתפילת ליל שבת מבית החסידים של מינץ ששם התפללו 


כ־ 50 ־ 60 איש, כולם בני משפחה, למרות שנשאו את השם 
מינץ, פפר, פרוכטגארטן, גולדפינגר ועוד. 

בשבת בשעות הבוקר התאספו בבית אבי חסידי 
אלכסנדר וסתם ידידים, אחדים עברו על פרשת השבוע, 
ואחרים עיינו בספרים. מאוחר יותר מביאים מן האופה 
קפה ריחני, והשיחות מתמשכות עד שיוצאים לתפילת 
שחרית במנין השני. ברחובות זורמים חסידים ב״שטרײמ־ 
לעד״ מלווים על ידי ילדיהם. אחרי הצהרים — תפוסים 
הספסלים שמשני צדי רחוב שירוקי — רחוב המינצים 
— על ידי סבתות, בנותיהן ונכדותיהן, מקושטות בשביסי 
ראש, ובבגדי קטיפה ומשי. הרחוב מלא טיילים, הזוכים 
למבטי ביקורת ולקצת רכילות מכל הצדדים. הבילוי במוצאי־ 
שבת הצטיין במיוחד אצל דודי ר׳ ניסל. דודתי פייגלה היתה 
דמות ידועה בעיר והיתר, ידועה כ״טמרל מאוסטרובצה". 
לא היו לה ילדים אך גידלה משפחות שלמות, שסיגלו 
לעצמן אחר כך את שמה, כמו חנה׳לה פייגעלעם, מאיר 
פייגעלעס, יחזקאל פייגעלעס ועוד ועוד. היא הורתה בשעתה 
לכתוב כמה ספרי־תורה, ועל עץ החיים ישל אחד מספרי 
התורה האלה תלתה מחרוזת פנינים שלה ובכתר התורה 
שיבצה יהלומים מתוך תכשיטיה. כשחזר דודי ניסל 

במיצ״ש משלוש־הסעודות הגישה ל־ דודתי את חלוק 
המשי הלבן. מאבש בשטריימל ובפוזמקאות לבנים עשה 
הבדלה ואחר הדליק את מיקטרת־הציביק שלו והיה מוכן 
לקבל את האורחים את בני המשפחה הרבים וסתם ידידים 
שהיו אורחיו הקבועים במוצאי שבת. זכורני שבין 
האורחים היה יהודי פיקח ר׳ מאיר׳ל צוקר, סבו של עורך־ 
דין לייבוש צוקער החי עתה בטאראנטא, קאנאדה. דודי 
היה מספר סיפורי חסידים ורביים. בבית כולו נישא ריח 
גן־עדן. 

ימי חג ומועד בארסטררבצה 

לפגי עיני מרחפות תמונות של רגעים חגיגיים בימי 
חג בשנים רומאנטיות ואידיליות אלו. ליל תשעה־באב: 
אימה גדולה ואבל עמוק משתלטים על פני כל העיירה. 
יהודים מתהלכים בבגדים מהוהים ובנעליים בלות, כשקוצים 
תקועים בזקנם והאבל נסוך על פניהם כאילו בית המקדש 
רק אתמול נחרב. מבתי הכנסת ובתי המדרש נישא ניגון 
ה״איבה". דרך חלונות הבתים האפלים מטיל האור המרצד 
של הנרות אימה ועצב על פני כולם. 

בראש השנה הופכת העיר מרכז חסידי חשוב: 
חסידים מכל רחבי המדינה, ביניהם רבנים, לומדים, 
גבירים וסתם יהודים שרצו לזכות לראות לפחות 
פעם אחת את הגאון ר׳ מאיר־יחיאל ז״ל, מגיעים 
לעיר. באירוח החסידים עסקו השמשים ר׳ חיים זונדל, 
ר׳ יהושעלה משמש ור׳ שאול משמש. זוכרני את 
ר׳ יחיאל איתמר וולגלרנט, יהודי בעל זקן לבן, שאצלו 



124 


ם פר אוסטרוכצה 


יכלו החסידים לסעוד לבם בכוס תה עם עוגיה. רובם הגדול 
של החסידים התפלל בבית המדרש של הרבי, והוא עצמו 
הלך בלוויית מספר חסידים לבית הכנסת העירוני הגדול, 
שם היה רגיל להתפלל כרב העיר. אני זוכר אה בעל 
התפילה ר׳ דוד אפטר, שהיה אומר ל,דוד מזמור׳ במתיקות 
רבה והשאיר את רישומו על המתפללים ימים רבים אחרי 
עבור החג. 

ערב יום כיפור 

ערב יום כיפור היה יום מיוחד במינו בעיר. עד 
לשעות אחרי הצהרים נהרו היהודים למקווה וממנה 
כשפיאותיהם עדיין דבוקים ממי המקווה. לפנות ערב 
משתררת אווירה של פחד ואימה בעיר. גם עתה שנים 
רבות אחר כך, קשה לשכוח את התמונה של הליכתו של 
הרב לבית־הכנסת. הרב נישא ממש על כפיים עד לחצר 
בית הכנסת. בכל מקום בו הוא עובר נשמע בכייתם ויללתם 
של הנשים והילדים המלווים את הרבי עד לבית הכנסת. 
מתוך בית הכנסת מתפרצת תפילת "כל נדרי" מפי החזן 
והמשוררים, שמהדהדת בסימטאות וברחובות העיר הריקים 
מאדם. 

תמו הימים השקטים והשלווים 

זכרונותי מתקרבים לתקופת הסער של השנים 1903 — 
1903 — 1905 , שבה החלה ההתערערות של החיים היהודיים 
הפאטריארכאליים, שנמשכו מאות שנים. התנועה המהפכנית 
שהקיפה את כל האימפריה הרוסית, ופולין בתוכה, הגיעה 
גם לעירנו. נערכו ההפגנות הראשונות של אחד במאי, 
שבהן השתתפו גם מהפכנים יהודים, שלא היו עדיין 
מאורגנים במסגרת יהודית מיוחדת והצטרפו לשורות 
המהפכנים הפולנים. בזכרוני עולה הפגנה גדולה אחת, בה 
הופיעו המהפכנים היהודים, שנשאו דגל גדול מקטיפה 
וממשי ועליו סיסמאות ביידיש וגם השירים ששרו היו 
ביידיש. מן החברים של התקופה ההיא אני זוכר את 
מאטעלע פוקס, שהיה אחד הפעילים הראשיים בתנועה 
המהפכנית. אני זוכר את הימים הגדולים של שנת 1905 , 
כשהצאר העניק לעם את הקונסטיטוציה הראשונה. היו 
אלה ימים גדולים של התפרקות מעול של שעבוד. ההפגנות 
היו חופשיות באין מפריע וההמונים הורידו את השלטים 
הרוסיים מעל פתחי החנויות והשליכו אותם על האדמה. 
בהפגנה גדולה אחת שהיתה משותפת ליהודים ולפולנים, 
השתתף גם סבי ר׳ פינטשה מינצברג, וקהל מפגינים גדול 
שהתאסף בחצר בית הכנסת הרימו למעלה את סבי ואת 
הנוטריון הפולני לשעבר סאוויצקי וקראו: "תחי פולין 
החופשית! " ואחר כך׳ כשיצאה הפקודה הראשונה על 


ייסוד ה״דומה״ — הפרלמנט הראשון ברוסיה הצארית. 
הבחירות ל״דומה" הראשונה, לא היו ישירות אלא 
באמצעות אלקטורים. המועמדים לאלקטורים מאוסטרובצה 
היו סבי פינטשה מצד האוכלוסיה היהודית וד״ר גלוגאווסקי 
— שביתו נהפך אחר כך לבית העיריה — מצד האוכלוסיה 
הפולנית. אנחנו הצעירים השתתפנו כבר במסע הבחירות. 
סבי נבחר כאלקטור, אך בגלל איומים מצד אנטישמים 
נאלץ להתפטר מן התפקיד. 

כך נמשכו ימי ה״חירות" במשך כל שנת 1905 , עד שה־ 

צאר פיזר את ה״דומה". אז התחיל המצוד הגדול על המהפ¬ 
כנים, געשו מעצרים בין הפעילים שביניהם. זוכרני את 
הבהלה שתקפה את העיר שעה שז׳אנדארמים רוסיים רצו 
להכריח את היהודים בכוח לתלות מחדש את השלטים 
הרוסים מעל החנויות. פעילים רבים מבין המהפכנים ירדו 
למחתרת. בתקופה ההיא נורו כמה יהודים בידי אנשי הפקר, 
בגלל חשד שמסרו את מקום מחבואם של מהפכנים שהרשות 
חיפשה אותם. הנגישות גברו מיום ליום, וכך נמשך המצב 
עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 . 

קיץ 1914 , בו פרצה מלחמת העולם הראשונה, משמש 
נקודת מיפנה בהיסטוריה של העולם. המאורעות הגורליים 
שהתרחשו בעולם כולו טבעו את חותמם גם על חיי 
היהודים באוסטרובצה. בא הקץ לתקופה הפאטריארכלית 
בחיי היהודים, שלא חזרו עוד להיות כפי שהיו קודם. זה 
התחיל ערב תשעה באב תרע״ד ( 1914 ), שהפך לאחד 
התאריכים המכריעים בהיסטוריה החדשה. זוכרני כשהגיע 
המברק לעיריה ובו הידיעה ברוסית "גרמניה הכריזה עלינו 
מלחמה". מיד אחר כך בא מברק שני "אוסטריה־הונגריה 
הכריזה מלחמה". הידיעה התפשטה במהירות הבזק ובעיר 
קמה בהלה גדולה, כי כולם הרגישו שמתקרבת סערה אשר 
תעקור מן השורש אורחות־חיים מסורתיים ואולי גם 
תהרוס משפחות מבוססות ותחריב ישובים יהודיים ותיקים. 
לא היה זה פחד שווא, כפי שהוכיחו המאורעות שהתרחשו 
בארבע השנים הבאות: מלכים אדירים באירופה הודחו 
והצאר הרוסי האדיר נרצח יחד עם בני משפחתו. ישובים 
יהודיים רבים נהרסו ותושביהם הוגלו למרחקים. למחרת 
פרוץ המלחמה נערך הגיוס הכללי. מכל בתי העיר נשמע 
בכי הנשים והילדים, שראש משפחתם נקרא להתייצב 
לצבא. התחילה בהלת אגירה של חומרי מזון, שהיא תופעת־ 
לוואי לכל בהלת מלחמה. הצבא הרוסי, שנחל תבוסות 
גדולות מידי הצבא הגרמני־אוסטרי, נסוג לכיוון מזרח. 
השלטונות הרוסיים ערכו חיפושים אצל יהודים, שנחשדו 
בריגול למען האויב. אך למזלם של היהודים היתה נסיגת 
הרוסים מבוהלת והופיע חיל החלוץ הגרמני. אחריהם מגיע 
הצבא הסדיר ובראשם תזמורת צבאית. בשורות הצבא 
האוסטרי נראים קצינים וחיילים יהודים רבים, המתבלטים 
במראה היהודי המיוחד שלהם. העיר נשמה לרווחה, אך 



זיה היונה עיר יהודית". 


125 


הקלה זו אינה נמשכת זמן רב. האוסטרים סובלים את 
אבידותיהם הגדולות הראשונות מידי הצבא הרוסי בהרי 
הקארפאטים׳ והם התחילו לסגת. הצבא הרוסי מתקדם וימים 
אחדים אחרי יום־כיפור הופיע שוב הצבא הרוסי באוסט־ 
רובצה. אימה תוקפת את יהודי העיר. הגיעה הידיעה 
העצובה שבסטאשוב ניתלו 11 יהודים ובראשם הצדיק רבי 
פייבלה דנציגר, בנו של הרבי מאלכסנדר! אחרי כניסת 
הרוסים לעיר, בשבת לפנות ערב, פקד מפקד העיר על 
סבי ר׳ פינטשה מינצברג, ר׳ משה ויינברגר, ר׳ משה 
בייגלמאן ור׳ ברוך גרוסמאן — כולם יהודים באים 
בימים — להתייצב לפניו בבגין העיריה. הוא נשא בפניהם 
נאום אנטישמי והאשים את כל היהודים בריגול. הוא פקד 
עליהם לספק במשך 24 שעות לחם לחיל המצב הרוסי, 
ולקראת סוף הראיון — היכה על ראשם של היהודים 
הנכבדים בשוט שבידו. עדיין עומדת נגד עיני תמונת 
סבי. כשהוא עוזב את בנין העיריה וראשו זב דם. בין 
יהודי העיר קמה מהומה גדולה. אספו מיד את כל אופי 
העיר, ריכזו את כל הקמח שהיה בנמצא והחלו מיד באפיית 
הלחם בשביל הצבא. ימים קשים התרגשו אז על יהודי 
העיר. הקוזקים השתוללו לעין כל. ונלקחו בני ערובה מבין 
נכבדי היהודים, ביניהם גם בעל הבנק רי• יוסל פפר ור׳ 
איטשה טננבוים. גם אב־ נעצר כבן־ערובה, אך עפ׳־י נס 
הצליח להשתחרר. התחייה התקופה הקשה של חורף 1915 
עם הגירושים של יהודי העיירות הסמוכות: שאננה, ליפסק 
וטארלה. היהודים הפליטים רוכזו בעירנו. ואין לשער את 
גודל הבהלה שהשתררה אצלנו, אך למרות הסבל יהמצוקה 
השתדלו יהודי העיר לעזור לפליטים בכל שידם משגת, 
נוצר ועד לעזרת הפליטים שהשתדל למצוא בשבילם מקום 
מגורים. כן נוסד מטבח ציבורי, שדאג שלא יהיו רעבים 
ביניהם. כך נמשך המצב במשך החורף. בקיץ 1915 התחילה 
התקפת הנגד של הצבא הגרמני־אוסטרי. אחרי שהצבא 
הרוסי גחל תבוסות גדולות התחיל שוב לסגת בבהלה 
גדולה ושוב ראינו בכניסתו של הצבא הגרמני לעיר. היהודים 
נשמו לרווחה, אך מאורע אחד פגם ברגש ההקלה שחש 
הציבור היהודי בעיר: יחד עם הצבא הגרמני הכובש 
חזרה גם מחלקה של לגיונרים פולנים, שהתארגנו כיחידה 
של הצבא האוסטרי. מיד אחרי כניסת הלגיונרים לעיר 
נראו בכיכר השוק שני חיילים ורובים בידיהם וביניהם 
אברהמ׳לה ראטשמייר, בעל־בית יהודי בעיר. אחר דקות 
מספר נשמעו שתי יריות, ומיד אחרי־כן הובא היהודי 
ההרוג לעיר. היה זה מעשה נקם על מקרה שקרה לפני 
עשר שנים — כלומר בשנת 1905 . המהפכנים של התקופה 
ההיא האשימו את ראטשמייר שגילה לשלטונות את מקום 
מחבואם של חבריהם, שהסתירו עצמם מעיני השלטונות 
הצאריים. שני אלה הצליחו לברוח מעבר לגבול ושם הצטרפו 
לכוחות האוסטריים, עתה, עם שובם לעיר, נפרעו מן היהודי 


הזה. בין הלגיונרים שנכנסו לעיר היה גם מי שהיה אחר 
כך מיניסטר הדואר הפולני — וורנר. מתחילה תקופת 
הכיבוש האוסטרי, שנמשכה עד 1918 . אורחות החיים של 
יהודי העיר נשתנו ללא היכר. התפתח המסחר בכל־הבא־ 
ליד ובעיקר עסקו היהודים בהברחת מיצרכי מזון דרך 
גבולות אוסטריה וגרמניה. כפי שקורה בתקופות מיפנה 
כאלה, הופיע מעמד חדש של סוחרים ועשירים ואילו 
הסוחרים המבוססים שבעבר, שלא יכלו להתאים עצמם 
לזמנים החדשים — ירדו מגדולתם. כך נמשכו ימי הכיבוש 
עד לסיום המלחמה והקמת המדינה הפולנית העצמאית. 

בימים הראשונים של פולין העצמאית התרגשו זמנים 
קשים על יהודי המדינה. הפוגרום בלבוב הסעיר את כל 
יהדות פולין. יהודי אוסטרובצה ערכו אספת מחאה בבית 
הכנסת הגדול. הזמנתי את הרב מווייז׳בניק ר׳ יעקב אהרן 
גרין ז״ל, אשר קיבל רשות לכך מאת הרב שלנו ר׳ מאיר־ 
יחיאל, לשאת את נאום ההספד. המלים הנרגשות של הרב 
גדין הסעירו את הקהל הגדול שפרץ בבכי וביללות שנשמעו 
גם ברחובות מרוחקים. גם ההתנפלויות של חיילי גנרל האלר 
על יהודים שהתבטאו במריטת זקנים של יהודים זקנים 
והשייכת נוסעים יהודים מן הרכבת תוך כדי מהלכה — 
סימני פתיחה עגומה לחייה העצמאיים של המדינה 
הפולנית. 

בינתיים גדלה האוכלוסיה היהודיה באוסטרובצה, 
שאליה הצטרפו גם הפליטים מן הערים הסמוכות, ובעיקר 
פליטי שיננה, שלא חזרו עוד לעירם. יהודי העיר עזרו 
להם להשתקע בעיר ולשקם את פרנסתם התחילה גם 
פעולת עזרה השובה של יהודי אמריקה לטובת הפליטים 
ונציגים של ועד העזרה האמריקאי הגיעו גם לאוסטרובצה 
כדי לעמוד על העזרה הדרושה מהם. כנציגי הישוב היהודי 
בועד האמריקאי בעירנו נבחרו ד״ר וואכהנדלר ז״ל וכותב 
השורות האלה, וכממלא־מקום — יעקב מנדיל גולדפינגר. 
ד״ר וואכהנדלר, שהצטיין בתכונותיו התרומיות והשקיע 
את כל מרצי בפעולת העזרה למען הפליטים. מת מות 
קדושים בשואה. פעולת העזרה נמשכה עד שאחרון הפלי¬ 
טים שרצה בכך חזר למקום מגוריו. 

בינתיים מתחילה המדינה הפולנית להתבסם. חלה 
הרגעה בחיי היהודים ומתחילה תקופה של חיים חברתיים 
אינטנסיביים. בעירנו קמה הספריה הציבורית הראשונה, 
שנוסדה על ידי העסקנים הציונים הוותיקים, האחים שמואל 
ועזרא בומשטיין, הספרן אליעזר הלוי, וכותב השורות 
האלה. בספריה היו ספרים רבים בעברית, יידיש ובפולנית, 
ורבים מבני הנוער נהרו אליה. תחת אותו הגג של הספריה 
התחילו להתארגן גופים ציבוריים רבים. שהרוב היה שייך 
למפלגות הציוניות, אך היו גם נציגים של "בונד", פועלי 
ציון שמאל וימין ועוד. בתוך מסגרת תרבותית זו נערכו 
ערבי ויכוחים בין המפלגות השונות, שאליהן הוזמנו מנהיגי 



126 


ם פר א וסטר ובצח 


המפלגות השונות מן המרכזים היהודים הגדולים בפולין. 
זוכר אני את עצרת הרצל הגדולה שנערכה בספריה בב׳ 
תמוז. באולם המקושט בתמונתו של הרצל ובדגלים ציוניים 
התאספו מטובי העיר ומצעיריה. שם הופעתי בנאום 
הבכורה שלי לכבוד ד״ר הרצל. כך התנהלה הפעולה התר¬ 
בותית באולם המשותף של הספריה. לבסוף התחילו להתבלט 
הניגודים המפלגתיים, ופרצו ויכוחים תכופים בין הציונים, 
בונדאים ופועלי ציון. השותפות התחילה להתערער וכל 
תנועה פתחה לה סניף לעצמה. התנועה הציונית נשארה 
באולם הספריה, וה״בונד" ופועלי ציון פתחו להם אולמות 
משלהם. וכך התחילו להתפתח החיים היהודיים בין שתי 
מלחמות העולם על בסים מפלגתי. נוסדו בתי ספר שבהם 
היתה שפת הלימודים עברית ויידיש. פעילות יפה פותחה 
על ידי "מזרחי", שיסד בית ספר עברי משובח. ברצוני 
כאן להזכיר אחד מראשי המייסדים של "המזרחי" בעיר, 
ר׳ משה לדרמן הי״ד— יהודי יקר, שכל חייו היו קודש 
לפעילות ציונית בעיר. כן ראויה לציון דמותו העדינה של 


ר׳ יהושע קופרמאן, וכן הלמדן מבני משפחת הרב, ר׳ 
לייבוש האלשטוק ז״ל. 

השתתפותי בחיים החברתיים באוסטרובצה נמשכה עד 
שנת 1923 , כשנאלצתי לעזוב את העיר ולעבור לווייז׳ב־ 
ניק, אך הקשר הרגשי שלי לאוסטרובצה נמשך במשך 
כל ימי חיי. 

כשביקרתי כשריד שארית הפליטה בשנת 1945 , אחרי 
השואה הגדולה בעיר מולדתי וחיפשתי את המקומות 
שם ביליתי את ימי ילדותי ובחרותי מצאתי, לשברי הגדול, 
רק חורבות. מכל הסביבה שבקירבת חצר בית הכנסת, 
וגם בית הכנסת העתיק ובתי המדרש שבה, לא נשאר סימן. 
ועלה במחשבתי הפסוק: על הר ציון ששמם ישועלים הלכו 
בו, על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. בעד החלונות 
בהם זהרו נרות שבת של יהודים — מציצים פנים של 
נכרים, נעלמו החיים היהודים היפים ומן ההמונים היהודים 
לא נשאר זכר. 

ה׳ ינקום דמם. 




יוסף וישנגרד 

אוסטרובצה בעיני אורח 


שמע העיר אוסטרובצה הגיע אלי רק בזכות הרבי שישב 
בתענית ארבעים שנה. אך בשנת 1930 נשלחתי להכשרה 
בעיר הנ״ל מטעם מרכז החלוץ המזרחי. והיתה לי 
ההזדמנות להכירה מקרוב. 

מיד עם רדתנו מן האוטובוס הרגשנו שנקלענו ל״מדיגה 
יהודית" בזעיר־אנפין. כל התושבים היהודים, ורבים מן 
הנוער, היו לבושים בבגדים ארוכים ובכובעים "יהודיים" 
קטנים. אפילו היידיש שבפיהם היתה מיוחדת, אשר רק 
במאמץ רב הצלחנו להבינה. נדמה היה שכאן שולט אחד 
השבטים שנאבדו לנו בימי קדם. 

כל המסחר הסיטוני והקמעוני היה בידי יהודי העיר. 

גם טחנת הקמה המקומית שסיפקה השמל לתושבי העיר. 
היתר, בידיהם. השפעת היהודים על כלכלת הסביבה היתה 
ניכרת בירידים, שהיו חי 1 י ם בימים קבועים בשבוע, אך 
אם חל ביום זה חג יהודי — נדחה היריד ליום אחר, השבת 
והחג שלטו שליטה מוחלטת בעיר, ורק גויים של שבת 
נראו כשידיהם מלאות עבידה בהספקת שרותים חייניים 
לעיר. 

על אף טרדתם הרבד של יהודי העיר בעניני פריסה 
מצאו להם פנאי לדאוג למקומות עבודה לחברי הקיביץ 
ולהקל עלינו את המעבר הקשה מחיי בטלה בחיק יבית 
החם לחיים של עבודה קש־ ומפרכת. כהכנה לקראת 
עלייתנו לארץ ישראל, 

מחשבות רבות השקיעו יהודי העיר כדי ליצור עמדות 
עבודה בשבילנו. חורקת המים הדלוחים מן המקווה, 
שנעשתה בדליים, נמסרה לידינו. כן אספנו את ה״שמות" 
בבית־הכנסת, שלא היה להם מקום עוד לאיחסון, וקברנו 
אותם בבית־הקברות. כן נמסרה לידינו העלאת הסיד מן 
הבור שלרגלי ההר לראש ההר, ששם נמצא בית־הכנסת 
באמצע בניינו. היתר, זו עבודה מפרכת שהפועלים הגויים, 
ואף בעלי השרירים שביניהם, לא יכלו לעמוד בה. החלוצים 
הראשונים כמעט שהתמוטטו במאמצם הקשה להעלות 
אלונקה עם סיד למעלה ההר, אך חיש מהר המציאו חגורות 
מיוחדות לקשירת האלונקה לכתפיים, והודות לכך יכלו 
להחזיק מעמד בעבודתם, להתפעלותם של יהודי המקום, עד 
להשלמת בנין בית הכנסת. חגורות אלה לקחתי אתי ארצה 
למזכרת, והן מצויות עד היום אצלי. 

לאט־לאט חדרנו גם לתעשיה המקומית. עבודתנו 


המסורה הוציאה לנו שם טוב במפעלי הסביבה, שהזמינו 
אצלנו פועלים לעבודות שונות, עד שהיו מקרים של חוסר 
ידיים עובדות אצלנו. 

הקיבוץ הפך למרכז חשוב לנוער היהודי בעיר. רבים 
מהם היו באים אלינו לבלות שעות אחדות באווירה 
הציונית, ששררה אצלנו. 

בשבתות ובחגים היינו יוצאים לסייר ב״שטיבלאך" 
הרבים, כדי ללמוד ניגונים חסידיים חדשים. בייחוד משך 
תשומת־לבנו בית־הכנסת הגדול העתיק, שהיה בנוי מעץ 
והיה מפורסם בפולין הודות לסגנונו המיוחד. אגדה התהלכה 
בעיר. שחזן בבית־כנסת זה אינו מאריך ימים יותר משלוש 
שנים, ובכל זאת לא חסרו קופצים לשמש בו כחזנים. 

הריהוט שלו בפנים היה כרגיל בכל בתי הכנסת 
בפולין: לכל מתפלל היו מקום קבוע ("שטאט"), שעבר 
בירושה מאב לבן. ועל הקיר המערבי היה לוח מודעות, 
ועליי מצאתי הודעה מיוחדת באותיות דפוס על פח משנת 
תק״י יזה תוכנה !לפי זכרוני): היות ונתרבו הפליטים 
(עיברי אורח! שנזדמנו בעירנו לשבות את שבתם, והיות 
ורק יחידים מהם הוזמנו לסעודת־שבת לבתי בעלי־הבתים 
יחי 1 י גדול מהם נשאר רעב ללא פת לחם לכן נתארגנו 
ראשי הקהילה והחליטו שמהיום ואילך על כל בעל־בית 
לקבי 1 ‘ פלא־ט לביתו בשבת לפי תור. כל מי שיסרב לקיים 
את ההחלמה הרשות בידי הגבאים להיכנס לביתו של 
המסרב לפרוץ את התנור ולהוציא את המאכלים הנמצאים 
בו ולחלקם בין האורחים העניים. וכי 1 בית ישראל ישמעון 
דיראון! 

בהתקרב הימים הנוראים, היה מורגש באוויר שיום 
הדין ממשמש ובא. כל הפנים געשו רציניים ואיחולים 
לישנה החדשה נישאו בפי כל. לשיא המתיחות הגיעו בערב 
יום־הכיפורים כשמכל החלונות נישא בכי היהודים, שעה 
שברכו את ילדיהם לקראת יום־הדין. 

זרם אין־סופי של יהודים גהר לבית הכנסת הגדול, 
שנתמלא מהר עד למחנק. כילם נדחקו לרבי יחזקאל, 
לקבל את ברכתו. רק אחר כך מתפזר כל אחד לבית־מדרשו 
להתפלל לביתו ולכל בית ישראל. 

רק חדשים אחדים שהיתי בעיר זו, אך לעולם לא 
אשכח את חיוניותה של עדה קדושה זו, שנעקרה מן 
השורש בשואה האיומה. 



יעקב גולדרייר 

שני עולמות בעיר אחת 

אוסטרובצה עיר מולדתי, בה גדלתי, בה מתה אמי 
בצעירותה ובה שיכלתי אח יקר, שהצטיין כעילוי וכמתמיד. 
נדד מישיבה לישיבה, ישן על ספסלים קשים בסמוך לקירות 
טחובים ולבסוף חלה בשחפת ומת בדמי עלומיו, 

עוד משחר ילדותי היתה בי התחושה כאילו אני חי 
בין שני עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: 
עולמו של אבא ו״החדר" של "קריאת שמע" לפני עלותי 
על משכבי, ובין עולמם הגס והרצחני של הגויים, 
שבא לידי ביטוי בנחירת החזיר בחצרותיהם של השכנים, 
ברוח הפיגול שבא מבתיהם. בנביחת הכלבים. ובמכות 
שספגנו מן "השקצים". 

עוד בהיותי ילד הרגשתי את העבדות הקשה בה 
נמצאנו, וספגתי בי את הסיפורים המתוקים על המשיח 
שיבוא במהרה, יגאל אותנו מן הגלות, ויביאנו מעל גשר 
של נייר לארץ ישראל. 

עדיין עומדים לפני עיני רחובות העיר המושלגים 
בערבי החורף הלבנים, שעה שחזרנו בריצה מן החדר 
הביתה, כשבידנו פנסים דולקים, רדופים מפחד הגויים 
ומסיפורים על שדים המתנפלים על עוברים ושבים בלילה, 
ועושים בהם שפטים... 

במיוחד נחרתה בזכרוני כיכר השוק, שהיתה המרכז 
הכלכלי של העיר, ושממנה התפרנסו רוב יהודי העיר. 
כל החנויות שהקיפו אותה מכל ארבעת הצדדים היו שייכים 
ליהודים, פרט לבית המרקחת ולשני בתי המרזח שנמצאו 
שם. בימי שגי וחמישי של השבוע התמלא כל שטח השוק 
בעגלות ועליהן כל טוב של כפרי הסביבה: אווזים 
ותרנגולים, מלפפונים וכרוב, תפוחי אדמה ובצל, פירות 
מכל המינים והצבעים המודיעים על תקופות השנה השונות, 
ביצים ארוזים בקש, וחמאה עטופה בעלי כרוב גדולים. 
האיכרים שבאו על העגלות. אחרי שמכרו את תוצרתם, 
צבאו על הדוכנים ועל החנויות של היהודים כדי לקנות 
משם את כל מה שדרוש להם, כגון כלים לעבודית בית 
ושדה, וכן לבוש להם ולבני משפחתם. כל זה סיפקו להם 
היהודים, שעמדו בקשר עם מרכזי התעשיה והמסחר 
הגדולים, והביאו משם את הסחורות הדרושות להם לימי 
היריד. לקראת סיום היריד ובגמר העיסקות שלהם, היטיבו 
לבם בדברי מתיקה ובשתיית יי״ש, וקולותיהם הצרודים 
מרוב שתייה בקעו מחלונות שני בתי המרזה הפולניים 
שהיו בשוק. 

מאחורי השוק, לצד מערב, נמשכים רחובות צרים 
ובהם בית ליד בית, שחצרותיהם גדורות ללא סימן עץ 


ודשא. בבתים אלה ישבו יהודים שחוחי־גב על יד מכונות־ 
תפירה ותפרו מבוקר עד ערב בגדים זולים בשביל 
האיכרים, כשלחנים של תפילות מימים־הנוראים ושירים 
מהפכניים ליוו את טרטור מכונות־התפירה. אחרי החייטים, 
תפסו את מקומם בעיירה בעלי המלאכה היהודיים האחרים 
כמו סנדלרים, רצענים ומסגרים, שמילאו את האוויר בשאון 
של יצירה ועמל כפיים; פחחים היו מטפסים במומחיות 
רבה על גגות משופעים והתקינו מרזבים בבתי יהודים 
וגויים. היה זה עם עובד, חרוץ ומוכשר, טוב־לב וישר־ 
דרך. שהאמין באלהים או, להבדיל, במהפכה. 

האדמו״ר הזקן מאוסטרובצה שכן גם הוא ברובע 
העמלים של העיר. מכאן, ואולי גם מפני שהוא עצמו 
מוצאו ממשפחת עמלים, הקשר הנפשי שנוצר בינו ובין 
אנשי עבודה ועמל בעיר, כל אנשי העיר היו גאים בכך, 
שלרב שלהם נוהרים גדולי יהדות פולין. לזכותו ולהשפעתו 
המרגיעה קשרו את העובדה, שהעיר אוסטרובצה ניצלה 
בימי מלחמת העולם הראשונה מפורענויות, מהן סבלו כל 
הערים והעיירות היהודיות בסביבה. קשה לתאר את גודל 
החיבה ויחס הכבוד של יהודי העיר לרב חלוש זה, שצם 
ארבעים שנה, ונחשב לפלא רפואי בעיני חכמי הרפואה 
בפולין כולה. 

בית הכנסת הגדול והישן נמצא במורד של גבעה. 

מצד הרחוב הסתירה אותו גדר של אבנים, כדי שלא יבלוט 
יתר על המידה. לימינו נמצאו שני בתי־המדרש: אחד היה 
של פשוטי עם. ששימש לתפילה משעות הבוקר המוקדמות 
עד לשעת הצהרים, ומלפנות ערב עד אחרי תפילת מעריב; 
בית המדרש השני שימש לתפילה וללימודים, בו ישבו 
בחורי ישיבה ותלמידי חכמים מבני העיר. מאחורי בית 
המדרש נמצאו יתר מוסדות הציבור: המקווה, בתי השי¬ 
מוש ובית המטבחיים. בימי רביעי וחמישי עמדו שורות 
שוחטים ועסקו בשחיטה. כדי לספק בשר כשר ליהודי 
העיר לקראת שבת. במרכז השטח עמד בית הכנסת מעץ. 
התקרה הקעורה היתד, מלאה תמונות מצוירות, פרט 
לחלק אהד ממנה, שנשארה בלתי צבועה. זקני העיר סיפרו, 
שלקישוט התקרה הובאו אמנים יהודים מקראקא, שעשו 
מלאכתם באמונה. אך בהתקרב אחד האמנים במלאכתו 
לארון הקודש הגביה מעד ונפל מן הפיגום. הקהל החליט 
לא להשלים את המלאכה ולהשאיר חלק זה של התקרה 
בלתי גמור לזכר הצבע האלמוני. 

מחלקו השני של השוק נמשכה סימטה צרה שמשני 
צדדיו נמצאו חנויות של כלי־כסף, תכשיטים ומי בושם. 



היה היתה עיר יהודית, 


129 


ממנה נפתח מראה רחב על הכנסיה, שהיתה בנויה 
אבנים, עם גג הנחושת שלו והצלם שהטיל את מרותו על 
העיר כולה. צללי הפעמונים שנישאו ממגדל הכנסייה חדרו 
לכל בית יהודי, והטילו אי־שקט ופחד על הגרים בו, 
ובעיקר על ילדיהם, שהאינסטינקט הילדותי הבריא לימד 
אותם להישמר ולהתרחק מכל מה שהפנסיה הזו מייצגת. 
לרגלי הגבעה של הכנסיה היה ביתו של הכומר, ה״גלח" 
בפינו: איש בעל קומה ממוצעת, רחב כתפיים, תמיד 
לבוש במעיל שחור ארוך ועל פניו סבר פנים חמור. בעיר 
מסרו מפה לאוזן שהוא יודע "עברית כמו רב" וכי הוא 
איננו שונא־ישראל... 

תמיד הבטנו על הסביבה הנכרית שמסביבנו בבוז, 
והאמנו שאמונתנו היא האמונה האמיתית, וכי בסופו של 
דבר ייווכחו גם הגויים בכך, אם לא בעולם הזה, אז בעולם 
הבא... השקפנו על התהלוכה הדתית שלהם כעל מעשה 
תועבה. הכומר הראשי צעד מתחת לחופת ארגמן, והקהל 
הרב העצום של איכרים ואנשי עיר הלך בשורות מסודרות, 
בצעד קצוב, ושר שירי דת. גם בחגים הלאומיים, שהקיפו, 
כביכול, את כל אזרחי המדינה, הרגשנו עצמנו זרים 
לחלוטין ובעבור המיצעד הצבאי הבטנו עליו ממקום 
מחבואנו והסתלקנו חיש מהר, כדי להתחמק מעיני 


ה״שקצים" שחיכו לנו מוכנים להראות לנו את נחת זרועם 
כיאות לאדוני הארץ... 

הייתי אחד ממאות בני הנוער שחי בעולמו המסוגר 
והנבדל מעולם הסביבה. היו אלה בחורי ישיבה, הנוער 
של "אגודת ישראל" ו״בנות יעקב" שדבקו בתורת ישראל 
סבא ועסקו כל ימיהם בלימוד תורה ופוסקים. הנוער הדתי־ 
הלאומי שילב תורה וציונות וראה את תיקון עולמו בהקמת 
עם יהודי בארץ ישראל. הנוער החלוצי הסוציאליסטי 
שאף להגשמה עצמית על ידי חזרה לעבודת האדמה בארצו. 
תנועת הנוער הסוציאליסטי האמינה בשוויון ובחופש של 
ההמונים היהודים במקום מגוריהם. הנוער הקומוניסטי 
הנועז, הלוחם, שהתגרה בשלטון המדינה על ידי הנפת 
דגלים אדומים על חוטי הטלפון בחשכת הלילה, וסיכן 
את חייו בהפצת כרוזים מאחורי גבו של השוטר האמין 
שהמהפכה קרובה וכי קרוב יום השחרור של העמלים 
כולם, כיהודים וכפולנים גם יחד. 

מאות בני נוער טוו את חלום חייהם, כל אחד לפי 
דרכו ולפי השקפתו, וביום בהיר אחד נחרב עולמם ובאה 
המציאות המרה, שלא היתה כמוה מאז נברא האדם. כולם 
נרצחו על לא עוול בכפם ופשעם היחיד היה שהם שייכים 
לעם היהודי, הרוצה לתקן את העולם... 



ליד הבאר 


ביים ברונעם 


יהושע אלטמאן 


מיין אסטראווצע 


אמאל איז געווען א אידישע שטאט 
איינגעטונקען אין זיידענעם יחוס, 
ורעד דער גוי האט נאף געהאט א גאט, 
און זיין האז האט געוועקט צו סליחות... 


וואס איז ווייט אוו וואם איז נאענט? 
וואס זענען מיידן און וואם זענעז יאין? 
גלויז א מיראזש אויפן האריזאנט, 
א פארנעפלטע דויזיע אינם זכרון. 
חלומות׳דיגע אנונגען, דינע 
לאזן זיר נישט דערציילן; 
ווי שפילן א ליבע מיט דער שכינה 
אין א לאכירינט פון טויזנט היי לן... 


אפשר אנפאנגען מיט דער הויכער צייל, 
ווו איד קען יעדע טיר; 
אדער פארהאלטן זיד א ווייל 
מיט די טרעגער, די גכורי העיר? 
אריינגיין אין בתי מדרשים, 
א קוש טוען צעריסענע גמרות, 
ארויפקלעטערן צו דער עזרת נשים, 
און זען פונדערווייטנס ראם בית הקברות... 


אויר דער הויכער צייל שמועסן יידן 
רעדן פון רעם און פון יענעם 
טוט איינער א זיפץ א מידן: 
— א וועלט משטיינסגעזאגט, א גיהנם. 
א באלייבטע יידענע טראגט א פעקל, 
שמייכלט — ראם וועטער איז לינד. 
א שדכן דרייט מיטן שטעקל, 
ער זוכט א חתן אן איידל קינד. 
דער פרומער שאול מיט נאםע פאות 
זיפט די לופט מיט פארמאכטע אויגן. 
ראם איז אנגעשטאפט מיט גאות 
ווי א הערינג; א בויד מיט רויגן. 


רעדער רעדלען אויף רי בריקן. 
פארן גויים אויפן יאריד. 
קיינער דערווארט נישט קיין גליקן; 
אבער פיש אויר שבת יאיר א ייד ? ! 
נחום דער בעל עגלה ג לעט די פערד. 
סטראגאנארקעם טאפן אינ׳ם וואגן. 
גוי׳שע וואנצעס און יידישע בערד 
ווייפן נישט ויאם צו זאגן. 
א פאראדנע לוויה מיט שלאמדיזן. 
אפריער דער גלה, א פארשייטער. 
א קונה מעפט־אן א פאר הויזן 
אין מיטן מארק ביים טאנדייטער. 


די געוועלבער פול ביזן ראנד. 
מען זשאבט קיין עין הרע; 
נאד רעד פאליציי־קאמענדאנט, 
געפאקט אן עברה און פארשריבז קארע. 
צװישן די פערד און געשפאן 
באפן א נאש יידישע ציגן. 
א ג 1 י׳ע שלעפט א שיפורץ מאן. 
א דזשאד שפילט א צעבראפענעם ניגון. 


אין בית המדרש זיצט ר׳ יאיטע, 
קוועטשט רעם תוספת מיט הסברה. 
מ׳האט אים היינט געפרעגט א קשיא, 
קנייטשט ער רעם שטערן, זוכט א סברא. 
דער חב״ד׳ניק אין זאקן ווייסע 
קומט צעלויפן פון דער מקווה. 
ער טראכט וועגן רזין דאוריתא, 
וועגן סוד פון זוכרא ונוקבא. 
איינער א בקי דער צווייטער א חריר, 
צוויי יונגעלייט אויר קעסט 
פירן רעם וויכוח שארר 
אין עילוי׳שן פארמעסט. 



פיים עמוד אין א שווערן טרית 
שמייכלט צופרידן ר׳ יא ר, ל: 
— שזין ריינט אנגעטוען אלעס; 
פארענדיקט די פרשה אין חי,׳ל. 


מודמלט, מורמלט ר׳ נפתלי. 
ייאש מר זאנט ווייסט נישט קיינער. 


ביים אויוון א כעל עגלה 
ווארימט אויש די מידע כיינער. 
צוויי ווייכער איינגעבויגן 
פראלו אויר דעם ארון. 
די טיכלעד איכער די אויגן: 
— שענק איר באנייטע יארן! 
שרה בת טאכע! 
א רפואה פונם גן־ עדן! 
זאל זין* מיען איר באבע. 
אינם זכות פון איר הייליקן ייידן. 


די שול איז פון האלץ, 
עלטער פון אדע זקנים. 
יידן זענען אזוי שטאלץ 
אויפ׳ן געשניצטן ארון דעם שיינעם. 
די מאלעדייען אויר די ווענט 
מיט שפינוועב באשפינען. 
היינטיקע דורות אזעלכע הענט 
קען מען מער נישט געפינען. 
אלע נאכט קומען מתים, 
לייענען פשול׳ע ספרי תורית. 
טראגן פסול׳ע טליתים 
פון לאנגע •־־ פארגאנגענע דורות. 
אין פאליש דאש טהרה ברעט 
דערשטיקט אלע פארלאנגען. 
דער יטמש יטמייכלט, ווען ער זעט 
באלד דאלעבן די חופה שטאנגען. 


אין באד אויר דער הויכער כאנק; 
ווער איז ארעם און ווער איז רייד? 
מיט׳ן בעזים אין דער האנט 
פרייבן אלע יידן גלייד. 



זיצט דער רב שפעט ביינאכט, 
ארכעט אויר זיין חיבור. 
טוט א זיפץ ער פארטדאכט: 
— דער עול פון צרכי צבור! 
תלמוד תורה, לינת הצדק 
און די גמילות חסדים קאסע... 
אלע קעשענעס זענןןן יײד ײ 1 . 
פול איז בלויז די שווערע משא. 


זיצט און פלאנעוועט די עליטע. 
ס׳מאטערט ד* אייביקע דאגה: 
און אי מען ויעט העבערן די שחיטה, 
בלייבט אלץ די זעלבע לאגע, 
פאיאן אזיי פיל נעמער, 
אין די הכנסה איז קליין. 
יעדער קומט מיט אי עמער. 
— גיב זיי ויאבער פון א שטיין, 


נישטא מער דער גוטער אמאל. 
נישטא מער די באלעבאטישע הכנעה. 
נישט דער רב און נישט קהל 
האבן איצט די קלענשטע השפעה. 
דער שטן פאנעוועט אומעטום. 
קורצע ארבל און אייגענע האר. 
יונגען מיט מיידן לויפן ארום 
אין אלדא וויסטע שווארץ יאר. 
יונגען מיט מיידן צוזאמען 
שיקט מען אין די שקאלעס. 
פאלגט מען מער נישט דער מאמען; 
שפרינגט מען פון די האלאבאלעם. 
לאזט מען איבער די גמרא, 
און מען גייט אוועק אין ביפלאטעק. 
פארפירט זיי דארט דער יצר הרע 
ווו דער טייוול האט אן עק. 



אברהם יעלב איז א ציוניסט. 
ער פארלויפט שלדים אין שטיבל. 
ער גיט אוועל אוטזיסט, 
אויב עטיץ האט פאראיבל. 
שוסטער און שניידער געיעלן 
לאזן זיך פלוצלינג הערן. 
לענען דאכט דך־, ליין צוויי נישט ציילן, 
געווארן רעוואלוציאנערן. 
שיסט טען ווי פרן א הארטאט, 
טען לאכט זיף ווי א וויכער: 
— ,,לאפיטאל" ,,פראלעטאריאט"! 
און נאד ווערטער פון די ביכער. 
שניידער, שדפטער, נארבער 
סטריילן לשם טצווה; 
ווערט די לאנע הארבער, 
לוטט מען אן צו לצבה. 
מאכט מען א רויטן פאן 
פון דער באבעס פאלערינע... 
איצט פאננט עם זיף אן. 
סע ברויזט די גאנצע מדינה. 


לויפן פאליציי טיט היגט, 
ללאפן אין אלע טירן. 
ווער סע לען פארשווינדט: 
־־ זאלן אנדערע טארטירן. 


אט אזוי האט געלעבט א שטאט 
איידער, איידער, אײדער... 
טאמעס האבן געהאפט צו נאט, 
און לינדער זענען גענאנגען אין חדר. 
טאטעס האבן נעבאלן חלות; 
און טאטעס האבן נע׳סלול׳ט נדנים. 
בחורים האבן נעלראגן כלות, 
און מיידלעד התנים. 
שבת איז געווען זמירות, 
כראנפן נאד די פיש. 
נעװױנט אין נע׳ירש׳נטע דירות, 
נעפירט א באלעבאטישד טיש. 


אטאל נעפאסט, אטאל גענעסן... 
טען לולט נישט אויך דער צונג. 
דעך שדכן האט די אדרעסן, 
און ער פארשטייט אויפן ווונל. 
אטאל אויך יום טוב א לאפאטע. 
אטאל אויה שבת אן אורח. 
אז נאט העלפט, פאראן די זלאטע, 
איז א ייד נישט לײן לורה. 
נעהאט פריינט, נעהאט שכנים. 
באהאנדלט זיי לעניגלעד. 
נישט פיינט געהאט חלילה ליינעם, 
און ליב געהאט די אײניללעד. 


א מענטש טוז דאד שטארבן אט*ל. 
אײבינ לעבט דאד ני־שט ליינער; 
איז נעווען א לדיש, לבר ישראל; 
איז געבליבן א דור א שיינער. 


איצט איז דאס גלויז זכרון. 
אויסגעריסן טיטן שורש. 
וויי איז אונזערע יארן, 
אז מיד האבן נישט ליין יורש. 




אליעזר קופערמאו 

א שטאט צווישו צוויי טייכו 


אויף א בארג איינגעטונקען אין גרינס, ארומגערינגלט פון 
פעלדער, וועלדער, טייבן און שליאכן האט זיך געפונען אן 
אלטער יידישער ישוב: אסטראווצע. 

אויף רעכטס — דער שמאלער טייך "קאמין", װאם איז 
פארצייכנט אין אלע יידישע טראדיציע־אקטן, ווי כתובות, 
גטין. אויף לעקם — דער ברייטער טייך "ליאם". 

איבערן גרויסן וואסער ציט זיך נאד היינט די לאנגע 
בריק, וואס פירט צו דער באן און דאס דארף קלימקאוויטש 

— מיט זיין אייזן־פאבריק און זיינע טויזנטער ארבעטער, 
און נאך אנדערע גרויסע פאבריקן און שטאל־גיסערייען, 
וועמעם הויכע, העל־ציגלדיקע קוימענס גרייכן די הימלען 

— די ״פיטםבורג״ פון פוילן. און פון דער צווייטער זייט, 
נאד דער בריק, הויבט זיי אן דער שאסיי־שליאך קיץ 
אפט און צויזמער. 

דער שליאך האט זיד פארענדיקט ביי זאוויכאסט אין 
צויזמער — ביים ראנד פון דער ווייסל — דער דעמאלטי־ 
קער גאליציש־עסטרייכישער גרענעץ. 

ארומגערינגלט פון שפע׳דיקע דערפער און פאבריל־ 
שטעט, האט זיך געבויט אסטראווצע. געווארן גרייס און 
גרעסער. ס׳איז אויסגעוואקסן די פארשטאט "דער סטאוו". 
ס׳האבן געצויגן אהין מעגטשן פון אלע נאנטע און ויייטע 
שטעטלעך. די יידישע באפעלקערונג האט שוין געציילט 
איבער זעכצן טויזנט נפשות. 

דער ״קאמין״ 

ביים ברעג פון "קאמיך זיינען געזעסן אויף ברייטע, 
לענגלעכע ברעטער יידישע דינסטן און גויעס, בארוועסע, 
מיט רויטע נאקעטע קניען, און געוואשן זייערע וועש. 

נישט ווייט פון זיי האבן יידישע וואסערטרעגער 
געשעפט זייערע קאנען וואסער. דאם האבן זיי געטראגן 
אין די הייזער מיט זייערע העלצערנע "יארזשמעם", וואס 
פאלן ווי ארונטער פון זייערע העלדזער און אקסלען, מיט 
קורצע שטריק אדער קייטן ביי ביידע זייטן, די קאנען 
וואסער צו באהעפטן. 

אביסל ווייטער צו אויף לינקם — די הויכע רויט־ 
ציגלדיקע וואסערמיל און דאס שיינע, ברייטע הויז דערנעבן׳ 
ווו ס׳האט געוװינט ר׳ שמואל דענקעווער, וואם האט 
געהאלטן די מיל אין ארענדע פון דעם פריץ גראף 
וויעלאפאלסקי — פון דער פריצישער גזע, וואס האט נאך 
דארטן געהערשט בימי אלט־פוילן. 


ר׳ שמואל, א מענטש אין די מיטעלע יארן, איז געווען 
א מפונק, א חסידיש־געפוצטער, גבירישער פזרן און בעל־ 
צדקה. ער האט געפראוועט זיינע קיגדערס חתונות מיט 
גרויסע, פייערלעכע שמחות• מיט געדעקטע טישן ביים 
מייד פאר ארעמעלייט — חתונה־שמחות וואס האבן 
אנגעהאלטן צו זעקס וואכן. 

דער טייך האט זיד געשלענגלט צווישן גרינע לאנקעס׳ 
געווארן שמעלער און טיפער אקעגנאיבער דער שול און 
די בתי־מדרשים און זיך ווייטער אוועקגעריסן פונם 
יידעריק־איינגעפאלענעם שטאטישן מרחץ. דאס ארט, ווו 
טייד דעדיענטערט זיך צום פונקט אנטקעגן דעם קינעווער 
שאסיי, האט מען גערופן "דאס ברייטע שטיק". 

דער טייך ציט זיך ווייטער דא בדייטער, דא שמעלער, 
פארביי ד- גדינע פעלדער און גרויסן געדיבטן וואלד לעבן 
בית־עולם, ייי ס׳האט זיד געפונען יער טארטאק, די 
גרויסע זעג־מיל, מיט די הייזער און שלעסער. 

די וואלד־מלוכה 

די וואלד־מלוכה האט געהאלטן אין ארענדע ר׳ מאיר 
העינע, דער לובלינער חסיד, א למדן און אן אריסטאקראט. 

ר׳ מאיר האט געפירט די מלוכה ביד־חזקה, מיט פיל 
באדינער און משרתים, גוישע האלצהעקער, מיט נאכט־ 
וועכטער, גאיאוועם אין גרינלעכע מונדירן, וואס האבן 
געטראגן קליינע מעשענע טראמפייטלעך אויף רויטלעכע 
געפלאכטענע שנירלעך אויף צי געבן פארשידענע סיגנאלן; 
טייל פון זיי האבן אויך געטראגן צוויי־רעריקע ביקסן 
אויף די רעכטע אקסלען. 

דארטן זיינען אויך געווען יידישע, ברייט־פלייציקע 
וואלד־שרייבער, מיט קורצע קורטקעס אום זומער, און 
שווערע פעלצן מיט פוטערנע היטלען אום ווינטער— זיי 
האבן פארשריבן די צאל געשניטענע קלאפטער־האלץ, 
אין גלייכע שערענגעס אויסגעלייגטע; און די אונטער־ 
האקטע אדעד אונטערגעזעגטע בוימער. 

דאם געהילץ האט מען געקוילערט בארג־ארונטער 
און גרויסע, שטארקע פערד האבן עם דערנאך געשלעפט 
אינעם טארטאק אריין מיט די גרויסע זעג־מאשינעם. 

לעבן טארטאק האט זיך געפונען דאס גרויסע הויז, 

ווו די העיגעם האבן געוווינט זייט דורות. זיי, די ענערגישע 
בויער פון דער וואלד־מלוכה, האבן געצאלט שטענדיק 
פאר צען יאר אין פאראויס דעם גראף וויעלאפאלסקי. זיי 



134 


ספר אוסנזרובצה 


האבן געהאט א שטענדיקן אפמאך פאר כך־וכך קלאפטער 
און קוביק געזעגטע און געהאקטע געהילץ. דער אפמאך 
איז נישט געװען קײן געשריבענער׳ נאר בלױז אױף זײער 
נאמנות׳ זײער הן־שלי צום גראף און זיין פארוואלטער. 

גראף װיעלאפאלסקי 

װיעלאפאלםקי איז געװען א הויכער, שלאנקער מיט אן 
אײדל־געשניצט געזיכט, בלאנדע האר׳ גרויםע פארדרײטע 
װאנצן׳ און מילדע בלויע אויגן. ער איז געװען רירעװדיק׳ 
װי קוועקזילבער. שטענדיק געטראגן א ביטשעװקע אין דער 
האנט. 

מיט א געהױבענעם קאפ, טראגנדיק א קאפעלױשל 
מיט א גרינער פעדער ביי דער זײט׳ פלעגט ער ארײנ־ 
קומען אין מארק אין זײנע רײט־הויזן, פון װעלכע עס 
האבן זיך ארויסגעזען מאסױוע, גוט־פארמירטע פיס. ער 
האט אלע םארטן ײדן — סוחרים, בעלי־מלאכות, מעקלער 

— באגעגנט מיט זײן ליבן שמייכל. 

װען די ײדן האבן געצויגן זײערע פוילישע קאשקעטן 
און זיך געבויגן פאר אים׳ איז דאס חלילה נישט געטאן 
געװארן מחמת מורא אדער־חניפה, נאר פון אינערלעכן 
דרך־ארץ און װארעמען געפיל צו זײער גוטן פריץ, פון 
װעמען ם׳האט ארויסגעלויכטן אמתע נאנטע פרײנטשאפט 

— זײ האבן אים ליב געהאט אהבת־נפש. 

און נישט אומזיםט. די יידן פון דער שטאט האט ער 
באטראבט פאר א טייל זיין אײגן לעבן, װײל ײדן זײנען 
שוין לאנגע דורות געװען פארבונדן מיט זײנע אבות. די 
פרײגטשאפט צו ײדן איז שוין געװען א טראדיציע ביי 
די װיעלאפאלסקיס. 

אז ער פלעקט באגעגענען דעם אסטראװצער רב, איז 
ער געפאלן אויף זײגע קניען אפשר נאך מיט מער יראת* 
הכבוד אײדער פאר זיין שטאט־גלח. און ער האט זיך 
ניט אױפגעהױבן, ביז דער רב האט אים גענומען ביי 
די הענט און אויפגעשטעלט. 

דער גראף מיט זײנע מקורבים פלעגן זיך אפט באװײזן 
אין שטאט אין זײן קארעטע מיט די געשפאנטע קארע 
פערד נאשפיץ. זײ פלעגן זיך אפשטעלן אויף דער 
הויכער צײל בײ יאסעלע פעפערס עלעגאנט־פריצישן 
װײךגעשעפט. אדער בײ דער ישעיה׳כע אױף דער צײל 
בײם טומאה־געסל. 

אין די צװײ רײכע, שײנע שענקן פלעגן זײ פארפארן 
טרינקן די בעםטע אונגארישע טאקאיען ביז שפעט אין 
דער נאכט אריץ. נאכדעם פלעגן זײ נעמען די ביליארד־ 
שטעקנס׳ צעברעכן אלע פלעשער טײערע װײנען און 
באצאלן מיט א ברײטער האנט פאר די היזקות. 

װיעלאפאלםקי איז קײנמאל נישט גע־וען אין כעס 


אפילו װען ער איז געקומען אמאל א שיכורער צו מאיר 
העינע, רייטנדיק אויף זיץ גאלאפירנדיקן פערד. ר׳ מאיר 
האט אים דעמאלט געהאלפן אראפשפרינגען פונם פערד, 
ער זאל זיך חלילה נישט אויסגליטשן■ און די דינער האבן 
באלד אוועקגעפירט זיין פערד. 

ר׳ מאיר, וואס האט גערעדט דעם שענסטן פויליש, 

האט אים אפגעגעבן כבוד, ווי א קעניגלעכן פירשט אים 
אריינגענומען אינם גרויסן זאל, געווירקט אויף אים, אז 
ער זאל זיך אוועקלייגן אויף דער שענסטער קאנאפע, 
געהאפטן מיט די שענסטע פראנצויזישע האנט־גאבעלינען. 

אלע זיינען ארומגעגאנגען אויף די שפיץ־פינגער 
בשעת דער גראף האט איינגעדרימלט. נאכן אויפשטיין 
האט ער טועם געווען פון זיינע באליבטע נאשערייען, די 
רוסישע קאוויארן, די רויטע און שווארצע, די סיבירישע 
גערויכערטע סטוירדזשען־פישן, פארשיידענע פראנצויזישע 
און שווייצארישע קעזן. ער האט פארטרוקן מיט עטלעכע 
גלעזער פון די וויינען, וואס ער האט אויסגעקליבן. 

דאס אלץ איז געטאן געווארן מיט א נאטירלעכער 
התקרבות, וואם ר׳ מאיר העינע האט געפילט צום גראף, 
און יענער איז אלעמאל געקומען אומגעריכט צו אים, 
נישט אזוי וועגן די האלץ־געשעפטן, ווי זיך אראפריידן 
פונם הארצן, סיי ווען ער האט געליטן פון זיין ווייבס 
משוגענע קאפריזן, און סיי פון זיינע אייגענע דערדריקנ־ 
דיקע אומעטן, וואס זיינען אים באפאלן. 

דער גראף איז דאן געקומען זוכן א טרייסט ביי ר׳ 
מאירן, און פארלאזט אים שטענדיק א פריילעכער און 
אויפגערוימטער, ווי ער וואלט אין אים א נייע נשמה 
אריינגעזעצט מיט די מעשיות און ווערטלעך פונם רבין, 
פון חז״ל, צוגעפעפערט מיט זיין אייגענעם קוואלנדיקן 
הומאר. 

דער לובלינער רבי 

ארום הויז. פול מיט דינער און דינסטן. האט זיך געפונען 
דער גרויסער לאנגער בית־מדרש, מיט די לאנגע טישן. 
ביי דער מזרח־וואנט איז געשטאנען דער הילצערנער, מיט 
שיינע קארגיזן אויסגעשניצטער ארון־קודש, באהאנגען 
מיטן טונקל־רויטלעכן פרוכת. א גאנצע וואך האט דארטן 
געדאוונט מיט א מנין ר׳ מאיר העינע מיט די וואלד־ 
שרייבער, וואס האבן געוווינט ארום טארטאק אין אייגענע 
שטיבער. 

אין פייערלעכע טעג פון חתונות און שמחות איז דער 
בית־מדרש געווארן אנגעפולט מיט פיל אורחים, ווי מיט 
ר׳ מאירס ליבע געסט, די לובלינער חסידים פון ארום, 
און מען האט געפראוועט טישן אויף א חסידיש־ברייטן 
שטייגער. 




געווען אמאל א ײדישע שמאט." 


135 


ס׳איז שוין געווען אזא חזקת׳ אז ר׳ אברהמלע, דער 
לובלינער רבי, זאל נאך שבת נחמו קומען צופארן יעדעם 
יאר אלם גאסט פון די העינעס. דאמאלט זיינען די טישן 
פייערלעך געפראוועט געווארן אינם וואלד־בית־מדרש, ווו 
דער רבי האט געזאגט תורד. פאר אלע לובלינער חסידים 
פון אסטראווצע און די ארומיקע שטעטלעך. 

אפט איז דאס פארגעקומען בין מנחה למעריב. דער 
גאנצער בית־מדרש איז נאר געווארן באלויכטן פון דעם 
נר־תמיד, וואס איז געהאנגען איבערן ארון־קודש. אלע 
וואס זיינען געזעסן ביי לאנגע טישן און די וואס זיינען 
געשטאנען הינטער זיי האבן געקוקט אנגעשטרענגט צום 
רבין וואס האט גערעדט מיט רמזים פון געטלעכער 
התגלות. 

ארום הויז זיינען דעמאלט אויפגעשטעלט געװארן 
ביידלעך, ווו סהאבן גענעכטיקט די חסידים פון דער 
פרעמד. דער ארומיקער ויאלד איז געווארן א לאגער פון 
געצעלטן. ר׳ מאיר העינע האט באזארגט אלעמען מיט 
מאלצייטן. 

באשטריימלטע חסידים האבן באגלייט דעם רבין 
אויף זיינע לאנגע וואלד־שפאצירן. דער רבי האט זיך 
געקוויקט מיט די פרעכטיקע װאלד־ריחות פון די אייביק־ 
גרינע סאסגע־בוימער, די ווייכע גרין־באגראזטע און 
מאכיקע ערד האט געשפרייט זיך ויי פערסישע דיוואנען 
און טעפיכער. 

דעמאלט האט דער רבי פארצויגן א שטילן ניגון, וואם 
איז געווארן באגלייט דורבן פויגל־געקלאנג און אינזעקטן־ 
געזשום. אפילו דאס זינג־זאנג פון די זעגן אינם טארטאק 
האט זיך אויסגעמישט מיט די געזאנגען. 

אזוי פארחושט האבן די חסידים שפאצירט מיטן 
רבין, זינגענדיק- ביז די רויטלעכע ליכטשפארעס פון דער 
זיך־זעצנדיקער זון האבן זיי דערמאנט, אז ס׳איז באלד 
צייט צו דאוונען מנחה, און זיי האבן געאיילט צוריק אין 
בית־מדרש. 

ר׳ אברהמעלע אייגער, אן אייניקל פון גרויסן פויזנער 
גאון ר׳ עקיבא אייגער, האט געזאגט דארטן תורה אינם 
נוסח פון התגלות הבורא אפילו אינם מינדסטן גרעזל, 
און אז דער מענטש, דער בחיר פון דער יצירה, מוז דורך 
מעשים־טובים אויסשטראלן דעם חסד ורחמים צו אלץ 
און צו אלעמען. 

נאך מעריב, ווען דער רבי איז אריין אין דעם חדר 
מיוחד, וואם ר׳ מאיר העינע האט פאר אים צוגעגרייט, 
האט זיך ערשט גענומען פארטייטשן די רמזים פנחס 
נעשעס, דער אייביקער קעסטניק, וואס זיצט יומם ולילה 
איבער די הייליקע ספרים. פנחס האט מסביר געווען 
באריכות פאר די חסידים, וראם האבן אים ארומגערינגלט, 


די תורה פון לובלינער רבין. די חסידים האבן אנגעקוואלן 
פון דער טיפקייט און שיינקייט פון ר׳ אברהמעלעס דרך. 

הינטערן בארג 

צופוסנם פונם בארג, וואם פירט ארויף צו דער שטאט 
האט געװוינט אין אן אלט הייזל ר׳ מלך שענקער, א 
לאנגער דארער ייד, מיט א העל בערדל, וועלכער האט 
געהאלטן א שטיקל אכסניה. ער האט נאך געדענקט די 
צייטן. ווען דארטן איז געווען די ״שלאגבאנק״, וװ 
מען האט געצאלט מס צו די גראפן וויעלאפאלסקי. 

די ארענדע פונם פריץ איבער דעם מאנאפאל פון 
בראגפן, האט געהאלטן ר׳ פינטשע מינצבערג, דער יידישער 
אריסטאקראט פין דער באוווסטער פאמיליע אין פוילן — 
די מינצעס. 

בײם סוף פונם בארג, וואס האט געפירט צו דער 
שטאט — ווייל דער שאסיי האט זיך געקרייזלט ארוס און 
פארביי דאס דענקעווער געסל — זיינען געווען עטלעכע 
גרויסע אויבסט־סעדער, וואס עס האבן געהאלטן אין 
ארענדע יידן סאדאווגיקעס. 

דארע. שטארקע און זון־פארברענטע יידן װי שנײדער־ 
געזעלן. אנדערע באלעמעלאכעס און דינסט־מיידלעך, פלעגן 
זומער קומען אהער רייסן קארשן. שבת פלעגן זיי בייסן 
די קארשן פין די בוימער מיט די מיילער. אין הארבסט־ 
צייט פלעגן זיי קומען קלויבן אויבסט און פלעגן באצאלן 
דעם סאדאווניק צען גראשן פאר יעדן שאקל פון אן 
אויסגעקליבענעם פרוכטבוים. 

די בלינדע קלעזמער 

אויפן אלטן מארק האבן זיך ארומגעדרייט פון פרימארגן 
ביז שפעט אין דער נאכט שעפטל און סראל, די צוויי האלב־ 
בלינדע קלעזמער. 

שעפטל א הויכער. דינער, מיט זומער־שפרענקעלעך 
אויפן גאנצן פנים, אין אלטע קליידער — וואס האבן אבער 
געבלאנקט מיט זייער זויבערקייט — מיט א וויים־געווא־ 
שענעם גומענעם קאלנער און שווארצן קראוואטל, וואס 
זיינען געגלעט געווארן פון זיין שיין־פארשוירן, בלאנד־ 
פראנצויזיש, שפיציק בערדל. 

סראל, א מיטלוווקסיקער, א ברייטער, א טונקעלער, 

איז געווען דער היפוך פון זיין קאלעגע. סראל איז געווען 
נאכלעסיק, אפגעלאזן, ניט אכטוגג געגעבן אויף הילוך 
און ריינלעכקייט. 

ביידע האבן געשפילט אין יחיאלס קאפעליע אויף 
אלטע פידלען ווי סעקונדאגטן. מיט זייער גוטן געהער 
האבן זיי געמאסטן די אפגעהאקטע טענער, געהיטן זיך 
נישט ארויסצוגעבן מיט זייערע סמיטשיקעס קיץ פאלשן 
טאן, חלילה. 



136 


ספר אוםטרובצה 


יחיאל, וואס האט געהאט א רונד פנים ווי א קײלעכדיקע 
שיסל, מיט גרויע לאכנדיקע אייגעלעך, האט גערימט זיינע 
סעקונדאנטן: "אזעלכע אקוראטנע אונטערשפילער וועט 
איר נישט געפינען, נישט אין ווארשע, נישט אין פייטערם־ 
בארג". 

שעפטל און סראל האבן זיך געפילט זייער געהויבן, 
הערנדיק וועגן זייער חשיבות און אגגעלייגטקייט אין דער 
קאפעליע. אבער וואס טויג די פאלקע־מאזורקע, אז... זיי 
קריגן אזוי ווייניק פאר זייער שפילןי זײ זענען געװען 
בייז און פארביטערט צוליב זייער שלעכטן מצב — זיי 
האבן באקומען בלויז צו אנדערטהאלבן גראשן פון יעדן 
גילדן, וואס קומט אריין פאר דער קאפעליע פון חתונות, 
פון בעלער ביי וויעלאפאלסקין, אדער פון שפילן אויף 
די גאסטראלן פון די שוישפילער פון ווארשעווער אפערעטע־ 
טעאטער. 

און הארעווען האבן זיי געמוזט גאר אסאך ביי דעם. 
למשל, אז ס׳פלעגן קומען די ווארשעווער געסט, האט מען 
אויף שנעל געמוזט מאכן פראבע אינם הילצערנעם טעא־ 
טער אויפן ״םטאװ״. 

ראובעלע, דער דארער, שווארצער קלעזמער, מיטן 
טונקל־רויטן פידעלע, וואס ער האט געהיט ווי אן אתרוגל, 
איז געווען דער גרעסטער קענער פון לייענען נאטן — 
געלייענט א בלאט נאטן, ווי א ייד א למדן א בלאט גמרא 
אדער "עין יעקב", צי "משניות". אמת, אין שפילן לויט 
די נאטן איז עם צוגעגאנגען נישט אזוי לייכט. די מבינים 
פלעגן פונדעסטוועגן אויסרופן מיט אנטציקונג: — א 1 ־ 
ווא, וואס פאר א קענער דער ראובעלע איז! 

יחיאל׳ם זון, מענדל, וואם געהאט א געוועלב פון 
קאפעליושן און געשפילט אויף א פלייט, האט אויך געקענט 
לייענען נאטן. די אנדערע קלעזמער ווי לאזער, שאיע, 
בערל, האבן געשפילט אויף טראמפייטן. זיי האבן 
זיך דאם אויסגעלערנט ביים דינען אין מיליטער. 
דאס ביסל נאטן־לייענען, וואם זיי האבן אמאל געקענט, 
האבן זיי אויך פארגעסן צוליב זייער שטענדיקער פארנו־ 
מענקייט אין די יאטקעס ווי קצבים. פלעגן ראובעלע און 
מענדל איבערשפילן די טעאטער־שטיק עטלעכע מאל 
פאר די אנדערע קלעזמער. די א גאנצע וואך פארהארע־ 
וועטע קלעזמער, וועלכע האבן זיך געפילט אין דער 
קאפעליע ווי די לוויים אין בית־המקדש, פלעגן הערן מיט 
אפענע מיילער, שטיין פארחלומטע מיט זייערע פידלען, 
טראמפייטן, קלארגעטן, פויקן, טאצן, און פאגאפטע שלינגען 
די טענער פון דער שיינער מתיק, ווי אין דער אפערעטע 
"די לוסטיקע אלמנה", ביז זיי האבן צוביסלעך שוין געקענט 
שפילן אויף אויסווייניק. 

יחיאל אליין, וואס פלעגט שטיין דערביי, האט אויך 



נישט געקענט לייגען קיין נאטן. ער האט אבער געהאט 
אזא גוטן געהער, אז אים איז גענוג געווען איינמאל צו 
הערן א שפיל, האט ער עם שוין געקענט ביז דער לעצטער 
נאטע. ער איז דאם געווען דער, וואם פלעגט ביים שפילן 
געבן מיט זיין סמיטשיק די סיגנאלן צו די אנדערע 
קלעזמער, ווען און ווי אזוי אונטערצוהאלטן, זיך איינהאלטן, 
אריינקומען, אריינפאלן, ווען זיי דארפן זיך די הענט 
צעפירן און ווען זיך אפצושטעלן. ער האט אויך געגעבן 
די סיגנאלן צו די שוישפילער, אקטיארן, אקטריסעס, אמאל 
אויך טענצער, ווען זיי דארפן זיך צעזינגען און ווען 
צעטאנצן. 

חיימקע, דער וואסער־טרעגער, א יונג מיט ביינער, 

האט געשפילט אויף דער פויק און די מעשענע טאצן. 
און ער האט טיילמאל געזעצט מיט אזא גבורה אויף די 
אינסטרומענטן, אז יחיאל האט פארגעסן צו געבן די סיגנאלן 
און אליין געווארן מיטגעריסן, געריבן מיטן סמיטשיק 
אויף זיין פידל, אזש די סטרונעם האבן געפלאצט. 

און ס׳האט אויך געטראפן, אז די פוילישע טרופע 
איז געקומען אין א מארק־טאג און מ׳האט געמוזט שנעל 



געװעז אמאל א ײדישע שטאצ... 


137 


מאכן די פראבע — דעמאלט האט ראובעלע געפינען דעם 
צװילינג, שעפטלען מיט סראלן׳ אויפן מארה. 

װאס טוען זײ אויפן מארק? אײגנטלעך האבן זײ 
גארנישט געקויפט — גישט געהאט מיט װאם, צו טאפן 
און פארזוכן די אויסגעשטעלמע פראדוקטן׳ און כאטש 
דורכדעם זעטיקן דעם הונגער און דורשט. — אויך דאס 
האבן זײ זיך געשעמט צו טאן. נישט געהאט גענוג מוט 
א־ן חוצפה. זײ זענען ארומגעגאנגען מיט פארטריקנטע 
מײלעד. 

די האבן נאר געקוקט מיט זײערע האלב־בלינדע 
א־יכן אנגעשטרענגט צו דער ערד, גענישטערט מיט זײערע 
בליקן, אפשר װעט זײ גאט, אדער אליהו הנביא , אונטער־ 
ויארפן א פארלוירן בייטעלע, א קניפל מיט עטלעכע 
גילדן, א גאלדן רינגל, צי גאר א בריליאנט... 

שעפטל און סראל זײנען בײדע געגאנגען װי שותפים. 
געשארט מיט זײערע פיס אין זאמד און אין דער בלאטע, 
ביז ס׳האט אמאל געגעבן א בליאסק, — אין די מערםטע 
פאלן איז עס געװען א שטיקל בלעך, — האבן זײ דאס 
אױפגעתויבן, צוגעטראגן נאעגמ צו די אויגן. באקוקט און 
באטאפט עס פון אלע זייטי, און עס אװעקגעװארפן מיט 
אנטוישונג, טײלמאל האבן זײ אויפהויבן א גלאנציק 
שטיקל גלאז — נישט קײן בײליאנט, נאר א שפליטער פון 
א בלאו פלאש צי פאטשערקע. 

אבער ם׳האט אמאל געטראפן, אז זײ האבן געפונען 
א גאגץ זילבערנעם פערציקער. נאך זעלטענער האבן זײ 
געפ־נען א האלבן רובל שטיק. און ם׳האט שוין געטראפן, 
או שעפטל האט אײנמאל, נאר אײנמאל אין זיין לעבן. 
געפינען אפילו א גאלדענעם פינף רובי* שטיק, אן אימ־ 
פעריאל. 

איז װאם מײנט איר האבן זײ געטאן ? זײענדיק בײדע 
אחים־לצרה, איז דאס שותפים־פארל אװעק צו הערשל 
כאליערע אין דער טריפהנער שענק, אויפגעגעםן א פערטל 
גענזנס מיט אןאנגעפילט מעגעלע, געמאכט צװײ שנעפס־ 
לעך, און די איבעריקע פיר און א האלב קערבלעך צעטײלט 
גלײד אויף גלײך. 

האבן זײ קײנמאל נישט געקענט פארגעסן דאס גרויסע 
מנפיבם, דעם גאלדענעם אימפעריאל... אבער געװײנטלעך 
האבן זײ אזױ געשארט א גאנצן מארק־טאג מיט די פיס 
און נישט געפונען קײן גראשן. האט טײלמאל געטראפן, 
אז פונקט דעמאלט, װען זײ זענען שוין מיד און פארבי־ 
טערס כעװען פון שארן מיט די פיס, האט אויפגעזוכט 
ראובעלע• געהײסן לויפן שנעל אהײם נאך זײערע פידלען׳ 
אזן קומען אינם טעאטר אויפן ״םטאװ״ צו מאכן פראבע. 

סראל האט זיך דאן געװיצלט מיט שעפטלען: 

— גו, באשערט אן אומגליק, מיר װעלן זיכער צוליב 
דעם פארלירן א זשמעניע גאלדענע אימפעריאלן... 


און שעפטל האט אים שפאטיק אפגעענטפערט: 

— דערפאר װעלן מיר באלד נעמען אין אונזערע 
מוזיקאלישע הענט ארײן די פערטלעך גענזנס. 

דאס האט ער אזוי גערופן די פידלען, װאס גיבן זײ 
נישט קײן פרנסד״ קײן עולם־הזהדיקס. זײ האבן אויך 
געװוסט, אז נאך דער פראבע װעט מען מאכן א כוסה ביי 
יחיאלן און מ׳װעט װידער קריגן ביז אים עטלעכע גילדן 
אויף שבת. זײ האבן מיט אים געהאט א שטענדיקן אפמאך 
צו קריגן אין פארוים אויף שבת און ימים טובים. זײ 
זענען געווען אייביקע בעלי־חובות צו אים. זיי האבן אים 
דערפאר ליבער געהאט פון אן אייגענעם ברודער. 

זיי האבן אויך אנגעקוואלן פון זיינע יינגלשע שטיפע־ 
רייען, אפילו פון זיין פארגינען צו קנייפן די שענסטע 
מיידלעך ביים טאנצן אויף חתונות. 

בייטאג אויפן אלטו מארק 

אויפן בארג איז אייך געשטאנען די גרויסע תיפלה, מיט 
איי הויכער שטיינערגער, ווייסער און ארומגעצוימטער 
מייער■ באזעצט מיט אלטע דזשאדעס — בעטלער ~ וואס 
מורמלען הייליקע קריסטלעכע געבעטן. 

יידן װאס פלעגן לי־פן אין מארק אדיין דורבן *טמאלן 
טומאה־געשל, האבן נישט פארגעסן צוצוהאלטן זייערע 
קליינע פ״ליש־יידישע קאשקעטלעך, כדי דער ווינט זאל, 
חלילה. יישט פאראורזאכן זייער גילוי־ראש פאר דער 
דער טומא־ אין זיי זאלן דערביי נישט פארגעסן צו זאגן 
"שקץ תשקצנו". 

אינעװײניק אינעם מארק האט אדורכגעשניטן דער 
יטאסיי. אין דער מיט זיינען געשטאנען פיר ציילן נידעריקע 
און הויכע הייזער — ווי א געשלאסענע פעסטונג. צוויי 
מאל אין וואך — מאנטיק און דאנעישטיק — זענען געווען 
די מארק־טעג. יארידיס. ווו ס׳פלעגן קימען אלע פויערים 
פון די ארומיקע דערפער און ברענגען צום פארקויפן מכל 
טיב. יידישע שניידער, טאנדעטניקעס פון ביליקע צייגענע 
פויערישע קליידער, היטל־מאכער. סטאליארעס מיט אלער־ 
ליי פייערישע הויז־חפצים, יידישע שטארק־פלייצעדיקע 
באנדארעס מיט אלערליי וועגענער — אלע האבן צעשטעלט 
זייערע סחורות אויף די אויבערשטע ציילן פונם מארק, 
עטוואס בארג־ארויף. דארטן האבן געווו־נט די פני: יידישע 
סוחרים און גבירים, ווי די מינצעס און פעפערם, מיט 
זייערע שיינע געוועלבער. 

אונטערן בערגל אינם מארק איז געווען א רעש און 
געפילדער פון פערד און חזירים. וואס די פויערים האבן 
געברענגט צום פארקויפן. דער גרויסער מארק איז געווען 
געפאקט מיט וועגענער, פול ווייצן און קארן, הינער און 
גענז. ביי דער זייט צייל זיינען געזעסן מיט פארלייגטע 



138 


ספר אוסנזרובצה 


כיכר השוק 

פיס אויף די שטיינערנע טראטוארן די דארפס־פויערטעס 
אין זייערע ציצענע קליידער מיט פולע שטיינערדיקע טעפ 
פוטער און קעזן, צוגעדעקט מיט פריש־גרינע בלעטער. 
נאנט דערביי זענען געשטאגען פויערישע וועגענער מיט 
אלערליי קוישן אויבסט, פולע טעפ מיט יאגדעם און 
וויינפערלעך. 

אלע שענקען זיינען פול געווען מיט פויערים און 
פויערטעם. אין דרויסן, לעבן דער פראפאנאציע, האבן זיי 
געקנאקט פלעשער בראנפן אין די אפענע העגט מיט 
פויערישער קראפט, אזש די קארקעם זענען געפלויגן אין 
דער לופטן, מיט א ליארם און הארמידער. פויערים 
זענען געשטאנען ביי יידישע געשטעלן, געמאסטן און גע־ 
דינגען זיך מיטן צוקלאפן אין די אפענע הענט. די געוועל־ 
בער זיינען פול געווען מיט קונים. יידן האבן געהאנדלט 
מיט ברען, אויסגעקויפט ביי די פויערים זייער געברענגטע 
סחורה, קאנקורירט אייגער מיטן צווייטן, געווויגן און 
געמאסטן. צווישן זיי האבן זיך געדרייט אסאך ארעמעלייט, 
און געבעקן נדבות. מייסטנס זענען זיי געווען פון די 
פרעמדע נאנטע שטעטלעך פון ארום. 

חנא דער הויקער 

צווישן זיי האט זיד אויך ארומגעדרייט חנא דער הויקער. 
ער האט געהאט רויטע קיילעכיקע בעקעלעך׳ א pip 


דער מארק־פלאץ 

בלאנד בערדל, מיט העלע גרויע אייגעלעך, א קבצן אין 
זיבן פאלעם — נאר צושטאלץ צו בעטלען. אין די צוויי 
פאר אים גליקלעכע טעג האט ער געטאפט יעדע סחורה, 
מעשה סוחר. ער האט געפרעגט אויף פרייזן, געדונגען 
זיך — אן א גראשן אין קעשענע. ער האט פארזוכט פון 
אלע טעפ קעזן און יאגדעס, פון אלע פירות אין די קוישן 
— די איינציקע פריידיקע טעג פון אנעסן זיך צו זאט. ער 
האט געהאט הגאה פון בלאזן מיטן מויל די געבונדענע 
הינער און גענז אין זייערע אונטערשטע טיילן — צו זאגן 
מבינות אויף זייער פעטקייט. לצים און יינגלעך־קונדסים 
האבן דערביי געלאכט און חגא האט געשאלטן זיינע 
אויסלאכער, הלמאי מ׳פארגינט אים נישט דאס טאפן און 
בלאזן און געמורמלט פארשעמט, מיט אראפגעלאזטע אויגן! 
״וואם ארט עס אייך? לאמע מייגען אז כ׳האנדל" — און 
דאס איז געווארן א ציניש ווערטל וואם איז ארומגעגאנגען 
פון מויל צו מויל. 

דאנערשטיק האבן זיך געשטעלט די פישער־הענדלער 
מיט זייערע גרויסע, הויכע פעסער לעשטשעס, סענדיקעם 
און קארפן, און פארקויפט זיי שנעל צו די באלעבאסטעס. 
די זיצערינס, מייסטנם אלמנות, האבן געהאט א גוטן 
פדיון די צוויי טעג פון ערב־שבת. אזוי אויך די קצבים. 
זיי האבן געהאקט מיט העק און לאנגע מעסערם זייערע 
פליישן, ווי אויך די הינער און גענז, וואם פיל באלע־ 
באסטעס קויפן אויף שבת. 



געיועז אמאד א יידיש*! שצאט... 


139 


שבת אין שטאט 

פרייטיק בייסאג איז ארומגעלאפן איבער אלע פיר ציילן 
פונם מארק דער שטאט־שמש מאיר פארבער, וואס איז 
טאקע געווען א פארבער, און זייגע הענט האבן דערפון 
געהאט אלערליי קאלירן, און גערופן מיט א פאמעלעכן 
אויסגעצויגן־זינגענדיקן קול: א י ן ב א ד א ר יי ן! אביסל 
שפעטער האט ער געקלאפט מיט א הילצערנעם האמער 
אין די טירן פון אלע קראמען און הייזער, א צייכן און 
אנזאג■ אז דער ליבער און הייליקער שבת קומט אן, און 
ס׳איז צייט צו פארמאכן די קראמען און בעלי־מלאכהשע 
ווארשטאטן. דער מארק פארנאכט־צו איז געווארן אויס־ 
געליידיקט, פוסט. אין אלע אויבערשטע פענסטער איבער 
די קראמען האבן זיך באלד אנגעצונדען די פארשידענע 
הענגלאמפן. 



ביי די שבת־ליכט אין מעשענע און זילבערנע לייכטער 
און קאנדעלאברעס אויף די וויים־געדעקטע טישן זיינען 
געשטאנען צניעותדיקע מאמעס און באבעס, ארומגערינגלט 
פון קליינע און דערוואקסענע טעכטער, אויסגעוואשענע 
און אויסגעצוואגענע, מיט פארפלאכטענע צעפ — פול מיט 
יידישן חן. 

זיי זענען געשטאנען מיט זייערע הענט־באדעקטע אויגן 
און געפליסטערט הייליקע געבעטן אין אלט־יידיש, פול 
מיט שטילן עקסטאז און שטילן געוויין, — געבעטן גאט 
אויף גוטע זיווגים פאר זייערע טעכטער און זין. 

— יידן זיינען שוין אריץ אין שטריימלעך און אטלא־ 
סענע קאפאטעס, אנדערע — אין שווארצע, לאגגע סור־ 
דוטן, מיט סאמעטענע און זיידענע פויליש־יידישע קאש־ 


קעטן. טייל ווייבער זענען געווען אויסגעצירט מיט 
אריינגעשטעקטע ציטער־שפילקעס, מיט שנירן פערל און 
דימענטענע קאליעס אויף זייערע העלזער — אלע זענען 
געגאנגען שטיל־שבת׳דיק, פסיעה־קטנה׳דיק, אין דער 
גרויסער שול אריץ, וואם איז שוין איבער פיר הונדערט 
יאר אלט. די קיילעכדיקע. זייער הויכע שול, געבויט פון 
רייגעם פימפסן־האלץ, אן א נאגל אין איר, נאר ווי 
אויסגעגאסן פון איין שטיק, מעור אחד, איז ערשט נישט 
לאנג אונטערגעבויט געווארן מיט א נייעם פונדאמענט. 

ס׳האבן געשיינט מיט שבתדיקע חדוה׳קייט די גערער, 

די אלעקסאנדערער, די לובלינער, די קאזשעניצער, די 
מאדזשיצער אין זייערע חסידים־שטיבלעך. זיי האבן זיך 
געפונען נישט ווייט פון שול, מיט אירע דריי בתי־מדרשים 
און ארומגערינגלטן שטיינערנעם מויער מיט זיינע דריי 
טויערן — אפענע אריינגאנגען. יידן בעלי ־מלאכות און 
טרעגער, ברייט־פלייציקע, מיט געקרייזלטע שבתדיק־פאר־ 
קעמטע בערד, האבן געצויגן אין דער שול און אין די 
בתי־מדרשים צום קבלת־שבת. דער מארק איז געווען 
הויל און ליידיק. די ברענענדיקע שבת־ליכט און לאמפן 
פון די פיר זייטן האבן אויסגעזען ווי א פייערלעכע אילו־ 
מינאציע פארן געטלעכן, הייליקך קעניגלעכן שבת. 

ווען א פויעדישער וואגן האט זיך געלאזט גאלאפ 
איבערן שאסיי. וואס שניידט דורך דעם מארק. האט זיך 
געהערט אן עכא, א ווידערקול אינם חלל אריץ- וואס האט 
נאך בולטער געמאכט די מנוחת־שבת פון א גרויסער 
עדה יידן, יואס לעבט גאנץ מיט איר גאט און זיינע הייליקע 
געבאטן, און מיט איר געשאפענעם נוסח און לעבנס־ 
שטייגער. 

דער אלטער ביתיהמדרש 

דער אלטער בית־המדרש איז געשטאנען אויף רעכטס 
אינעם שול־הויף. פון צוויי אזייגער פארטאג האבן זיך 
געצויגן צו אים די לומדים פונעס שטאט. ר׳ פישעלע. דער 
קליינער דארער מלמד מיטן שמאלן בערדעלע, וואם האט 
געלערנט מיט די דערוואקסענע בחורים. איז געקומען 
דער ערשטער. ביי א לאמטערן האט ער אריינגעכאפט א 
שווערן חושן־משפט, אדער א יורה־דעה, איידער עס זענען 
געקומען זיינע פיר תלמידים. דערנאך זענען געקומען 
אנדערע, געצויגן ספרים פון די שענק, וואס זענען 
געהאנגען אויף שווארצע ווענט, און געלערנט ביי גאך 
שווארצערע טישן. שפעטער, ארום זעקס אין דער פרי, 
זומער און ווינטער, איז דער אלטער בית־המדרש געווען 
איבערגעפאקט. ער האט געהאט הויכע פענצטער און לאנגע 
טישן פון דריי זייטן, ווי א חי״ת, מיט בענק ארום און ארום 
פון ביידע זייטן, מיט א גרויסן ווייס־געקאלכטן אויוון 



140 


ספר אוסטרופצוז 


ביים ארייגגאנג, און לעבן דעם כיור — דער גרויסער 
קופערנער קווארט צו וואשן די העגט. 

אין די ווינטערדיקע פארטאגן האבן געצויגן פון אלע 
געסלעך מיט די לאמטערנעס אין זייערע הענט די יונגע בית- 
המדרשניקעס אינעם אלטן בית־המדרש אריץ צו לערנען. 
אלע האבן געמוזט פארבייגיין דעם פאליש פון דער שול, 
ווו פארנט, ביים אריינגאבג, האבן געהאנגען אויפן הילצער־ 
נעם סלופ צװײ אײזערנע האלז־קלאמערן, — די ״קונע״ 
— א זכר נאך פון די אמאליקע צייטן ווען מהאט א חוטא 
איינגעקלאמערט זיין האלז׳ און יעדער פארבייגייער האט 
אים געשפיגן אין פגים בכדי ער זאל אפקומען פאר זיינע 
באגאנגענע זינד, געלייטערט צו ווערן דורך דער שאנד 
און צו ווערן א חוזר למוטב. 

א ביסל ווייטער אויף ליבקם, לעבן ארון, ווו מ׳ווארפט 
אריץ די שמות, איז געשטאנען דאס גרויסע טהרה־ברעט, 
אויבן עטוואם פארשפיצט אן אימה און פורכט פאר אלע, 
וואם ציען מיט די לאמטערנעס אץ בית־המדרש אריץ 
צו לערנען און צו דאוונען. 

דער בית־המדרש איז שנעל געווארן אנגעפילט, אלע 
טישן באזעצט. די שפעט־געקומענע האבן געמוזט אדורכ־ 
שטופן זיך מיט די פיס, כדי צו געפינען א שטיקל פלאץ. 

יעדער — מיט א גמרא אין האנט. טייל האבן געלערנט 

זאלבעצווייט. ביי די ראנדן פון די טישן זענען געזעסן, 
א דאנק א חזקה, עטלעכע שטאט־מלמדים מיט זייערע 
תלמידים. ביים ערשטן טיש אויבנאן, ביי דער מזרח־ 

וואנט, לויט אן אלטו מנהג, האט דער רב פון שטאט 

מדריך געווען די יונגע בית־המדרשניקעם און אויך 
בייהילפיק געווען אלעמען מיטן ענטפערן אויף שווערע 
קשיות און סוגיות. 

קעגנאיבער, ביים אנדערן עק טיש פארן איינגאנג, 

איז געשטאנען ר׳ נפתלי דאלוסער, א דארער ווי א לולב, 
ביי א הייסן סאמאוואר, און געבלאזן מיט א כאלעווע די 


האלץ־קוילן, כדי צוצוגרייטן דאס וואסער מיט מילך. ער 
איז געווען א "יורד", פארלוירן זיין וואסערמיל, וואס ער 
האט געהאלטן אין ארענדע אין דאליס פונם פוילישן 
פירשט. ער האט חלילה נישט מתרעם געווען אויף זיין 
ארעמער ירידה, נאר מיט א געהויבענעם קאפ, פול מיט 
התלהבות, האט ער פון אויסנווייניק געזאגט קאפיטלעך 
תהלים. און אויב ער האט מער נישט געקענט העלפן 
פארבייפארגדיקע ארעמעלייט און שיקן וועגענער מיט 
קארטאפל און האלץ אלם מתן־בסתר צו די פארבארגענע 
אביונים אויף ווינטער, האט ער איצט אונטערגעלענט די 
הערצער פון ארעמע בית־המדרשניקעם און ארעמע בעלי־ 
מלאכות אויף דער עלטער מיט גלעזער טיי און וואסער 
מיט מילך. ער האט דערפאר גערעכנט צוויי גראשן און 
אויד געגעבן אויף בארג צו די וואס האבן נישט 
געהאט ביי זיך די צוויי גראשן. יעדער איז ביי אים 
געווען א בעל־בטוח, װײל איבער אלעמען איז דאו גאט 
דער בעל־רחמים, וואס פארגיטיקט אלעמענם שולדן. 

די חסידישע, גבירישע באלעבאטים פון ר׳ אשר הערצס 
שניט, וועלכע האלטן זייערע ווייכע געטאקטע הענט מיט 
ווירדיקער רחבות אין זייערע זיידענע גארטלען; די 
קינסטלער־באלמעלאכעס פון משהל פנחס׳עס שניט (וואס 
האט אויסגעזען מיט זיין ברוינעם לאנגן געזיכט, מיט זיץ 
אדלער־נאז און גרויסע, ליכטיקע ווארעם־ברוינע אויגן, 
און מיט זיין זויבערן־געקרייזלטן שווארצן בערדל ווי אן 
אריענטאלישער פרינץ. איבער אים האט מען זיך געסודעט, 
אז ער האט יעדן שבת מחלוקתן מיט זיין צווייטער ווייב, 
דאכע. זי פאקט אים אלעמאל ביים קומען פון מקווה פארן 
דאוונען גיץ, או ער האט פארטאכלעוועט די ריינע וועש, 
אוועקגעבנדיק עס צו אן ארעמען חסיד, און קומט אהיים 
מיט זייגע אלטע וועש אויפן לייב און זי מוז אים געבן 
אנדערע וועש זיך איבערצוטאן) — זיי, אט די יידן, אין 
זייער שפע׳דיקער רחבות, האבן געוואלט נישט אנדערש. 
נאר צו האבן דעם גרעסטן גאון פאר זייער רב. 



יחיאל מגיד־ראזעבערג ז״ל 

די יידישע יוגנט פארוויילט זיד 



יחיאל מגיד־ראזענבערג ז״ל — דער מחבר פון 
דעם ארטיקל און פון פיל אנדערע ארטיקלען 
אינעם יזכור־בוך און איינער פון זיינע איני־ 
ציאטארן — איז געשטארבן אין סאו־פאולו, 
בראזיל, אין חודש מערץ 1970 , און נישט 
דערלעבט צו זעען דאס יזכור־בוך אין דרוק. 


אסטראווצע האט געהייסן אין פויליש: אסטראוויעץ־נאד־ 
קאמיעננע, צוליבן טייך וואם האט זיך גערופן "קאמיעננע". 
אין דער ווירקלעכקייט זענען אין אסטראווצע געווען צוויי 
טייבן: איינער האט געהייסן ״קאמיעננא״ און האט געהערט 
צו קריסטן, ווייל ער איז געווען אין דער קריסטלעכער 
געגנט. דארטן האט מען זיך געבאדן און געבראטן אויף דער 
זון נאר אין באד־קאסטיומען, ערשטנם ווייל דארטן האבן 
זיך געבאדן יונגווארג, מענער און פרויען צוזאמען אויפן 
מאדערנעם גרויסשטעטישן אופן; צווייטנם איז עם געווען 
א געגנט מיט פיל דורכגייער, אויף דעם אזוי גערופענעם 
"וואעל", ווי מען האט עם גערופן אויף יידיש. 


ווי געזאגט האבן דארטן געוװיגט בלויז קריסטן, נאר 
דארטן האבן זיך אויד אריינגעכאפט באדן יידישע 
בחורים און מיידלעך, וועלכע האבן געװוינט אויף דער 
אלייע גאם און אין דער אומגעגגט. פון דארטן איז געווען 
נאנט צום טייך און זיי פלעגן געבן א שפרונג אריץ אין 
טייך און צוריק אהיים. דאם זענען געווען יוגנט וועלכע 
זענען געגאנגען קורץ געקליידעט, אבער א יינגל מיט א 
יידיש היטעלע און א לאנגע קאפאטע האט זיך ניט ריזי־ 
קירט צו גיין אהין זיך באדן. ביז ער איז דערגאנגען צום 
טייך האט ער דערווייל אריינגעכאפט קלעפ און זידלערייען 
און אמאל אויך א לאו אין קאפ פון א שטיין. פיל מאל 
האבן יידישע בחורים מלחמה געהאלטן מיט די שקצים 
ביים קאמיעננע־טייך און נישט איינמאל האבן זיי געמוזט 
פארלאזן די טעריטאריע, ווייל די קריסטן זענען געווען 
די מערהייט דארטן. 

עם איז אויך געווען א יידישער טייך, א טייך פון 
וועלכן די יידישע געזעלשאפט האט געצויגן נוצן. דער 
דאזיקער טייך איז געווען געטיילט אויף פיר טיילן: די 
מיל, וואם איזגעווען אין יידישע הענט אוןאיז געטריבן 
געווארן דורך דעם וואסער פון טייח דארטן איז געוואשן 
געווארן די וועש פון די אסטראווצער יידן, דערביי פלעגן 
די פרויען צוזאמען מיט זייער וועש מיטנעמען די קינדער 
און זיי אויסבאדן אין טייח דארט איז אויך געווען אן 
ארט, וואם מען האט גערופן ״דער־קעסל־גרוב״ און אהין 
האט מען ניט געלאזט די קינדער שווימען, ווייל עם איז 
געווארן דורך דעם וואסער פון טייח דארטן איז געוואשן 
געשען אן אומגליק; די מיל האט אויך געגעבן דער שטאט 
עלעקטרישע באלייכטונג, אבער עם האט אסאך מאל 
געטראפן, אז עם איז ניט געווען גענוג וואסער אין טייך, 
האט זיך די מיל אפגעשטעלט און אויך די עלעקטרישע 
באלייכטונג האט אויפגעהערט, אזוי אז מען האט זיך 
געמוזט צוריק נעמען צו די נאפט־לאמפן און לויפן קויפן 
ביי חנה־רבקה אין געוועלב אינמיטן מארק אין צענטר 
שטאט א קווערטל נאפט. 

די צווייטע טייל פון טייך איז געווען ביי די ציגעלגיע. 
בחורים פון דער ישיבה "בית יוסף" דנאווראדאק. דער 
דאם שטיקל טייך האבן באנוצט א גאנצן זומער די ישיבה 
טייך איז דארטן געווען פארשטעלט מיט דער ציגעלניע און 
מיטן גרויסן הויף, ווו עם זענען געוואקסן ביימער און 
דארטן האבן זיי זיך געבאדן אין די הייסע זומער טעג. 





142 


ספר אוסטרוכצה 


אויך תשליך האט מען געפראװעט ביים דאזיקן טייך, װײל 
עם איז געווען נאנט פון בית המדרש. 

אביסל העכער איז געווען מאטעס ווארמאג׳ס גאר־ 
בארניע. דארטן זיינען געווען בענק אויף אויסצוטאן די 
קליידער און טרעפ אויף אראפצוגײן אין וואסער אריין 
און אן אנהאלט ביי דער זייט, טאקע ממש ווי אין א 
ספעציעלע באד. דאם ארט איז געווען בלויז פאר מענער 
און מען האט זיך דארטן געבאדן אינגאנצן נאקעט. דער 
אפצאל איז געווען 10 גראשן. פארנט איז אויך געווען 
א צוזאמענגעקלאפטע סוכה פון ברעטער, וואס האט געדינט 
פאר א מקווה; טיף אין דער גארבארניע איז געווען נאך 
אזא סוכה פון ברעטער פאר פרויען, דארטן האט שוין 
געקאסט 20 גראשן. פארנט איז געזעסן מאטעסעם יונג־ 
סטער זון, גרשון, און איינקאסירט די אפצאלן. פרייטיק איז 
דארטן געווען א גרויסער טומל און אין די הייסע זומער 
טעג האט דארט געזשומעט ווי אין א בינשטאק. 

אביסל העכער איז געווען די "דאלעם", װײט פון 
דורכגאגג פאר מענטשן און אויך דארט האט מען זיך 
געבאדן מוטער־נאקעט, נאר דארטן איז שוין געווען 
שטילער און מען האט דארטן געקאנט זיצן און ליינען א 
ביכל אין געהיים, וואם מען האט ניט געקאנט טאן אין 
שטוב. דארטן האט מען זיך אפגעשמועסט מיט פרייבט 
צו טרעפן און שמועסן וועגן פארבארגענע ענינים. טיילמאל 
האט מען זיך דארטן אויך געטראפן מיט א מיידל אין 
געהיים כדי קיינער זאל ניט וויסן. דאס ארט האט מען 
גערופן די ראפציזנים. 

אויף דער צווייטער זייט פון די ראפציזנים הינטער 
דודל לעדערמאנ׳ס גארבארניע איז געווען א גרויסע לאנקע 
וואם האט זיך געצויגן ביז צום ווייסן יאסל׳ס הויז. די 
לאנקע איז געווען אין א טאל און אין ווינטער האט זיך 
דארטן אנגעלייגט דער שניי און ווען עס האט געלאזט 


דער פראסט איז דאס ארט פארוואנדלט געווארן אין א 
טייך, און ווייל ער האט זיך פאראייניקט מיטן טייל פון די 
ראפציזניס האט עס אויסגעזעען ווי א ים אויף וועלכן עם 
קענען פארן שיפן. ווען דאם דאזיקע וואסער איז געווען 
פארפרוירן איז עס געווען דער אידעאלער פלאץ צו 
גליטשן זיך. 

דער הויפט־אריינגאנג צו דעם פארוויילוגגם־פלאץ 
איז געווען דורך דער קיניווער גאם, נעבן דעם ווייסן 
יאסל׳ס הויז. ווייל קיין אפצאל האט מען ניט געדארפט 
צאלן פלעגען קומען אהין ארעם און רייך, ווער מיט 
ליזשוועס און וועד מיט די האלב־צעריסענע שיך און שטי־ 
וועלעך. קיץ מורא דערטרונקען צו ווערן איז דארטן ניט 
געווען, ווייל אויב דאס אייז האט זיו אפילו איינגעבראכן 
האט מען בלויז געקאנט אריינפאלן אין וואסער ביזן האלבן 
קערפער און זיך פארנעצן. 

די גרעסטע צרה איז געווען ווען דער טאטע האט זיך 
דערוווסט, אז דער תכשיט זיינער איז שוין אייניקע טעג 
ניט געווען נאכמיטאג אין חדר און אפגענארט דעם רבין 
זאגנדיק אים, אז די מאמע האט אים ניט געלאזט גיין 
אין חדר צוליב דער קעלט, און אין דער אמתן איז ער 
גאר געווען אויפן גליטש. גליטשן פלעגט מען זיך נאר 
נאך מיטאג, ווייל אין די פרימארגן שעהן איז דער פראסט 
געווען צו שטארק. ווען דער פאטער האט זיך געכאפט 
ווי די שטיוועלעך פון זיין תכשיט זענען צעריסן פון גליטשן 
זיך און דערצו האט ער נאך אפגענארט דעם רבין אין 
חדר, איז געווען לעבעדיק אין הויז און די מאמע, ווי תמיד, 
האט זיך אריינגעמישט און ניט געלאזט דעם יינגל שלאגן 
מיטן פאס, אדער מיט דעם ספעציעלען רוט, צוזאגגדיק 
אז ער וועט שוין מער ניט גיין. פארשטענדלעך, אז אויך 
די שמיץ האבן נישט געקענט פיל ווירקן, ווען פון דער 
נאענט האט געלאקט די ווייסע בלאנקדניקע גליטש, און 
נישט געלאזט צורו... 







מאקס גראסמאן 


די שטאט פרן מיינע קינדערײארן 


מיין קינדהייט־נעסט איז געווען דאס קליינע שטעטעלע 
ליפסק. נעבן אסטראווצע. װו איך האב מיין יוגנס פאר־ 
בראכט; אבער מיינע חלומות און שטרעבונגען זענען 
געווענט געווארן אין אסטראווצע ווייל לגבי מיין שטעטעלע 
האב איך זיך פארגעשטעלט אסטראווצע אלם א גרויסע 
שטאט, און אויך צוליב וואם א גרויסע טייל פון מיין משפחה 
האט זיך דארט געפונען, 

מיין פאטער, א חסיד פונט אסטראווצער רבי, וואס 
האט נישט פארפעלט צו פארן צו אים אויף די ימים נוראים 
האט מיך אויך מיטגענומען צום רבין, ווייל ער האט 
געוואלט. אז איך זאל אין זיך איינזאפן די מידות און דאס 
חסידישע לעבן, און זיין אונטער די השפעה פונם רבין; 
כ׳זאל ווערן א גרויסער לערנער. מיין יינגלשע פרייד איז 
דאמאלט געווען זייער גרוים. 

פון די אפטע באזוכן ביים רבין אין אסטראווצע, האט 
זיך די שטאט ביי מיי , איינגעקריצט אין זכרון, און בא־ 
זונדערס איצט, ווען פון דער גרויסער יידישער שטאט 
איז געבליבן חורבות, און די גשמית פון די קדושים שוועבן 
אדום אין דעם רוים פון שטאט, ריפט ארוים ביי מיר א 
בענקעניש און דעריגערינגע: וועגן אסטראווצע, וואס איד 
געדענק מיט פערציק יאר צוריק. 

א שטאט פון הארעפאשניקעם און חסידים 

אסטראווצע, א שטאט ווי אלע אנדערע שטעט און שטעט־ 
לעך אין פוילן, גאר מיט א גרעסערן פארנעם, א גרויסער 
מארק, קליינע און גרויסע הייזער ארום; קראמען קליינע 
און גרויסע. אייניקע הייזער האבן געהאט הויפן מיט 
שווערע טויערן. אין די הויפן זעגען געווען מאגאזינען־ 
סקלאדן פאר סחורה. 

פון ביידע זייטן פעם מארק זיינען געווען גאסן 
און געסלעך ווי די שוואמע־גאס, די שול־גאס, דאס טומאה־ 
געסל, וואס האבן געפירט צו וועגן מיט ז־יער כאראקטע־ 
ריסטישע נעמען: ווי אפטער וועג, קיניווער וועג, דער 
סטאוו, וואס האט געפירט צו דער ראמפע און באן־סטאציע. 

אין קאנטראסט צו די גרויסע הייזער פונם מארק 
און סטאוו, ווו עם האבן געוװינט די בעלי־בתים, די נגי¬ 
דים, אין די ברחבותדיקע דירות, האט מען אין ארומיקע 
געסלעך, ווו די ארבעטערשאפט און ארעמע האבן געוװינט, 
געזען איינגעבויגענע הייזלעך. ווען די זון האט נישט 


געשיינט, איז אין זיי געווען פינצטערלעך. פיל מאל, אפילו 
בייטאג, האבן דארטן געברענט נאפט־לעמפלעך, וואס האבן 
געלויכטן מיט א טונקל אומהיימלעך רויטלעכן שיין, 

אין די ארעמע דירות האט מען געקאנט זען: דא 
איז א קאמאשנמאכער ווי ער שניידט און שטעפט כאלע־ 
וועס; דא זיצט א נייטארין איינגעבויגן ביי דער ניי־מאשין 
און נייט ציכן, העמדער; דא זענען די שוסטערם, זיצנדיק 
אויף זייערע דרייפיסיקע בענקלעך, קלאפן טשוועקעס, 
ציען דראטוועס, לעקן די פאדעשוועס, פארלאטען אלטע 
שיך; שניידערס זיצן אויף די טישן, פארלייגט די פיס 
אונטער זיך און ציען פאסטריגעם. זיי ניצעווען איבער 
אלטע כאלאטלעך, אנצוגן, פאלטענעס. און כדי צו פאר־ 
טרייבן זייער אומעטיק און ארעם לעבן האט זיך געהערט 
א זינגען. דאס האבן זיי צוגעברומט. בשעת זיי האבן 
געארבעט. מיט ימים־ניראיס׳דיקע ניגונימ׳לעך און לידלעך. 

דאס יידישע לעבן אין אסטראווצע איז געװען איינ־ 
געטיילט אין חסידים־שטיבלעך: גערער, אלעקסאנדערער, 
קאצקער. קוזמירער, סאכאטשאווער, ווו יעדער האט 
זיך געי ,אט זיין נוסח, זיין שטייגער. די גרייסע שול 
אין ד־ צוייי בתי־מדרשים — דאס אלטע און נייע — זענען 
אלע מאל געוועז פול מיט דאוונענדיקע יידן און לערנער. 
אין די הדרים האבן ד־ מלמדים געלערנט מיט די קינדער. 
די יינגלעך א־ן בחירים האין נישט ארונטערגעמאכט די 
פאות ה־־נטער די אויערן, נאר די פאות האבן זיך נאכגע־ 
באמבלט פריי פון ביידע זייטן, מ׳האט שפאצירט איבער 
די גאסן אין די גארטלען, מיט די גמרות אונטערן ארעם. 
שבת זענען פריי ארומגעגאנגען חסידים מיט אטלעסענע 
קאפאטעס און מיט שטריימלעך אוי! די קעפ. 

אין דעם גייסטיקן חסידיש לעבן, האט אסטראווצע 
פארנימען גאר א באזונדער ארט, צוליב דעם אסטראווצער 
רב, רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטאק ז״ל: א הויכער, מיט 
א קליין שיטער בערדל, מיט טיפע פארחלומטע אויגן און 
אויסגעבליכט פגים, די הויט געל ווי פארמעט. אלעמאל 
האט ער געטראגן א גרויסע אטלעסענע זשופיצע, צוליב 
די ויאטאויע שפאנצערס, וואס ער האט געטראגן, האט 
ער אויסגעזען אפילו זומער ווי אנגעפעלצעוועט, געפאסט 
האט ער אלע טאג; בלויז יעדן אויפדערנאכט, האט ער 
טועם גע־וען א כזית פון א חלהלע, וואס איז ספעציעל 
געבאקן געווארן פאר אים. ער האט נישט געשטאמט פון 
קיץ יחוס נאר פון פשוטע מענטשן, ארבעטער. אבער ער איז 




144 


פר אוםטרובצה 


געװארן א גרויסע רבנישע אויטאריטעט און נישט בלויז 
געװען רב פון שטאט, באר געהאט טויזנטער חסידים. זײ 
זענען נישט געפארן צו אים אפצוגעבן א קוויטל, נאר טאקע 
הערן זײנע טיפע דרשות און פילפולים, װײל זײ אלײן 
זענען געװען גרויסע לומדים. און טאקע אין דעם גרויסן, 
לאנגען בית־המדרש, ווי מען האט עס גערופן ״דעם רבס 
בית־המדרש׳/ האב איך די ערשטע חסידישע תורה פוגם 
רבין געהערט און נאכגעזאגט מיט אלע תנועות און בא־ 
װעגונגען. 

צװישן די מלמדים פון שטאט האט זיך מיר אײנגע־ 
קריצט אין זכרון שימשעל מלמד, אדער ווי מען האט אים 
גערופן ״שימשעל שטשארע׳/ א נידעריקער, א דארער, 
מיט א קליין בערדל, און א טונקל פגים. אלע מאל איז 
ער ארומגעגאנגען מיט א גארטל איבערן כאלאטל, דער 
קאלנער פון העמד אפן, די פאלעס צעשפרייט, אז די 
בלויע פאסן פונם ארבע כנפות מיט די ציצית האבן זיך 
ארויסגעזען. ער איז שוין נישט געווען קיין דרדקי־מלמד; 
ער האט זיך שוין גערעכנט פאר א גמרא־מלמד. זיינע 
תלמידים זענען געווען גמרא און תוספות אינגלעך. בטבע 
איז ער געווען א שטילער, א רואיקער. אבער צו די תלמידים 
זיינע האט ער זיך באנומען זייער שטרעגג. זיין גרעסטער 
פארגעניגן איז זיי צו רייסן ביי די אויערן, אויב זיי האבן 
נישט איבערגענומען זיין לערגען. און נישט איין אינגל 
איז אהיימגעגאנגען פארוויינט און מיט רויטע אויערן. 
איך דערמאן זיך זיין חדר־שטוב ווי אזוי זי האט אויסגעזען: 
א שטוב ד׳ על ד׳, א לאנגער טיש מיט לאנגע בענק ארום, 
יינגלעך זיצן ביי אפענע גמרות. אין ווינקל זענען געשטא־ 
נען צוויי בעטן, און צווישן זיי — די קיך מיטן אויוון, ווו 
עס זענען געשטאנען און זיך געקאכט טעפלעך פון וועלכע 
עם האט געשמעקט מיט ריישעכטם. דורך די פייערקעם 
האט זיך געקאפטשעט דער רויך פון דעם נאסן האלץ, 
וואם האט נישט געוואלט ברענען. אין אן אנדער ווינקל 
איז געשטאנען א שלאפבאגק מיט א ניי־מאשין, ווו עם 
זענען געזעסן אייניקע יונגע מיידלעך, וואס האבן זיך 
געלערנט זיין נייטארנס ביי זיין דערוואקסענער טאכטער. 
אויף דער שלאפבאנק איז געווען אגגעווארפן מיט ציכלעך, 
איינשיטן, העמדער פארטיקע און נאך אין דער ארבעט. 
די ווענט זענען געווען באצירט און באהאנגען מיט קיפערנע 
פאנען, פענדלעך, טעפלעד. דאס גבירישקייט איז חלילה 
נישט געווען זייער אייגנם. דאס זענען געווען משכנות, וואם 
מען האט איינגעלייגט אז דאם מיידל, וואם האט זיך 
איינגעדונגען אויף צו לערנען, זאל אויסזיצן די לערן־צייט. 

שבת בייטאג איז דער סטאוו־וועג געװען פול מיט 
שפאצירנדנדיקע מיידלעך און יינגלעך. אויפן וועג צו דער 


ראפציזנע, ווו דארט האט מען זיך נענטער באקענט און 
אפילו ראמאנען געפירט, זעגען פארליבטע פארלעך 
געלעגן אין גראז, געשטיפט מיט א יוגנטלעכן ברען, 
גענאשט צוקערקעס און געקנאקט באניקערן. אז ס׳איז 
פינצטער געווארן, האבן זיך די מיידלעך געאיילט אודים 
צו גיין, צו הערן דאם הבדלה־מאכן פון טאטן, וואס האט 
באדארפט אהיימקומען — ווער פון שול, בית־מדרש, אדער 
פון שטיבל, און אויך צו פארדעקן, אז די מאמע און טאטע 
זאלן נישט האבן קיץ פארדאכט, אז זיי פירן א ליבע אן 
א שדכן. 

אזוי דערמאנט זיך מיר דאם אידילישע לעבן פון 
אסטראווצע וואס איך געדענק פון מיט פערציק יאר 
צוריק. איך האב בלויז דא פארצייכנט א קליינע צאל בילד־ 
לעכע שילדערונגען, וואם זענען ביי מיר איינגעקריצט אין 
זכרון. 




אפרים ווארטמאן ז״ל 

דער שול־הויף-דער צענטר פון יידישן לעבן 


דאס הארץ ווערט דערציטערט ויען איך הייב אן זיך 
דערמאיען אן מיץ געבורטשטאט אסטראווצע. אזויפיל 
פריינט און חברים, אזויפיל באקאנטע און משפחה, 
מיינע שוועסטער און שוואגערס מיט זייערע קינדער און 
מייגע חברים, וואם מיר זענען צוזאמען געוואקסן און 
דערצויגן. פון קיינעם איז קיין זכר ניט געבליבן — די 
נאצישע רוצחים האבן אלעמען אומגעבראכט. 

עטלעכע און צוואנציק יאר אפגעלעבט אין דאזיקן 
שטעטל, יעדעם געסעלע, יעדער שטיין איז דיר היימיש, 
באליבט און באקאנט. ביין. ראם איז שווער צו פארגעסן,., 

אייגנטלעך איו אונדזער שמאט געווען א שטאט ווי 
אלע אנדערע שטעט אין פוילן, עם זענען אין איר געווען 
יידן גרויסע לומדים, שארפע קעפ. בקיאים אין ש״ס און 
פוסקים, און עם זענען אויך געו,יען יידן פראסטע, פשוטע 
הארעפאשנע יידן. איבעד איעמען האט זי ך ארויסגעהויבן 
דערגרויסער ייד, דער אסטראווצער רבי, וועלכער האט 
יארנלאנג געפאסט. איד דערמאן זיך ווי ער פלעגט 
אין די פרימארגן שעהן גיין שפאצירן מיט לאנגזאמע 
טריט אראפ די שטיגן, וואם האין געפירט צו דער מקווה, 
מיט אים איז געגאנגען זיין משמש. מיר ייגגלעך פלעגן 
אויסגיצן די דאזיקע געלעגנהייט און אים אפגעבן שלים. 
ער פלעגט האלטן אונדזער האנט אין זיינער און זיך אוים־ 
פרעגן ווי מען הייסט. ויי דער פאטער הייסט און געהייסן 
ווידער קומען. 

די גרויסע, אלטע שול האט זיך געהויבן מיטן שפיציקן 
דאך צום הימל. ווי אלט די שול איז ניט געווען האבן 
מיר זיך געפילט אין איר זייער גוט. שיין און ווארעם איז 
געווען אינעווייניק און ליבלעך האבן אראפגעקוקט צו אונדז 
די ווונדערלעכע מאלערייען פון הויבן רונדן סופיט, וועד 
ווייסט וואסער גרויסער קיגסטלער האט דארטן זיינע 
קונסט מאלערייען געמאלן. איבער פיר הונדערט יאר 
איז די שול געשטאנען. די דאזיקע שול מיט אירע הילצער־ 
נע ווענט איז פאקטיש געווען דער עדות פון די דארטיקע 
יידן, זייערע ליידן און פריידן. אלע געשעענישן האבן 
געהאט זייער אפקלאנגען אין דער דאזיקער שול. עם איז 
קיינמאל ניט געווען צו ענג פאר יידן צו פארזאמלען אין 
דער דאזיקער שול, פאר יעדן איז תמיד געווען דארטן 
פלאץ. 

דער שול־הויף מיט די וואנט וואם האט אונטער־ 


געהאלטן דעם בארג פלעגט אין די שבתים און ימים טובים 
זיין דער צענטראל־פונקט פון אלע יידן פון שטעטל. פון 
אלע גאסן און געסלעך פלעגן יידן שטראמען אין די שיינע 
זומער פארנאכטן צום שול־הויף. דארטן האבן רעדלעך 
פון פארשיידענע קרייזן געפירט זייערע שמועסן, ווער עם 
האט געשמועסט וועגן תורה ענינים, א מעשה פון רבץ, 
אדער גאר פאליטיק און מיר, יינגלעך, פלעגן זיך אומדרייען 
ארום די דאזיקע רעדלעך שמועסערס און געוואלט עפעם 
אויפכאפן אן איגטערעסאנטע מעשה פץ א רבין, א תורה־ 
ווארט. אדער גאר א שארפן אויפטו אין לערנען. אזוי 
פלעגט פארגיין דער טאג און די זון פלעגט זיך אזוי שיין 
זעצן אויפן האריזאנט. אז נאך הייגט בענקט זיך נאך יענע 
גליקלעבע מינוטן. 

א באזינדער קאפיטל פון שטעטל איז דער פארק מיט 
די צװײ טייבן■ וועלכע האבן זיך געצייגן לענגאויס דעם 
פארק. אין דאזיקן פארק איז געווען א ים פץ בלומען מיט 
אלע פארבן פץ רעגנבויגז און שטענדיק האבן דארטן 
געקלונגען די געזאנגען. דער געלעכטער און די פרייד 
פון יידישע קינדער. 

דאס אלץ איז געווען אמאל דער דאזיקער אמאל 
איז אונז ליב און טייער. אבער היינט טרעט דארטן ניט 
קיץ יידישע פוס, פארשטומט איז דער יידישער געלעכטער, 
און פארשניטן זענען אונדזערע נאענטע און טייערע. 





מרים ווארטמאן־ראזנצווייג 


זיסע חלומות פון א פארגאנגענער ררעלט 


איך געפין זיך שוין אין ישראל 27 יאר, אבער מיעע 
זכרונות פון שטעטל לעבן נאך פריש אין מיין זכרון. ווי 
איצט שטייט מיר אלץ פאר די אויגן: זיסע חלומות, 
נאטור בילדער, די שיינע גרינע פעלדער, די ריזן וועלדער 
אין וועלכע מיר האבן שפאצירט. 

מיר האבן געוווינט נאכן שעכט־הויז, אויף שיינסקע, 

אין אן אייגן הויז מיט א שיינעם גרויסן גארטן מיט פיל 
ביימער. אין גארטן איז געווען אן אלטאנע, ווו ס׳איז 
געשטאנען א טיש מיט פיר שטילן, און מיין פאטער, וואלף 
זינדל׳ם ראזנצווייג ז״ל, מיט זיינע חברים בערל ליפעס, 
שמריהו יאקובאוויטש און אנדערע זיינען דארט געזעסן 
און געלערנט. איך האב שטארק ליב געהאט דעם שיינעם 
ניגון פון זייער לערנען. 

געענדיקט לערגען זייער שיעור פלעגן זיי שפאצירן 
אויף די גרינע פעלדער ארום, דארט האט זיך געשלעגגלט 
א קליין טייכל, און ווען זיי פלעגן ווערן מיד פלעגן זיי זיך 
אוועקזעצן ביים טייכל און געניסן פון דער פרישער ליפט 
ביז ס׳איז געווארן צייט צו דאווענען מנחה. די זון האט 
דאן געווארפן אירע לעצטע שטראלן אויף די בלאסע 
איידעלע פנימער און אזוי זיינען זיי געגאנגען צום ליפסקער 
רב צו מנחה און מעריב. 

אלם א קליין מיידעלע פלעג איך זיי נאכגיין און 
באאבאכטן. שטענדיק ליגט מיר אין זכרון אונדזער ודיזל, 
דער גארטן, די גרינע פעלדער, דאס טייכל און די שיינע 
נאטור בילדער... די נאטור, די וון און די לבנה. מאכן 
נישט קיין אונטערשייד צווישן מענטשן, פאר זיי זיינען 
אלע פעלקער גלייך. נאר די מענטשן זיינען פארדארבן 
און דארשטיק נאך בלוט, און אויב בלוט. איו דאך דער 
ייד דער פאסיקער קרבן, זיין בלוט איו דאך ביליק... 

אין א געוויסן זונטיק האבן זיך, ווי געוויינלעך. די 
גויים אנגעשיכורט און צווישן ויי איו געווען א באוווסטער 
מערדער, וועלכער איו תמיד געווען דארשטיק נאד יידיש 
בלוט. האט זיך די דאזיקע גרופע אוועקגעשטעלט אויפן 
וועג, וואס האט געפירט צו די פעלדער און מיט ליכט 
געזוכט א יידישן קרבן. מיין הארץ האט אויפגעציטערט 
ווען איך האב דערזען פונווייטנס מיין פאטער מיט וייגע 
חברים גיין נעבן די זעלנערשע קאשארן. איך לאו זיך 
לויפן אויף קידוש השם און מיט אלע כוחות דערגרייך 
איך ויי און עם געלונגט מיר צו ראטעווען די דאזיקע 
טייערע יידן. ויי זענען אריץ אין הויז פון יומע פיש, 


קעגנאיבער סאסאקי, און אווי נאך זיך געראטעוועט פון 
א זיכערן טויט. 

די מערדער האבן מיך באמערקט לויפן און האבן 
פארשטאנען וואס איך בין אויסן צו טאן. ויי זענען מיר 
נאכגעלאפן און גפרוווט פארהאלטן, נאד אלם יונג מיידל 
בין איך געווען פלינקער פאר ויי און עם איז מיר געלונגען 
דערגרייכן די טייערע יידן. די רוצחים האבן שוין געהאט 
גרייט זייערע מעסערם און א צייט לאנג האבן זיי געווארט, 
אין דרויסן. אבער מיר זענען אלע געווען פארמאכט אין 
הויז. ערשט ווען ס׳איז דורך א פאליציאנט האבן מיר 
אונטער זיין שוץ פארלאזט דאם הויז און זיך געלאזט גיין 
יעדער צו זיך אהיים. שבת האבן די יידן געבענטשט 
גומל... ווען איך דערמאן זיך דעם פאקט גרוילט נאך אויף 
אין מיר דער באוודסטזיץ ווי ביליק ס׳איז געווען יידיש 
בלוט ביי די פאליאקן, איבערהויפט — יידן מיט בערד 
און פיאות. 

א געוויסן פארנאכט, פארבייגייענדיק נעבן םאסאק׳ם 
גארטן מיט מיין איצטיקן מאן׳ זענזיו איידז אנטק־־מגע־ 
קומען דריי פוילישע סטודענטן און געפאדערט פון מיר 
איך ואל ניט שפאצירן מיט א יידישן בחור. ענטפער איך 
זיי, אז איך בין א יידישע טאכטער און אז דאס איו מיין 
געליבטער. זיי טראכטן ניט לאנג און הייבן אונדז אן 
דערלאנגען קלעפ. מיר האבן געפרוווט שרייען, נאר קיינער 
איז אונדז נישט געקומען צו הילף. זיי האבן צוגעכאפט 
מיין האגט־בייטל מיט א ביסל געלט און געלאזט מיר מיט 
א צייכן אויטן פנים. מיר האבן זיך קוים דערשלעפט צו 
דער פאליציי און אריץ אין קאמיסאריאט. אויף דער פראגע 
פון פשאדאווניק, וואס מיר ווילן, האבן מיר אים דערציילט 
ווי מען האט אונדז אטאקירט אן א פארוואם. דער דאזיקער 
מיאוסער מנוול פוילט זיך ביט און זאגט אונח: 

— יידן האבן אפאסקודנע טבע, איידער מען דער־ 
הארגעט די שרייען זיי נאך... מען האט דאך אייך ניט 
דערהארגעט װאם־זשע זענט איר געקומען זיך קלאגן? 
גייט, איכ׳ל שוין מארגן שיקן אויספארשן. 

פארן פארלאזן דעם קאמיסאריאט האב איך אים 
געזאגט, אז מער וועלן מיר ניט קומען צו אים זיך פאר־ 
קלאגן. מיר פארן אוועק קיץ ישראל. 

אויף דעם ענטפערט ער מיר: 

— נעם מיט אלע יידן פונדאנען, ווער דארף זיי דא 
האבן ? 

דעם באשלוס האבן מיר דורכגעפירט גלייך נאך דעם 



געױען אמאל א ײדישע •צצאצ... 


147 


פאל און געפארן קיץ ארץ־ישראל. הלװאי װאלטן אלע 
אםטראװצער ײדן געטאן דאס זזױיבע... 

אפגעלערנט אן אנטיסעמיט 

איך דערמאן זיך אן עפיזאד. מיץ ברידער יהיאל ראזנצװײג 
(״דער שװארצער יחיאי׳־ו האט געארבעט בײם רעיענט 
פיל יארן און אלץ איז געװען גוט און פײן. פלוצים שיקט 
מען אראפ קײן אסטראװצע א נײעם רעיענט, א גרױםן 
אנטיסעמיט, אן ענדעק. װען דער נייער רעיענט האט 
איבעױגענומען די קאנצעלאריע האט ער אײנמאל באמערקט 
װי עם זיצט דארטן א מענטש מיט א בארד. ביים שליסן 
די קאנצעלאריע רופט ער צו מײן ברודער און זאגט אים 
אײדל. אז עם פאסט נישט אזמעןזאל זען זיצן א ײד מיט 
א בארד אין קאנצעלאריע. מיין ברודער האט אים אויפן 
ארט געענטפערט אז ער איז א ײד און װעט זיך ניט שײדן 
מיט זײן בארד און אויב אים געפעלט עם ניט װעט ער 
מער ניט קומען צו דער ארבעט. דער רעיענט בעט אים 
נאכאמאל קומען צו דער ארבעט, מיטן באדינג ער זאל 
אראפנעמען די בארד. מיין ברודער איז אװעק און מער 
ניט געקומען צו דער ארבעט. 

אין שטאט האט זיד געמאכט א שטילער באיקאט קעגן 
נײעם רעיענט, יידן האבן אױפגעהערט ניצן י־עם רעיענט 
און זענען געגאנגען צים צױײטן רעיענט, אין שטאט. מײי 
ברודער איז ארײן ארבעטן ב־ים צוױיטן רעיענט װעלכער 


־אט אים אויפגעכאפט מיט בײדע הענט און נאך געגעבן 
א העכערן גע־אלט, ביי דעם דאזיקן רעיענט איז דערװײל 
געװארן א גרויסע שפע פון ײדישע קליעגטן און דעם 
אנטיםעמיטישן רעיענט׳ס קאנצעלאריע האט געפוסטעװעט. 

װען דער דאזיקער אנטיםעמיט האט געזען, אז ער איז 
מיאוס אריינגעפאלן, איז ער אײנמאל א פרײטיק צו נאכט 
געקומען צו מײן ברודער אין הויז און געזאגט, אז ער 
־אט גע־ערט, אז יידן מאכן זײער גוט געפילטע פיש, 
איז ער געקומען בעטן מען זאל אים מכבד זיין מיט א 
פארציע פיש. דאס איז פארשטײט זיך געװען בלויז א 
תירוץ. דער דאזיקער אגמיםעמיטישער רעיעגט האט 
געבויגן דעם קאפ און פארגעסן זײן גאנצן שטאלץ און 
געבעטן מײן ברודער ער זאל אלץ פארגעסן און קומען 
צוריק ארבעטן אין זײן קאנצעלאריע. מיין ברודער האט 
אים אפילו ניט געבעטן זיצן און אים געזאגט ער זאל 
פארגעסן װעגן אים. 

— איך פארדין איצט פיל מער און מיט גרױס כבוד 
און מײן בארד שטערט קײנעם נישט — האט מיין ברודער 
מיט שטאלץ אים געגעבן צו פארשטײן. 

דער דאזיקער אנטיסעמיט האט נא־ געפרװיט פארלײגן 
מײן ברודער נאך א העכערן געהאלט ווי ער האט פארדינט 
בײם צויײטן רעיעיט. גאר מײן ברידער איז געבליבן שטאלץ 
בײ זיך און אלע זײנע פארשלאגן זיך איבערצובעטן 
אפגעװארפן. 











שמואל שטרייטמאו, גױ־ױרק 

גאסו אוו מענטשו איו אםטראװצע 


כמעט אלע שטעטלעך אין פוילן האבן געהאט דעם זעלבן 
אויסזען און דעם זעלבן פרצוף: אלטע הילצערנע הייזער, 
אייניקע מיט שטיינער ברוקירטע גאסן מיט א פירעקיקן 
מארק אין מיטן. די יידישע באפעלקערונג האט זיך קאג־ 
צענטרירט ארום דעם מארק און די ארומיקע געסלעך, 
דארט האבן די יידן געהאט זייערע געשעפטן און קרעמלעך. 
די בעלי־מלאכות האבן געבראכט זייערע סחורות אין מארק 
אויף די ירידים, וואס זענען פארגעקומען צוויי מאל 
אוואך: די מאפע פון יעדע שטעטל איז געווען ענלעך 
איינע צו די אנדערע דערמיט, וואס אלע גאסן און געסלעך 
האבן געפירט אין מארק אריין. 

אבער טראץ דעם וואם די גאסן זענען געווען גע־ 
קניפט און געבונדן איינס מיט די אנדערע האבן זיי זיך 
דאך פאנאנדערגעטיילט אין פארשידענע געגנטן, וואם 
יעדע פאר זיך האט געהאט איר ספעציפישן כאראקטער, 
מערסטנטייל א דאנק די מענטשן וואס האבן דארט געװוינט 
און איר באאיינפלוסט. 

אוגדזער געגנט האט מען גערופן די טומאה־גאס, ווייל 
זי איז געווען באהערשט פון דער הויכער קירכע אויפן 
טומאה־בארג. די געגנט האט זיך געצויגן פון שמאלן געסל 
ביז עקיבא ראסעטס הויז, און פון איין זייט איז געווען 
א טייל פון דער מיל־גאם און פון דער צווייטער — א טייל 
פון דער דענקאווער גאס מיטן גלח׳ס גארטן. 

דער רעליגיעזער צענטער האט זיך געפונען ביי 
עקיבא ראסעט וועלכער האט באזארגט די געגנט מיט 
א שטיבל צו דאווענען, וואם האט אויך געדינט פאר פאר־ 
שידענע וווילטעטיקע צוועקן, ווי למשל פאר די חברת 
ביקור חולים, בית לחם און דער גמילות חסדים קאסע, 
אונטער דער אנפירונג פון יאקאלע הערציג, וואס איז 
געווען, צוזאמען מיט זיין פרוי אסתר־רחל די לאדזשערין, 
אן אינסטיטוציע פאר זיך. 

יעדן שבת אינדערפרי נאכן דאוונען האט מען געקאנט 
זעען יאקאלע מיט זיינע אנהענגער גיין פון הויז צו הויז 
מיט גרויסע קוישן און אויסרופן: אגוט שבת יידעלעך! 
העלפט אייערע ארעמע ברידער און שוועסטער!" די 
קוישן זענען שנעל אנגעפילט געווארן דורך בארעמהאר־ 
ציקע באלעבאסטעס, מיט שבתדיקע חלות׳ וואם זענען 
שפעטער צעטיילט געווארן צווישן נויטבאדארפטיקע 
משפחות אויף א דיסקרעטן אופן, כדי זיי חלילה נישט 
מבזה זיין. 

ביקור חולים איז געווען יאקאלעם צווייטע טעטיקייט. 


ער מיט זייבע חברים פלעגן אפזיצן גאנצע נעכט ביי 
קראנקע, וואס זייערע שטובמענטשן זענען שוין געפאלן 
פון די פיס פון שטענדיקן ארומגיין ארום זיי. די חברה 
האט אויך אויסגעבארגט אומזיסט פארשידענע סאניטא־ 
רישע און מעדיציגישע כלים די קראנקע, וואס זענען נישט 
אימשטאנד געווען צו באצאלן. 

יאקאלע הערציג איז געפאלן ווי א קדוש בעת דער 
אויסזידלונג פון אסטראווצע: ער איז ארוים אין גאם 
אנגעטאן אין טלית און תפילין און איו אזוי דערשאסן 
געווארן פון א דייטשישן רוצח. 

כדאי צו ווידמען א פאר ווערטער די בעלי״בתים וואס 
האבן באוווינט אונדזער געגנט און האבן אויף איר ארויפ־ 
געלייגט זייער חותם: עקיבא ראסעט, מתתיהו ווארמאן, 
יאקאלע ווארצמאן, אהרן מילשטיין, הערש קליימאן, חיים 
מייערטשיק, בערל ניסקער, שמחה בולקא, אבישל שטרייט־ 
מאן, ווי אויך דאס קאלירפולע הויז פון די בלומענשטאקם 
(פאווראזשניקעס) מיט זייערע פארצווייגטע משפחות. 

פון דער אלעיע, אדער "סטאוו", אויסער די גרענעצן 
פון אונדזער געגנט זענען געקומען דאוונען אין אונדזער 
שטיבל ראובלע שפילמאן מיט זיין איידעם ישראל ראזעג־ 
בערג — א גלענצנדער בעל־תפילה מיט א שיינע שטימע, 
ווי אויך שמואל גרשון ווינציגסטער, און אין די וואכן־טעג 
דער באוווסטער חזן כמיעלניצקי, פון ראוונער אפשטאמונג, 
ביי וועמען איך בין געווען א משורר. 

אונדזער געגנט איז אויך געווען באקאנט מיט אירע 
פאלקס־טיפן מיט זייערע אייגנארטיקע צונעמען, ווי למשל: 
בערל טשאטשקע, משה אויער — דער וואסערטרעגער, יעקל 
גאנער, פישעלע קלאפער, ליפא גלאמפ׳ יאקיל לאקס, 
ישראל הויקער און אנד. 

די היטלער עפאכע האט אלע אויסגעגלייכט — שיינע 
בעלי בתים, לומדים און פאלקס־מענטשן — אלע זענען 
אומגעקומען אין די פלאמען פון טרעבלינקע. 




אהרן אורבאס 


פון מיינע קינדער יארו 


ווען איך בין אלט געווען אכט יאר, האב איך געלערנט 
ביי ר׳ לייביש־פסח אין חדר. 

דארט האב איך זיך באקענט מיט א ייגגל מיטן נאמען 
ישראל. מיר זענען שפעטער געווארן צוויי גוטע חברים. 
ווער עם זענען זיינע עלטערן. האב איך נישט געוווסט. נאר 
איך געדענק, אז ער האט געוווינט אויף דער גלאװאצקי־ 
גאס און זיין מוטער האט זיך פארנומען מיט וואשן־וועש, 
כאטש ער, ישראל, איז געווען עלטער פון מיר מיט צוויי 
יאר, האבן מיר זיך דאך זייער גוט פארשטאנען. מיר זענען 
אפטמאל געזעסן צוזאמען, געלערנט צוזאמען און אויך 
געשטיפט צוזאמען. 

איינמאל, ווען מיר זענען ביידע געזעסן אויף א נידע־ 

ריק בענקעל, האבן מיר זיך צוגעקוקט צום "בעלפער", צו 
הערשלען, וואס האט פונקט געשיילט צוויי אייער. מיר 
האבן געוווסט פאר וועמען די אייער זענען געווען באש־ 
טימט— פאר די צוויי רייכע קינדער, די ברידער זייפמאן. 

גישט יעדער תלמיד ביי ר׳ לייביש־פסח אין חדר 
האט זיך געקאנט דערלײבן צו עסן אייער. 

קוקנדיק אזוי אויף די אייער, מיט אויסגעגלאצטע 
אויגן, פרעגט מיד ישראי 4 : 

— גיט דיר דיין מאמע אויך אמאל אן איי ? 

איך האב אים נישט געענטפערט. ער האט געוויסט, 

אז מיר זענען גרויסע קבצנים. 

באלד איז ישראל צו צום פענסטער, ווו עס איז גע־ 

לעגן דאס עסנווארג פאר די תלמידים. שטילערהייט, 
בגניבה, האט ער א כאפ געטאן צװײ שטיקלעך ברױט און 
מיט זיי אפגעלאפן אין א זייט. געגעסן האבן מיר דאס 
ברויט באהאלטענערהייט. אז קיינער זאל אונדז ניט בא־ 
מערקן. ווייל אויב מען וואלט אונדז געכאפט, וואלט מען 
אונדז גערופן "שנארער". און דאס וואלט געווען פאר אונדז 
די גרעסטע באליידיקונג... 

איינמאל, ווען מיר זענען אזוי געזעסן אין חדר, איז 
פארגעקומען צווישן אונדז אזא שמועם: 

— גייט דיין טאטע דאוונען י 

— יא! — עגטפער איך אים. 

— ווו דאוונט דיין טאטע? 

— ביים רבין ר׳ מענדעלע. 

— ווי אזוי דאוונט דיין טאטע ? 

— וואם הייסט ווי אזוי ער דאוונטי.. ער דאוונט 
אזוי ווי אלע יידן דאוונען... 


און איך שילדער אים טאקע אויפן ארט ווי אזוי מיין 
טאטע דאוונט איינגעבויגענערהייט, מיטן טלית איבערן 
קאפ, א סך מאל, ווען ער קומט צו "אהבת־עולם", פאר־ 
שטעלט ער אינגאנצן זיין פנים. פארוואס ער פארשטעלט 
זיין פנים, ווייס איך נישט. נאר ווען ער דעקט צוריק אפ 
דאס פנים, איז צו מערקן אז ער האט פייכטע אויגן... 
מסתמא וויינט דער טאטע. און איך פרעג ישראל, צי א 
טאטע דארף טאקע וויינען? 

— גיין! — ענטפערט ער מיר. — א טאטע דארף 
נישט וויינען! א טאטע דארף זיין א שטארקער מענטש... 
א שמשון הגיבור... א טאטע דארף זיין א קעמפער!.. 

אזוי האט ער מיר ישראל געענטפערט. 

זינט דעמאלט איז שוין אפגעפלאסן קארצע פופציק 
יאר. נאר אט דער ענטפער זיינער, אז "א טאטע דארף 
זיין א קעמפער", איז מיר פארבליבן אויף שטענדיק טיף 
איינגעקריצט אין זכרון... 

איך האב זיך באגעגנט מיט ישראלן אויך מיט יארן 
שפעטער ווען מיר זענען שוין געווען דערוואקסענע 
בחורים. 

דער ״בלוטיקעי מאנטיק״ 

אין יאר 1926 , אין חודש יולי. זענען פארגעקומען אין 
אסטראויצע גרויסע פאליטישע־געשעענישן, וואס האבן 
דערפירט צום "בליטיקן־מאנטיק". דאם ערשטע מאל אין 
לעבן האב איד דעמאלט געהערט שיסן. די פאליציי האט 
געשאסן אויף די ארבעטער, וועלכע זענען ארויס פון דער 
פאבריק און זיר פארזאמלט אויפן מארק־פלאץ. די שיסעריי 
האט אנגעהאלטן א לאנגע צייט. גאנץ אסטראווצע איז 
געיוען אויפגעטרייסלט. די פאליציי איז געווען געצווונגען 
אויף א געוויסע צייט זיך צוריקצוציען, זי האט זיך פאר־ 
באריקאדירט אין קאמיסאריאט און פון דארט געשאסן 
דורך די פענצטער. די פארביטערטע ארבעטער האבן 
באווארפן די פאליציאנטן מיט שטיינער און אויך געשאסן 
צו זיי. 

עס זענען געווען קרבנות פון ביידע צדדים. אין יענעם 
טאג זענען געהרגעט געווארן אייניקע פאליציאנטן און 
א גרעסערע צאל ארבעטער. געווען אויך א סך פאר־ 
ווונדעטע. 

אין דער לוויה פון די געפאלענע ארבעטער האבן 



150 


םפר אופצרובצה 


זיך באטײליקט טויזנטער מענטשן צװישן זײ פיל יידישע 
ארבעטער. 

א צופעליקע קויל האט אויך געטראפן א ײד פון 
שטעטל און אים אװעקגעהארגעט אויפן ארט. 

באלד נאכדעם זענען פארגעקומען פיל ארעסטן, 
צװישן די ארעםטירטע זענען געװען צװײ ײדן — י. גרא־ 
כאװער און כאיר טראמפער. 

פרײדענקער־פארײן 

אין אסטראװצע איז געװען א ,״פרײדענקער־פארײן״. װער 
האט אים געשאפן — האב איך נישט געוװסט. 

נאר די ערשטע פארלעזונג. װאס איך האב דארט 
געהערט, האט ביי מיר ארויסגערופן א בייגעשמאק. 

גערעדט האט, ווי איך האב זיך דערוװםט אינמיטן 
דער לעקציע, א מענטש מיטן גאמען יהושע ביק. נאכפאל־ 
גענדיק זײנע רײד, האב איך פארשטאנען אז ער קריטי־ 
קירט די רעליגיע, עטלעכע ספרים, בעת, קאנטיק, ער האט 
די רעליגיע נישט געקאנט און נישט די קריטיקירטע 
ספרים. דאם איז מיר געװען דערווידער. עם איז געװען 
א נישט־ערלעכקייט. רײדן װעגן זאכן פון װאס מען האט 
קײן באגריף נישט. און כ׳האב זיך טאקע באלד אויפגע־ 
שטעלט, געמאכט א צוויישנרוף, און געזאגט עס אים אין 
די אויגן פון אלע אנװעזנדע. 

נאך דער פארלעזונג, איז דער לעקטאר צו מיר צו־ 
געגאנגען און מיר דערלאנגט א פאטש אין פנים. 

דער עולם איז געװארן זײער אויפגעקאכט. דער 
פארזאמלטער עולם האט זיך פאנאנדערגעטײלט אין צװײ 
לאגערן: איין טייל האט געהאלטן מיט מיר, געדענקט אז 
איך האב רעכט; דער צװײטער טײל האט פארטײדיקט 
דעם לעקטאר, יהושע ביק. צװישן די, װאס האבן מיד 
פארטײדיקט, איז אויך געװען בעריש פיינגאלד. דאס האט 
מיר פארשאפן גרויס באפרידיקונג, װײל ער איז געװען 
װי א לעבעדיקע ענציקלאפעדיע, א גרויסער אינטעלעק־ 
טואלער מענטש. 

נאך אט דער סצענע אין ״פרײדענקער־פארײך/ בין 
איך געװארן שטענדיק ארומגערינגלט מיט ױגנטלעכע. 
מען האט פון מיר פארלאנגט, אז איך זאל געבן לעקציעס, 
לײנען פארלעזונגען און ארויסטרעטן מיט רעפעראטן. װען 
איך בין נאר געװען צו דעם צוגעגרײט, האב איך עס גערן 
געטאן. 

אײנמאל האט מען פאר מיר צוגעגרײט א לעקציע 
אין װאלד אין א שבת־נאכמיטאג. איך האב זיך צוגעגרײט 
מיט דער טעמע: דער קדושת לוי, שלום־עליכם און מאק־ 


סים־גארקי. איך האב געפרװוט מאכן א פארגלײך צװישן 
די דרײ גרויםע מענטשן. 

צו מײן דערשטוינונג, זענען אין װאלד צו מיין לעקציע 
אנגעקומען הונדערטער ײדישע ױגנטלעכע. 

ר׳ משה־נאטע 

צװישן די זעכצן אדער זיבעצן טויזנט ײדן אין אםטראװצע. 
האט א העלפט נישט געהאט חלות אויף שבת. און א 
גרויסער טײל האט ממש געהוגגערט. אין אזעלכע באדינ־ 
גונגען זעגען געשאפן געװארן מיטלען, אויף צו באקעמפן 
די ארעמקײט און נישט דערלאזן, אז קינדער זאלן חלילה 
שטארבן פון הונגער... אײן מיטל איז געװען — א פרימי־ 
טױוער און זײער א נוצלעכער. מיט דעם מיטל האט זיך 
באנוצט דער ײד ר׳ משה־נאטע. 

רי משה־נאטע, פון פאך א שוסטער, איז יעדן דאנער־ 

שטיק און פרײטיק ארומגעגאנגען איבער די רײכע הייזער, 
צונופגעזאמלט הלות און ברויט אין זעק ארײן. װאם מער 
חלות, װאס מער ברויט ער האט געזאמלט, מער װעט 
ער שטילן דעם הונגער פון ארעמע בכבודיקע ײדישע 
הײזער. דאם צונויפגעזאמלטע גוטס האט ער צעפירט 
צװישן די ארעמע לייט, בעיקר צװישן די װאס האבן 
געליטן הונגער אין דער שטיל. די פארבארגענע אביונים 
האבן אים זײער געשעצט פאר די הילף װאס ער האט זײ 
צוגעשיקט יעדע װאך. 

דער רבי ר׳ מענדעלע 

דער רבי ר׳ מענדעלע, װעמען מען האט גערופן אין אס־ 
טראװצע ״ליפסקער רבי׳/ איז געװען א מיטלוווקסיקער, 
דארער, אײדעלער ייד, מיט א גי־סטרײך פנים. ער האט 
זיך אויסגעצײכנט מיט זײן באשי־דנקייט. 

ער איז געװען זייער באליבט בײם פשוטן פאלק. 

נאך דער פטירה פון אסטראווצער גאון ר׳ מאיר יחיאל 
הלוי זצ״ל, זענען געווען א סך יידן אין דער שטאט וועלכע 
האבן אים געוואלט האבן פאר דעם הויפט־דיין. 

צווישן זיינע ספרים, האבן זיך אויך געפונען 
ביכער וועגן מעדיצין. פארוואסי ער האט געוווסט 
אז ער מוז העלפן ארעמע, וואס האבן נישט קיין געלט 
אויף דאקטוירים. 

געקומען איז מען צו אים נישט בלויז מיט א דין־ 
תורה, און נישט בלויז זיך אראפצוריידן פון הארצן, נאר 
אוי ך בעטן עצות פאר קראנקע. 

ווען מיין פאטער ע״ה איז קראנק געווען אויף א 



געווען אניאר א ײײשע שטאט... 


151 


טיפוס. איז דער ערשטער דאקטער זיינער געווען דער 
רבי ר׳ מענדעלע, 

די י 1 י בע צי אים האט זיר אין מיר קיינמאי נישט 
געמינדערט. נישט אין די טעג פון מיין ’ 1 'אנגן קאמף קעגן 
פאשיזם. נישט צווישן די ווענט פון אשוויענטישים און 
דאכאו. און נישט אגדערשווו, ויען איך האב פאר זיך געזען 
אן ערלעכן ייד, האב איך זיך תמיד דערמאנט אן ר׳ מענ־ 
דעלע ז״ל. 

מיין טאטע ארן זיין פריינט ישראל ראזענבערג 

צוויי מענטשן פון זעלבן עלטער פון זעלבן הייך מיטן 
זעלבן גלויבן און — אויך פון זעלבן טעמפעראמענט... 
כ׳האב נאך קיינמאל נישט געזען אזא פריינטשאפט ביי 
מענטשן, ווי די פריינטשאפט צווישן מיין טאטן איון ישראל 
ראזענבערג. איך פלעג זיך פיל פרעגן: וואס איז די סיבה 
פון אזא פריינטשאפט צווישן צורי מענטשן ? 

ביידע, חסידים פון רבין ר׳ מענדעלע, האבן פאר־ 
בראכט צוזאמען לאנגע שעה׳ען, צוזאמען באהאגדלט 
פראבלעמען פון אלגעמיינעם כאראקטער און אויך פון 
זייער פריוואט־לעבן. דאס אגפארטרויעו איינס דאס אנדערע 
די אינטימסטע פראגן האט פיל פארלייכטערט זייער 
שווער לעבן. 

ישראל ראזענבערג איז געווען אן ארבעטס־מענטש. 


דעם גאנצן טאג איז ער געשטאנען און געפרעסט אדער 
געפארבט מלבושים. ער האט נישט געמאכט קיץ וועזן פון 
זיין חכמה, פון זיין למדנות. נישט דאס איז דער עיקר, 
דער עיקר איז — יראת־שמים. און יראת־שמים הייסט 
— נישט טאן יענעם קיץ שלעכטס, נאר טאן בלויז גוטס. 
ווער עס פארמאגט אט דאס געפיל איז ווי א זייל אין 
לעבן, אויף וועלכן עס האלט זיך די וועלט. 

איך געדענק, ווען מיין טאטע ע״ה, כאטש אליץ א 
קבצן אין זיבן פאלעס, האט זיך געלאזט אין ווייטן וועג, 
אין א פראסטיקן, שנייאיקן טאג, אוועקטראגן עטלעכע 
אפגעשפארטע זלאטעס צו א קראנקן מענטשן, וועלכער 
האט זיך גענויטיקט אין רפואות, האט ישראל ראזענבערג, 
דערוויסנדיק זיך וועגן דעם, אים מקנא געווען. דערפאר 
האט ער געזוכט עפעם אנדערש צו טאן, געזען אז יתומים 
זאלן האבן עסן אויף שבת. 

ביידע האבן מורא געהאט פארן לעבן... די מורא איז 
ארויסגעוואקסן פון זייער אפגעהיטנקייט. אפגעהיטן נישט 
וויי צו טאן קיינעם... 

אזא איז געווען ישראל ראזענבערג. 

אזא איז געווען מיץ טאטע. יצחק־דניאל. 

נאכן טאטנס טויט און נאכן טו־ט פון רבץ ר , מענ־ 

ךעי^ע איז יישראי־ געבליבן ווי פאריתימט... ער האט געזוכט 
א טדייסט אין רבץ ר׳ משה. ד מענדעלעס זץ. אלע זיינען 
שיין איצט אויפן עולם־האמת. 











יהושע אלטמאן 


א מעשה 


געווידמעט מיין טאכסער 


איד זע, מיין קינד אין דייו אויג א מרעי• 
דיי* הארץ מוט וויי דיר פאר דייז טאמז׳ 
וואס דיאכט נישט מער און וויינט •י-- מעי׳ 
איז ל־ליין דער מוז, אליין דעד אכל•, 
אזן אליין די מצפה, ווי א בידנער טאיור 
מיט א שויארצן אויפשריפט א גרויסן : 
"אט בלאנקעט א מענטש פון גאט פארשטויסן 
און פון טאג און נאכט פאראטז." 


איד וויל דערציילן דיר א מעשר 
פון אמאל, אמאי איז געווען: 
אמאל איז געווען א ׳שטוב א ווייסע׳ 
און אין דעד שטוב דעד ווייסער 
האט גנעדיקט געהערשט א קייסער׳ 
פעטער עמנואל און מומע הענע ; 
א בת־מלפה פון דעד צאינה וראינה. 
און טעפטער צוויי, כיידע כלוה 
אין צוגעקעמטן פיינעם דלוה 
מיט צעפ ווי שבה׳דיקע הלוה, 
און געשייערטע לייכטער גאנצע צעז• 


אמאל איז געווען א שטאט, א זקנה, 
מיט נראז אויה געביקטע דעכער. 
האבן דאדט געלעכט די אכוה דיינע 
מיט מימורי ההלים און סליחוה, 
באזאפט גע׳שלעפט דעם אלטו יחוס 
ווי געשפאנטע אקסן אין הארמע יאכן, 
און פאר׳יום־טוב׳ט דעם אינדעדוואכן 
מיט יום־פפור־קטן און מעמדוה, 
מיט שוועדע ש״פ׳ן אין קאמאדעם 
און מיט כשמים־כיקסן און קידוש־בעכער. 


אויפן שול־כארג אין ווילדע גדאזן 

זענען ארומגעשפרינגען ווייפע צינן 

און הדר־יינגלעך ווי פלינקע האזן 

האבן אויסגעלאכט דעם רכי׳נס קנוט: 

— יפה — באיי גוט. שעה אהה — איין מינוט... 

דער פארג איז געווען דעד הר הבית, 

די ציגן — הייליקע חיות, 

וואם שפרינגען "קדוש" ביי קדושה, 

מאכן א ברכה אויה דעד 9 אשע 

און מעקן מיט א גמרא ניגון. 

און די שול איז פון רויטע ברעטער, 

הויכע פענסטער פארגלאצט צום הימל. 

און אויה די ברעטעד די שריפט פון בעטער 

און אייה די בדעטעד די ׳שריפט פון וועטער 

פון צוויי יאר־הונדערט און א האלבן. 

און אין מליהים מהנוה שוואלבן 

לויפן־אום און שפרינגען־אום, 

לויבן גאט און דאוונען פרום, 

און בוקן זיר כסדר מודים. 

און אונטערן דאד אויפן בוידים 

בערגער שמוה אין גדינעם שימי. 


און אין פאליש דאס טהרה־כדעט. 
און אין דעד ׳טול פארטיפטער שטענדער, 
מזרח שטעט און מערב שטעט 
דורכגעווייקט מיט דורות טרערן. 
און הענגלייכטער מיט הונדערט רערן. 
און דעד נר" תמיד תמיד ברענט. 
און געמעלן אויה די יוענט 
פון חיות און עופות פון •וייטע לענדער. 



און איירו הנכיא׳ס שצו ד 
איז אויסגעכעט מיצ בלויען יייד. 
און ווען קיינער אײ נישטא אײ שוד, 
קומט די *טכינה אראפ פון הימל, 
לייגט ייד צו, כאפט א דרימל, 
און דויד שיין־באוועכטע שויכן 
פאלט אראה א שטראל פון אויכן, 
טוט א קוש דאם פרוכת 
כאגיסט מיט גאלד די א ל טע לוחות, 
און איז משתטח זיר איית דער כימה. 
דאס ארון קודט ווארפט אן אן אימר, 
א פאנטאזיע פון אן אלטן שניצער, 
א פשושער ייד, א מצכח קריצער, 
וואס איז שוין טויט א לאנגע צייט. 


און ביינאכט קומען מתים, 
זקנים און זקנות פון ווייטע דורות 
אין תכריכים און טליתים. 
פול די שול, קעפ אויר קעפ 
און די עזרת נשים כײ די טרעפ. 
זיי שמעקן דארט גן־עד* טאביק, 
דאוונעז פון מעבר יכיק, 
און לייענען פשולע כפרי תורות. 


און א בית־המדרש איז געווען דארט, 
א שפייכלעד פרייד ביז׳ו דאף. 
די וועלט פארמאגט גארנ״טט אזא ארט, 
ווארעם, ליכטיק און באקוועם, 
פריי פאר יעדן, — קום און נעם 
עולם הזה, עולם הכא! 
טד אקארשט א פרעג דעם גבאי. 
ווילסטו ? — דאוון. ווילסטו ? — לערן. 
א פרעמדער, א היגער — מען האט אייך נערן, 
און גרייט צו דינען מיט יעדער זאך. 


יינג און אלט, רייד און ארעם, 
נייק פאר יעדן אין זיין שטח: 
פארן למדן שווערע ספרים, 
פארן פראסטאק א פיינער מגיד, 
און אן אורח הגון, פארן נגיד. 
יטיוערע טישן, שווערע כענק 
אין דער כרייט און אין דער לענג. 
מזרח, מערב, צפון, דרום, 
אלט די שענק, און אלט די ספרים. 
און אויב עם איי אייד עפעם קשה, 
ײצט אין יוינקל דארט ר׳ יאשע 
און פראוועט סעודה פון כרויט מיט רעטאד. 


און אפשר ווילט איר העדן נייעס, 
טוט א פרעג ר׳ מאיר׳ל שראל׳ם. 
ער דערציידט א מעשר — •טמן זית. 
ס׳לאזט זיך גאי כיי אים נישט אויס. 
איר מעגט אייר קענען ר׳ יונה חויז, 
א ייי, א בייזער, וואס זאגט פארקערט 
כל ר׳געיטן איז דאס ווערט. 
מי*טט זיף נישט שייייגט און הערט; 
־׳ יינה שמש קען דערלאנגען. 
ער איי באלעבאם איכער די חיפה שטאנגען, 
כאטש די שטאכגען זענען קהל׳ס. 


און אפשר דארפט איר א זיווג הגון 
אין אייעד טאכטער איז דאם ווערט: 
דאם כעסטע, וואס מיר פארמאגן 
געפינט איר דא ארוס די טישן. 
אמ אײ שיאל׳ע, יטאולס גכא* ראשון 
פין קנין־ספרים און תומכי עניים. 
ער האט אקארשט געמאכט א סיום 
אויף ככודות מיט* רי״ט אלגזי. 
פארגינט זיד, כ׳לעכן, עולם הזה 
און הערט זיף איין אין די ויכוחים. 
דא איז יעדער כהוד א תלמיד חכם 
מיט א שכל ווי א שארפע שיוערד. 




אריך דיין פאטער איז א שפליטער 
פון יענער וויסט געווארענער וועלט. 
געשטאנען דאיט טיט דיין מוטער 
אויף יענעם שוד ■הוריי אונטער דער הופה. 
ווי איינער פון דעי געקרוינטער גרופע. 
איז אפט זיין פוייסט כעווען זיין י,ישן. 
אויף אן ארט כיי יענע טישן 
איז אויסגעקריצט געיוען זיין נאמען, 
ווו יעדן מארגן צו השכמה 
עד האט זעלטן ווען געפעלט. 


געווען א מארי, מיט פיר ציילן 
און באלעכאטים מיט תורה און גדולה. 
געוועז אייף ווייכער צווישן די ״זײלן״ר 
וועמעס ווארט האט געגאלטן אין שטאט. 
כעסער, ערגער, — געווען א גאט, 
און א מאס פאר גוטס און שלעכטם. 
יעדן טאג א כיסל געקעכטם, 
א שטיקל פלייש פון צייט צו צייט, 
זין און איידעמם כיי דער זייט, 
און טעכטער פרומע און שטילע. 


אויף דער הויכער צייל, די מיוחסים. 
שארפער וויץ און קלוגער שמייכל. 
געוועו ימים־טובים, געווען שכתים, 
אזעלכע שייגע, לאנגע טעג. 
אויסגעטרעטן איז געווען דער וועג, 
און אויסגעפוצט געווען דאס יאר 
מיט אגדות אויפן וואר, 
מיט תעניתים, יומא דפגרא׳ש 
זים און זויערס ווי גרינע אגרעס. 
צו עסן און צו נאשן 
פון קרעפלעד און המן־טאשן, 
פון פורים׳דיר,ן פ לאדן זיסן, 
און חנוכה לאזז אייד גריסן 
דארע גריוון און דער אויבער אייכל. 


און דאס שוואמען־געסל, ווו גרויע נויט 
האט צעפרעסן אלע דילן, 
ווו צעפוילט איז יעדער פלויט, 
ווו ס׳נישטערן אין קויט 
דארע קעץ און זוכן ברויט, 
ווו פארקרענקטע קינדער דינע 
צוזאמען וויינען מיט דער שכינה 
כיים צוקאפנס פון חולאים, 
ווו עפעלעפטיקער און משוגעים, 
קינדער צעכויגענע פון ראכיטיס 
זענען נזהר אין פרומע מידות, 
זאגן כרכה און לייגן תפילין. 


דאם אלץ, מיין ר\נד, איז געווען אמאל, 
וועד פרייד און לייד האט געהאט א זין, 
ווען געלעכט האט נאד א פאל? ישראל, 
וואם האט געציטערט איבער זיין ירושה, 
ווען דעד בלאנדער כאם האט געוווסט פון בושה 
פאר א ל,ינד א לאד א טרער פון א מאמען 
איידער עם האכן געפלאצט די צוימען 
פאר דעם טמא־פלייץ פונ׳ם מענטשן־מין. 


אט גרייכט מיין מעשה שוין דעס סוף; 
נישטא מער גארנישט, וואס צו דערציילן. 
וועלף כלייכן וועלף און שאף איז שאף, 
און א שאף איז כשר פאר א ר,רכן. 
ניין, דער ל,רבן איז נישט געשטארכן, 
•וי לאנג ס׳כרענען די מזבחות 
און דעד שטן שמעל,ט די ריחות 
פון געכראטן פלייש און כלוט. 
און דייו כלוט גיסט זר־ גוט 
איכער די פינגער פון קאניכאלן. 
הער, הער ווי די קולות שאלן! 
עם קומט דער הייל־מאן פון די היילן. 




ן I קהילת אוסטרובצה הצטיינה בהווי 
ן ע היהודי המקורי שלה ובצביון המיוחד 
] jy של ימי החג והמועד. בקהילה זו נשמרו 
— מנהגים וטקסים עממיים, שלא היו 
ידועים כמעט ביתר הקהילות היהודיות בפולין. 



פנחס סורוקה, תל אביב 

יהרדים שררשיים בעלי הררי חיים מקררי 



וסטרובצה שבמחוז קילץ,היתה עיירה יהודית 
טיפוסית בעלת אוכלוסיה יהודית שמנתה 
ב־ל! אלף נפש. בשלל הטיפוסים היהודיים 
השורשיים, שהיו מצויים בדרך כלל בקהי¬ 
לות היהירים בפולין, התבלטה האישיות 
הדגולה של הצדיק הגאון רב־ מאיר יחיאל זצ״י 1 . ששמו 
הלך לפניו בכל תפוצות הגולה. לאחר פטירתו כיהן במקומו 
בנו, רב יחזקאל׳ה. אף רוא גדול בתורה ובחסידות. הוא 
ניספה בצויזמיר על קידוש השם בימי השואה. כן הצטיינה 
אוסטרובצה בלמדניה, במיוחסיה ובני טובים שלה. כל חיי 
העיר התרכזו בבתי התפילה, "שטיבלעך" של החסידים. 
בבית הכנסת העתיק ובשני בתי המדרש הישן והחדש, 
שקול התורה לא פסק בהם בכל שעות היממה. 

גוון חדש הכניסה לחיי העיר ישיבת נובארידוק, שב¬ 
ראשה עמד גיסי הר״ר מרדכי שמעונוביץ מעיר דרבנה. 
ישיבה זו, וישיבת "בית מאיר" הפכו את העיר למרכז 
לימודי בסביבה כולה, ומאות תלמידים נהרו אליה, כדי 


להתקבל לאחת משתי הישיבות, ששמותיהן יצאו לתהי 1 ", 
בפולין כולה. גם יהודים "מכל השנה" קבעו עיתים לתורה 
מי בחברה ש״ס, מי בחברת משניות או בחברת תהילים. 


קולותיהם של תינוקות של בית רבן התערבו בניגונים 
הערבים של סעודות מצווה, שהיו מעשה יום־יום בעיירה 
זו שחיתה ספוגה תורה ומעשים טובים. 

לנגד עיני עומד "די הויכע שול", ואני רואה את 
הסבלים שישבו על המדרגות וציפו לפרנסה, וממולם העג¬ 
לונים, כולם יהודים עסיסיים, שכל ימי השבוע היו טרודים 
בדאגות פרנסה ובערבי שבתות וחגים פשטו צורה ולבשו 
צורה, ואי אפשר היה להכירם כלל: הם הופכים ליהודים 
מצוחצחים למשעי שהנשמה היתירה קורנת מפניהם. והנה 
ה״משהלעך״ וה״שלמהלעך״ במשחקיהם בסמטאות העקל¬ 
קלות של ה״שול הויף". וכיצד לא להזכיר את אותם היהודים 
שהיו מוכנים ללכת באש ובמים כדי לעזור לנפש אחת 
מישראל. רואה אני אה כולם בצערם ובשמחתם כמשפחה 
גדולה אחת. 

זוכר איי את התמונה שחזרה כל ארבעה שבועות, 
כשהיו מוציאים על כורסה את הרבי ז״ל, שגופו הצטמק 
אחרי ארבעים שנות צום היו נושאים אותו ל״שול הויף" 
־ 1 קידוש לבנה. התהלוכה הזאת נשאה אופי של טקס, בחינת 
הארון הנושא את נושאיו, והעיירה כולה חיכתה לתהלוכה 
זו במוצאי־שבת. ששימשה סיום הולם ליום שבת קודש. 










156 


סמר אוסמרוכצה 


יהודי אוסטרובצה - הווי חיים מקררי 

עוד בשחר נעורי, כתלמיד ישיבת נובורודוק שנדד ממקום 
למקום אחרי שנעקרתי מבית אבא שברוסיה הבולשביסטית 
נזדמן לי להכיר ערים ועיירות רבות, ונוכחתי לדעת 
שדומים הם מנהגיהם של בני ישראל בכל אתר ואתר 
משום שכולם יונקים ממסורת העתיקה שלנו. אך אוסטרובצה 
היתה מעין יוצאת דופן במובן זה, ובשורות אלו ברצוני 
לעמוד על ההווי המיוחד שלה. 

לא עיר גדולה היתה אוסטרובצה, אבל בגלל המוניטין 
שיצא לה בישובי היהודים, בגלל החיים התוססים שבה 
ובעיקר בזכותו של הרב ר׳ מאיר יחיאל האלשטוק ז״ל, 
שהיה מגדולי האישים שבין המנהיגים הדתיים ביהדות 
פולין. נצטיירה דמותה בין יהודי פולין כעיר גדולה בעלת 
אוכלוסיה יהודית רבה ותוססת. אמנם, קשה היה למצוא 
בין הקהילות היהודיות בפולין עיר ציורית יותר מבחינת 
הקשת הרחבה של טיפוסים עממיים ומבחינת השמירה על 


תקרית בגלל "ברכת המזון" 

היה זה בשנת 1928 כאשר ״השטיבל״ של חסידי אוז׳רוב 
היה בביתם של המינצברגים, שלושת מניני המתפללים 
שהתאספו בו מדי שבת בשבתו היו בעיקר מפשוטי העם 
שבאו לשמוע דברי תורה מפיו של נפתלי רוזנברג (נפתלי 
משה׳ל אבעליס) וסיפורי חסידים. את "ברכת המזון" 
לסעודה השלישית נהגו למכור במכירה פומבית לכל המרבה 
במחיר. פעם התחרו על "ברכת המזון" אברהם גרינברג 
(אברהמ׳ל "זומב") ואליעזר מינצברג (אליעזר "שייגעץ"), 
שהיו גרים באותו בית. אברהם גרינברג הוסיף תמיד על 
המחיר ולא נתן לאליעזר מינצברג לזכות במצווה זי• לבסוף 
התרגז אליעזר ועזב בכעס את ה״שטיבל". כשהתאספו כעבור 
זמן קצר המתפללים שוב לסעודת "מלווה מלכה" לא רצו 
להאמין למראה עיניהם: כל זגוגיות החלונות היו מנופצות, 
תנור ההסקה מונח, כשהוא שבור. על הרצפה, השולחנות 
והספסלים שבורים׳ חוטי החשמל קרועים ! חושך ואפלה 
מסביב ומן החלונות השבורים נושבת הרוח הקרה של 
הסתיו. כולם נדהמו בראותם את החורבן, ולא היה ספק 
בליבם מי עשה זאת. 

הקהל הנרגז מצא את אליעזר כשהוא ישן שנת ישרים, 
העירו אותו משנתו והכריחוהו להתיצב מיד לדין־תורה 
לפני המו״צ איטשה מאיר הוכרמן. בדין תורה שהתקיימה 
בו בלילה בשעה מאוחרת העידו כל המתפללים נגד החשוד, 
והלה נאלץ להודות שמעשה ההרס נעשו על־ידי על שלא 
נתנו לו לזכות במצווה של ״ברכת המזון״. המו״צ הטיל 
עליו לשכור למחרת בבוקר השכם פועלים ולתקן את כל 
הנזק באופן שלא יכירו בכך כלום. רק אחרי שאליעזר 
מינצברג חתם על התחייבות לקיים את פסק־הדין נרגעו 
הרוחות, יכל הנוכחים התפזרו לבתיהם. 

י. כירנצוייג 


טקסים דתיים, שספק אם נשמרו עוד במרכזים יהודיים 
אחרים בפולין. 

פעם, בלכתי אור לערב חג הפסח לישיבה, והנה מגיע 
לאוזני קול שאון של המוני אדם. מיד הבחנתי בקבוצות 
גדולות של אנשים ובידיהם כדי חימר, הנוהרים לנהר כדי 
לשאוב "מים שלנו" לאפיית מצה שמורה. והצטרפתי לקהל 
והשתתפתי בשירת ההלל ובשירת "המארש" החדש שנתחדש 
זה לא מכבר אצל הרבי ממודז׳יץ. נדמה היה לי שאלה 
הם יוצאי מצרים עצמם החוגגים את שחרורם מן העבדות 
הקשה. מי שלא ראה מחזה זה במו עיניו אינו יכול לתאר 
לעצמו, שיהודים קשיי־ יום ונדכאים יכולים פתאום להעביר 
עצמם בדמיונם למציאות אחרת ולחיות אותה כאילו 
היתד, זו המציאות היומיומית שלהם. 

הדביקות של השירים והריקודים היתה כה גדולה עד 
שלא הרגישו שהם רוקדים בבוץ העמוק, שכיסה את כל 
העיר בימים של חודש ניסן, כשהשלג מתחיל להפשיר. 
כדי למנוע את לכלוך הקפוטות בבוץ הרימו היהודים את 
כנפי בגדיהם ותקעום לתוך החגורות והאבנטים. 

בהגיעם לנהר התפזרה החבורה לאורך החוף ובדחילו 
ורחימי התחילו לשאוב את מי הנהר תוך כדי סינון המים 
דרך מטלית צחה ונקייה. פתאום מתפרץ אחד מהחבורה, 
משול כמצביא עליון שכולם עומדים לפקודתו, בקול אדיר: 
חצקיל, וואס שווייגסטו! וחצקיל כחיל ממושמע מחליק 
את זקנו המטופח ופותח בשירה, וכל החבורה הקדושה 
מלווה אותו בשירתה בהתלהבות רבה ובהשתפכות הנפש 
ונדמה שהנה מתקרבים הם לעולם האצילות. אילולא נשמע 
קולו של שימעליע מלמד ״יידן־לעבעדיק! " שעורר את 
כולם מעולם ההזיות — מי יודע מתי היו מגיעים עם המים 
לעיר... שימעלע מלמד פתח בריקוד בתוך הבוץ וזירז את 
היהודים לחזור תוך כדי שירה עליזה לשול־הויף. בתפילת 
מעריב ובאיחולים לבביים שנזכה. לשנה הבאה, נסתיימה 
ההילולה הזאת. 

יום שני של חג השבועות 

ביום־טוב שני של גליות מחג השבועות, יום הסתלקותו 
של נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע״ה, התאספו יהודי 
העיר בבית הכנסת עתיק-היומין לאמור תהילים. בית 
הכנסת התמלא עד אין־סוף יהודים מכל השכבות, ביניהם 
חסידים, אנשי מעשה ו״עמך". אחרי כל סיום של ספר 
התהילים, היו אומרים בציבור את "מי שברך׳ לרב 
ולאדמו״ר הגדול. כך חזרו ונישנו עד הגיעם למזמורי שיר 
המעלות. כאן חלה הפסקה קצרה והגבאי עלה על הבימה 
ומכר את מזמורי "שיר המעלות" לכל המרבה במחיר. 
יהודים משתדלים להתחרות זה בזה ולהרבות במחיר. אחרי 
גמר המכירה הפומבית הורגשה תכונה בלתי רגילה שלא 




געײען אמאי א ײדײצע יג׳טא״.. 


157 


הבנתי את פשרה. והנה מופיע יהודי עבדקן שכל ימות 
השנה הוא מרויח את לחמו מעבודת הסבלות■ ובדיל צ׳וצ׳קס 
שמו. ובידו נר שעווה גדול ויוצא בראש כל הנוכחים 
במקום בדיו לבית הרבי. בדרך לשם המשיכו לשיר את 
פסוקי "שיר המעלות" וכל כמה פסיעות נעצרו כדי לאמר 
תפילת "מי שברך". ליד הכניסה לבית הרבי פרץ ויכוח, 
כבכל שנה בשנה, מי יכובד בתפקיד הנעלה להושיב את 
הרבי בכורסה ולשאת אותו לבית הכנסת. החסידים טוענים 
שרק הם זכאים לכך, כי לשם כך הם טבלו היום במקווה 
וטהרו עצמם כדי להיות ראויים לשאת את הרבי לבית 
הכנסת; אנשיי "עמך" מחברת "מגידי תהילים" טוענים 
שכל השמחה היא שלהם, כי זה יום פטירתו ישל אנעים 
זמירות ישראל; ועוד טענה בפיהם: הם המתפללים הק¬ 
בועים בבית הכנסת הגדול וכי כל שבת הם גומרים את 
ספר התהילים ולכן מגיע הכבוד להם. 

ותוך כדי ויכוח והחלפת דברים חריפה מופיע מאי־שם 
יהודי, שכל השנה הוא ידוע כנחבא אל הכלים. צדיק ותלמיד 


חכם מובהק, ר׳ חצקיל מעד, המכונה ״חאצקיל גאט", ומרים 
ידו כלפי ההמון ומרוב דרך־ארץ ליהודי יקר זה משתתקים 
כולם. הוא תובע מן הקהל לקחת על עצמו את הדין 
ולהשלים עם כך, שהוא יקבע מי ומי הזוכים לשאת את 
הרבי לבית־הכנסת. וכך היה — ״חאצקיל גאט״ פסק 
והקהל הסכים. 

והנה נתגלה לפני מחזה בלתי רגיל: דלתות הבית 
נפתחו לרווחה והרבי הופיע כשהוא ישוב בכורסה, הנישאת 
על כתפי יהודים, שזכו למצווה גדולה זו. גופו התשוש של 
הרבי, שצם ארבעים שנים, הופיע מול לראשי ההמונים 
שצבאו ליד ביתו, וכולם נדחקו אליו, כדי לזכות בחווייה 
הגדולה ולגעת בכורסה, כמו להבדיל בספר תורה, 
בעת שמוציאים אותו מן הארון לפני קריאת התורה. כך 
חזר ההמון הרב, עם צ׳וצ׳קה בראשם, כשהנר הדלוק בידו 
ומלווים את רבם לבית הכנסת. אחרי שסיימו פעם נוספת 
את כי* מזמורי התהילים ואחרי יגימת ,.לחיים", נסתיימה 
ההילולה המקורית הזאת. 



פייגוש וויינטרויב-פערציק, ישראל 

שבת ביי מיין פאטער איו שטוב 

מיין פאטער, ר׳ לייביש פערציק ז״ל, איז געווען א גערער 
חסיד און איז ווי געוויינלעך, געווען פארנומען מיט דאגות־ 
פרנסה, אבער טראץ זיין פארהארעוועטקייט, האט ער 
יעדן טאג געזוכט אפצושפארן אייניקע שטונדן פאר 
״עולם הבא״. אויפשטייענדיק 6 אזייגער אינדערפרי האט 
ער זיך גלייך געזעצט לערנען, מיט דעם טראדיציאגעלן 
גמרא־ניגון, וואס האט זיך אזוי זים אייגגעבאקן אין אוג־ 
זערע הערצער. ביז היינט גייט מיר נאך דער קול פון זיין 
זאגן "אמר ר׳ פפא"... 

פרייטיק נאכמיטאג, מיטן דערנענטערן זיך פון שבת, 

האט זיף אלץ פלוצלינג געביטן, עס איז פארשווונדן די 
וואכעדיקייט און עם איז אנגעקומען דער הייליקער שבת. 
מיין איידעלע מוטער, די צדקת חנה גיטל ז״ל, גרייט זיך 
ליכט בענטשן, און א פייערלעכע שטימונג האט באהערשט 
מיך און מיינע פיר שוועסטער. ביים שבת־טיש זענען מיר 
אלע געזעסן מיט טאטע־מאמע, און עס איז קיינעם נישט 
ארויף אויפן זינען די מעגלעכקייט אז א קינד זאל פעלן 


אהרן אורבאם, רמת השבים 

מיין פאטער איו שבת 

פרייטיק פאר ליכט צינדן האט מיין טאטע, אומקערנדיק 
זיך פון מקווה, אנגעטאן די שבתדיקע מלבושים און אוועק 
צום רבין ר׳ מענדעלע ז״ל מקבל־שבת זיין. 

ער איז אהיימגעקומען אין זייער א געהויבענער שטי־ 

מונג, זיך אוועקגעשטעלט זאגן שלום עליכם. זיין פנים 
האט געשטראלט און די אויגן האבן געלויכטן. איך, זייער 
א פרום יינגל, בין געווען זיכער, אז אויף אים לייכט די 
שכינה. די שטוב איז געווען ווי אויסגעפילט מיט מלאכים. 

נאך דעם קידוש, פארן עמן, האט יעדער באזונדער 
געמוזט זאגן "לכבוד שבת קודש", און צוגעבן ווי אין די 
וואכן־טעג — "איך עס כדי כ׳זאל האבן כוח צו לערנעך. 
אזוי האט אונדז דער טאטע דערצויגן. 

נאכן בענטשן האט מיך דער טאטע מיטגענומען צום 
רבין ר׳ יחיאל מאיר הלוי. דער רבי איז קוים געזעסן 
אויף זיין שטול, און מען האט אים קוים געהערט. דער טאטע 
איז געשטאנען נאענט צום רבין און זיך טיף איינגעהערט 
צו זיין זאגן תורה. 

צומארגנס אינדערפרי איז דער טאטע אוועק אין מקווה, 


ביים טיש. גרויס איז געווען דער דרך־ארץ פארן טאטן 
און פארן שבת. 

מיין פאטער איז געווען א חבר אין דער חברה "שומ¬ 
רי שבת" און זיין אויפגאבע איז געווען צו גיין שבת צו דער 
באן־סטאציע, זען ווער עם קומט אן און פארפירן מיט אים 
א געשפרעך כדי צו פועלן ביי אים אז ער זאל מער נישט 
מחלל שבת זיין. ער האט געהאלטן אז שבת איז דער יסוד 
פון יידישקייט, דערביי איז ער געווען קעגן אננעמען 
שטרענגע מיטלען קעגן מחללי שבת. 

שבת באטאג איז ער געווען פארנומען מיט פארהערן 
די ישיבה בחורים. זייענדיק א גרויפער למדן איז דאס 
פארהערן זיך ביי אים נישט געווען קיץ לייכטער ענין 
און די בחורים האבן זיך גוט צוגעגרייט צו דעם. 

עם איז שווער שלום צו מאכן מיטן געדאנק אז מייגע 
טייערע עלטערן, מיינע פיר שוועסטער מיט זייערע קינדער 
און א ברייטע פארצווייגטע משפחה אדום איז פארניכטעט 
געווארן אן איבערצולאזן א שפור... 


דערנאך אריינגעקוקט אין א ספר. ער האט מיט מיר 
מעביר געווען די "סדרה" און דערנאך מיך פארהערט 
וואט כ׳האב געלערנט דורך דער גאנצער וואך אין חדר. 

נאך דעם זענען מיר אוועק צום ליפסקער רבין ר׳ 
מענדעלע דאווענען. דער טאטע איז בעתן דאווענען קיינמאל 
נישט געזעסן, נאר געשטאנען, געדאוונט ווארט ביי ווארט 
און אז ער איז צוגעקומען צו "אבינו אב הרחמן" איז זיין 
קאפ געװען ארומגעהילט מיטן מלית. יוען דער בעל־תפילה 
האט געענדיקט די שמונה־עשרה, האט דער רבי זיך אוועק־ 
געזעצט און אריינגעקוקט אין א ספר, ביז דער בעל־ 
תפילה. ר׳ ישראל ראזענבערג, האט פארענדיקט. דאן 
האט ער געהייסן זאגן "אתה הראת לדעת". 

נאד דער שבת־סעודה — זענען מיר ווידער אוועק 
צום רבין. איך געדענק, אז דער טאטע און ר׳ ישראל 
ראזענבערג זענען שטענדיק געזעסן צוזאמען נעבן רבין 
ר׳ מענדעלע. ווען איך האב אמאל באקומען פון רבין 
שיריים, בין איך געווען ווי אין זיבעטן הימל, און אין 
זיך מתפלל געווען: כ׳זאל נאר ראוי זיין צו דעם. 



חיים גאלדזאץ 

א שטוס געבעט 


די אלט־יידישע שטאט אסטראווצע טובלט זיך אין בלייכן 
לבנה־ליכט. דראם פארגיסט די שלאפנדיקע גאסן איינגעהילט 
אין פייערלעכער שטילקייט ווי אין א דורכזיכמיקן טלית. 
דער ביינאכטיקע הימל איז געדיכט באזעצט מיטפינקלענ־ 
דיקע שטערן ווי א זילבערנע עטרה מיט פליטערלעך, 
וואס צאפלען זיך, צינדן און לעשן זיך און בליצן ווידער 
אויף. פון צייט צו צייט ווערט די שטילקייט איבערגע־ 
ריסן מיטן קרייען פון די הענער. 

איטשע "מזיק" ליגט איינגעדרייט אויף זיין בעט. 
ס׳נעמט אים נישט דער שלאף. זיין געהער איז אנגעשפיצט. 
ער כאפט אויף יעדן שארך וואס קומט פון דרויסן. עפעם 
הערט ער א מורמלען, א ברומען, וראם טראגט זיך צו אים 
פון דער אלטער הילצערנער שול אנטקעגן זיין שטוב. 
אפשר איז עס א ווינטל וואס דראפעט זיך אויף גלייכע 
ווענט, צי גאר מתים י... יוי מען דערציילט זיך אן איז די 
האלב־חרובע אלטע שול פול מיט טויטע ביינאכט װײל 
ס׳איז נישט פאראן קיין מזיזה ביים אריינגאנג, זיי שוועבן 
אום, די מתים׳ דאווענען ליינען די תורד, באך צוועלף 
באנאכט, שרייען און קרעכצן ביז די הענער הייבן אן 
צו קרייען. דאמאלט אנטלויפן זײ צוריק אין זייער רי 
אריץ... 

אן איבערגעשראקענער איז איטעיע "מזיק" האסטיק 
אראפ פון געלעגער, זיך א װאקל געטאן און געבליבן שטיין 
א רגע אן איינגעהערטער. עד האט דערטאפט די בלעכענע 
שעפ, אפגעגאסן נעגלײיאסער און גענומען ברומען "מי־ 
דה־אני". 

א קיל ווינטל האט איטשען מחיהדיק געבלאזן אין פנים 
אריץ און אים אויפגעפרישט. פון אונטער די גרויסע 
ברעמען האבן זייגע אויגן געבלאנדזשעט אין אלע זייטן. 
די אומבאוווסטע מורא איז אלץ נישט אפגעטרעטן פון 
אים. די פענצטער־לעכער פון דער שול האבן פינצטערע 
געקוקט צו זיין באלקאן־גאנעק, וואס פירט מיט עטלעכע 
טרעפ אראפ צו דער גאם. טיף אין זיך, נישט באוועגגדיק 
מיט די ליפן האט ער געזאגט ״שמע ישראל״ און מיט אימ־ 
פעט גענומען אראפלויפן פון די שטיגן. 

די הייזער ארום זענען געשטאנען טייל פארשאטענטע 
און טייל באזילבערטע פון דער פולער לבנה — פארזונקענע 
אין סודות. קיץ לעבעדיקער נפש האט זיך נישט געוויזן 
פון ערגעץ. מיט אן איינגעהאלטענעם אטעם האט ער זיך 
געלאזט גיץ בארג־אראפ מיטן געסל ווו ס׳איז געשטאגען 


א ווייסגעקאלכטע מויער מיט צוויי קיילעכדיקע געוועלבן 
וואס האבן געפירט אין שול־הויף אריץ. ווען ער איז 
געקומען אינעווייניק אין הויף איז די מורא ווי פון זיך 
אליץ געווארן אויסגערונען, צעגאנגען ווי א רויך. א 
ליכטיקייט האט זיך געשפרייט דורך די פענצטער פונם 
שטאטישן בית־מדרש פון וואנען ס׳האט זיך געהערט א 
זיס תורה־קול מיט א נאגנדיקן ניגון. 

די שווערע מאסיווע טיר האט זיך קוים געעפגט. א 
זויערלעכער ריח האט איטשען א שלאג געטאן צום פנים. 
ס׳האט אים אזש פארפעלט אטעם. די געדיכטע טעמפיקע 
לופט אין בית־מדרש האט זיך געטראגן פון די שלאפנדיקע 
יידן הינטערן קאכלע־אויוון, יידן מדינה־גייער וואס זענען 
געקומען אהער פון פארשידענע מקומות. 

דאם בית־מדרש האט נאך געפוסטעוועט. ביים טיש 
— אנטקעגן דער טיר — זענען געזעסן עטלעכע בחורים 
געבויגן איבער גמרות, פארטון אין לערנען. באלד זענען 
אריינגעקומען נאך עטלעכע יונגעלייט. זיי האבן זיך צו־ 
געזעצט צום צווייטן טיש אץ דער זייט פון די פענצטער, 
אנגעצונדן ליכט אויף די בלעכערנע טעלערלעך מיט די 
שפארערס און זיך גענומען וויגן איבער די צעעפנטע 
פארגעלטע גמרות. אויף די אנטקעגנדיקע וועיט זענען 
אויסגעוואקסן זייערע געבויגענע שאטנס צעוויגטע ביז 
איבערן סופיט. אייניקע האבן אונטערגעברומט א ניגון. 
אנדערע זענען געזעסן פארטראכט, געבלאנדזשעט מיט די 
בליקן איבער די ווענט. צו די פענצטער. 

איטשע "מזיק" איז יעדע פאר מינוט געשטאנען ביי 
א צווייטן לערנער, אים געקוקט אין פנים וואס איז געווען 
רויט באשלאגן פונם ליכטלדיקן שיין. ער האט זיי מקנא 
געווען וואם זיי קענען אסאך און ווייסן אלץ וואס ס׳שטייט 
אין די קליינע אותיותלעך. 

הינטער דער גרויסער הילצערנער שול פון וואנען 
ס׳הייבט זיך אן די מויערן־וואנט, וואם ציט זיו איבער 
דער גאנצער לענג פונם בארג־געסל און פירט צו דער 
מקווה, איז איצט איטשע געשטאנען א פארטראכטער גאכן 
פארלאזן דאס בית־מדרש. ער האט געגאפט ווייט, ווייט ווו 
הימל און ערד קומען זיר צוזאמען. ער האט זיך געחי־ 
דושט וואס אין דער סאמער ווייטסטער ווייט זענען הימל 
און ערד — איינס — צונויפגעגאסן ווי איין שטיק, ווי 
פון איין און דעם זעלבן שטאף. אין דער זעלבער צייט 
האט אים געמאטערט א געדאנק, וואס אזוינס טו איך, 



160 


ספר אוסטרובצה 


איטשע "מזיק", אויף גאטס וועלט ? כ׳האב א ווייב, קינדער 
— זין אץ טעכטער — אלע אן עין־הרע געזונטע ווי די 
נים. איין זאך האט געהאמערט, אין זיין מוח וואם ס׳האט 
אים געמאכט אויפציטערן — יענע וועלט... אט טאקע דארט, 
ווו ס׳עקזיסטירט נישט מער קיץ אוגטערשיד צווישן ער־ 
דישן און הימלישן... די צווייטע וועלט פון כולו רוחניות 
האט אים נישט געלאזן רוען. 

עפעס האט ער געהערט פון יידן לערנערם, בני־תורה, 

אז ס׳זענען פאראן למד־ואו׳ניקעם, גרויסע צדיקים, 
מענטשן פארבארגענע, וראם זענען שוסטערם, שניידערס, 
באלעגאלעם, וואס די גאנצע וועלט האלט זיך אויף זיי, 
ווייל ווען נישט די ל״ו צדיקים וואלט חלילה קיץ זכר 
נישט געבליבן פון גאנצן גוטס אויף דער וועלט. 

איטשע האט פארגלאזט די אויגן צום הימל, געבליבן 
שטיין ארומגערינגלט פון ספקות וואם האבן אים נישט 
געגעבן קיץ רו. ווער איז דאס? און וואט איז יוער ? 
אין הארץ ביי אי ם האט גענומען צאפלען אן אפשרי — 
אפשר טאקע אני הקטן, איך, איטשע מזיק י... עפעם פריי־ 
דיקס האט גענומען גלעטן זיין הארץ. די פרייד איז 
צעגאנגען איבערן גאנצן לייב־און־לעבן. פון זיך אליץ 
האבן די הענט זיך פארלייגט אויף הינטן, ווי איינער וואם 
איז פארנומען מיט שווערע רעיונות. ער האט גענומען 
גיין מיט די הילצערנע טרעפ װאס האבן געפירט אויף 
אראם, נאך דעם זיך פארנומען אויף לעקם. אז ער איז 
צוגעקומען צום בריקל, וואם פירט אין דער מיל, איז ער 
געבליבן שטיין און זיך צוגעקוקט ווי ס׳וואסער שווימט 
זיך, קאכט און שארגעט ווי דער סמבטיון. אט אזוי ווי 
ס׳קאכט איצט אין אים מיט עפעם זאכן וואס ער האט 
קיץ מאל נישט געטראכט פון זיי, גייען אויף אין אים ווי 
א גרויסע אנטפלעקונג. 

די זאנגען אויפן פעלד שטייען געבויגענע מיט פולע 
שווערע קעפ און כוואליען זיך גינגאלדיק אנטקעגן דער 
זון. א שטארקער דופטיקער ריח טראגט זיך פון פעלד. 
דער הויכער קוימען פון דער ציגעלניע שטייט געשטרעקט 
צו די הימלען און שפייט מיט קנוילן רויך, ווי ער וואלט זיך 
אונטערגענומען צו פארשווארצן דעם הימל. 

ביי איטשען אין זכרץ ווערט עפעס געבוירן, עפעם 
א גרויסע ליכט גייט אין אים אויף, וואם ער האט נישט 
קיץ נאמען דערפאר און ווייסט נישט פון וואנען עס קומט. 
זיין גאנצער גוף פלאטערט אויף. ער גיט א געשריי ווי נישט 
מיט זיין קול: 

— שבת־קודש איז די וועלט. קודש־קדשים איז דער 
מענטש. לשון־ קודש איז מיין יידיש לשון, וואס איך רעד 
און וואם איך שווייג. וואס איך טדאכט און וואס איך חלום. 
נאר ווער בין איך אליין? נאר וואם פירט זיך דער אין 


הימל מיט מיר ארום ווי מיט עפעם רעכטס, ווי מיט א מחותן 
אויף א חתונה? וואס זאגט ער מיר אונטער זאכן וואס 
געהערן נישט צו מיר, וואם זענען ווייט פון מירי וואם 
קען איך וואס ווייס איך? איך בין דאו ביי אלע אויף 
חוזק? מען קוקט דאך אויף מיר פון אויבן אראפ? וואם 
פאר א ראלע שפיל איך ביי וועמען? איך בין דאך נאך 
ווינציקער ווי א ווערעמל אקעגן דיין גרויסן באשאף. טא 
וואס־זשע האסטו אויסגעקליבן מיך און נישט די מתמידים 
און לומדים, פארוואם קומט עס מיר צו האבן ביי דיר מער 
חן אין די אויגן ווי זיי וואם זענען מיך מבטל? ס׳מוז 
דאו עפעם זיין דערביי וואם דו פארטרויסט זיך מיר און 
נישט זיי ? הייסט עס, אז איך... יא, איך... גרוימער גאט... 
דו מיינסט עס ערנסט ? דו חוזקסט נישט פון מיד ווי יענע 
דארט?... בין איך עס טאקע ווערט?... 

ווי א קינד וואם פרייט זיך מיט א שפילצייג, אזוי 
האט זיך איטשע מזיק געפרייט מיט זיין אנטפלעקונג, מיט 
זיין נייעם באנעם פון זיין ארט אויף דער וועלט. פון 
גרויס באגייסטערונג האט ער געטאן א נדר, געמאכט אן 
אפמאך מיט זיו אליץ: יעדן שבת וועט ער ארויסגיין אין 
פעלד. דא קען ער באנעמען זאכן וואם אין שטאט דער־ 
גייען זיי נישט צו זיין פארשטאנד. אין די קאלטע 
ווינטער־שבתים וועט ער אכטונג געבן אז דער אויוון אין 
בית־מדרש זאל זיין גוט געהייצט, די לערנערם זאל זיין 
ווארעם. זומער וועט ער ברענגען עמערס קאלט וואסער 
אז יידן זאלן זיך דערקוויקן זייערע הערצער. אן ווערטער 
האט ווער אין אים געפליסטערט: 

— גוט אזוי, איטשע, ווויל און ליכטיק וועט זיין דיין 
לעבן דערפאר... 

און הויך אויפן קול האט זיך איטשע "מזיק" צעזמר׳ט 
ווי די לערנערם אין בית־מדרש: 

— איך דאנק דיר, גאטעניו, ליכטיקער פאטער אין 
הימל. מיט וואם האב איך זיך עס פארדינט ביי דיר ? איך 
וועל דיר אפדינען מיט מצוות און מעשים־טובים... איך 
וועל דיר דערפאר נישט בלייבן קיץ בעל־חוב... איך וועל 
דיר אפצאלן מיט גאלע גוטם, איך זאל טאקע ווערט זיין 
דיין גנאד׳ דיין גרוים חסד וואם דו טוסט מיט מיר... 
וואם דו האסט זיך דערקענט אויף מיר, מיך אויפגעזוכט 
און דערהויבן אין דיינע אויגן. כ׳זאל קאנען גיץ איבער 
דער וועלט מיט אן אויפגעהויבענעם קאפ. 

* 

דער פרייטיקצונאכט איז געשטאנען א ליכטיקער אץ גע־ 
טובלטער אין זיבן וואסערן. יידן גייען שוין פון דאוונען, 
פון די בתי־מדרשים, פון שול, פון חסידים־שטיבלעך. 
עדות יידן ציען איבער די שבתדיק־אויפגערוימטע געס־ 
לעך. פון אלע זייטן הערט זיך: 



"’”'עז אצא־ א יידישע - צ צא גי. 


161 


- גוט־שבת, יידן! 

— גוט־שבת, גוט יאר! 

אסטראווצער גאסן שיינען צניעותדיק און פרום. אין 
אלע פענצטערלעך צאפלען זיך די שבת־ליכט. דער שיין 
פאלט איבער די שטעטל׳שע גאסן און געסלעך ווי א 
פייערלעכע אילומינאציע. די שכינה רוט אין יעדן הויז, 
און די מנוחה און שלווה ביי יעדן שבתדיקן טיש. 

איטשע "מזיק" איז ווי תמיד אריינגעקומען אין זיין 
שטוב מיט אן אויפגערוימטן "גוט־שבת!". זיין ווייב איז 
געווען אנגעטון אין א רביצין־קופקע מיט ציטער־שפיל־ 
קעס און פערל. זי האט אויפגענומען דעם מאניס "גוט־ 
שבת!" נישט פילנדיק קיץ שום ענדערונג אין איר מאנ׳ס 
אופן לעבן. גיכער האט זיך איר אויסגעוויזן אז זי האט 
עפעס פארהערט... ווייל שטענדיק נאכן "גוט־שבת!". האט 
ער עפעס געפרעגט, געזאגט א פאר ווערטער וואס האבן 
נאך געהערט צום אינדערוואכן. נאר באלד איז איר עפעם 
קלאר געווארן פאר וועלכן זי האט זיך דערשראקן. איר 
מאן האט, אנשטאט צו רעדן, ווי אלעמאל, מיט א גראבן 
וויץ, מיט א הלצה׳לע, דברי חיל; וואם דער זאגט אויפן 
רב און וואס יענער זאגט אויף דער רביצין — גענומען 
רעדן וועגן זאכן וואס זי דערט זיי דאם ערשטע מאל פון 
זיין מויל זינט זי קען אים- נאך פון יינגלווייז אן, נאך 
פון פאר דער חתונה. 


שפעטער, ביי דער שבתדיקער סעודה, ווען די קינדער 
ביים טיש האבן גענומען דערציילן מעשיות פון שטעטל, 
וועגן פארטייען, מסחר, פרייזן פון תבואה, פויערן אויפן 
יאריד און דאם גלייכן, — האט איטשע "מזיק" גענומען 
טופען מיט די פיס, דראען מיט די פויסטן און שרייען 
אויך די קינדער ביים טיש: 

— נו, דברים־בטלים... שטיל זאל זיין. כ׳וויל נישט 
העדן אזעלכע זאכן ביים שבת־דיקן טיש. היינט איז שבתי 
קודש אויף דער וועלט. יעדעם ווארט וואס ווערט ארויס־ 
געזאגט דארף זיין הייליק, דארף האבן אין זיך קדושה... 
איך וויל נישט הערן פון אזעלכע זאכן ביי מיין טיש. דברי■ 
חול לאזט איבער אויף א גאנצער וואך. איר זאלט זיי 
מער נישט ארויסברענגען אויפן שבתדיקן טיש... 


די קינדער האבן זיך איבערגעקוקט מיט צעשראקענע 
אויגן און זייטיק געקוקט אויפן טאטן ווי ער וואלט געווען 
חסר־דעה און פון דעמאלט אן אים געהאלטן פאר אן עובר־ 
בטל וואם רעדט שוין גישט צו דער זאך. 


יארן זענען געלאפן. אלע קיגדער האט איטשע "מזיק" 
חתונה געמאכט, די בארד זיינע איז געווארן גרייז־גרוי, 
צוזאמען מיט די געדיכטע ברעמען־בערשטלעך איבער די 
אויגן. די שטאט האט. ווי שטענדיק, ווייטער חוזק׳דיק נאב־ 
געמאכט זיין מאדנע התנהגות אין שבת. ווי ער וואלט, 
געווען א רבי, א צדיק. יינגלעך, לאבוסלעך און אפילו 
דערוואקסענע האבן אים, כלומרשט אומגערן, געשטופט 
און געשטייסן בכדי מען זאל הערן זיינע פסוקים און פאר־ 
שטעלטע תורה־רייד. פץ וועלכע מ׳האט קיץ ווארט נישט 
פארשטאנען 

איטשע ,.מזיק' האט זיד נישט געמאכט דערפון, און 
ווייטער אין הייבע שבתים, געבראכט קאלט וואסער אין 
בית־מדרש אריץ, יידן זאלן זיך דערקוויקן. זיין פנים האט 
געשייגט, ווען ער האט געזען ווי יידן מאכן ברכה איבערן 
קאלטן טרונלןװאסער װאס ער האט אריינגעבראכט. די 
אויפגעגאנגענע פרייד אין אים האט ארויסגעקוקט פון 
זיינע אויגן. ויי ער וואלט דערגרייכט דאס העכסטע גליק, 
וואס א בשר־ודם קאן דערגרייכן אויף דער וועלט. 

יעדעס מאל, ווען ס׳האט זיך דערנענטערט דער שבת־ 
בין־השמשות. אין די ווינקלען פון בית־מדרש האט גענו־ 
מען צאפלען דאס לעצטע ביסל טאג־ליכט און דורך די 
פענצטער האט זיך געזען דער צעפלאקערטער זונפארגאנג, 
איז אים געווארן טרויעריק אויף דער נשמה. 

אין מערב־זייט האט דער הימל רויט געשרפהט ווי 
מען וואלט ערגעץ ווו צעלייגט ריזיקע פייערן, שייטער־ 
הויפנס. איטשע "מזיק" האט דעמאלט פארקלעמט ביים 
הארץ. דאס הייצט מען איצט איין די קעסלען אין גיהנום, 
מען גרייט די קאלך־אויוונס פאר די רשעים. יענע דארט 
וועט מען באלד ברענען און בראטן, שמייסן און קאטעווען, 
און ער דא זיצט במנוחה ביים טיש, צוזאמען מיט דער 








162 


פ פר א ופצר ו כ צ ה 


עדה יידן ביי שלוש־סעודות און ס׳גיט זיי נישט צומאל 
קיץ טשעפ, קיין ריר. מען עסט במנוחה ברויט מיט הערינג, 
וואס דער בעקער, יחיאל־טוביה, גרייט צו יעדן שבת צום 
טיש, און ער אליין, בערעלע בעקער, זיצט אויבן־אן און 
פירט אן מיטן באר. איטשע "מזיק" זינגט מיט, ודיס, 
צעפלאמג, התלהבותדיק איבערגענומען, ווי אלע יידן. דארף 
עס טאקע אזוי זיין אויף דער זינדיקער וועלטי קאן זי 
טאקע נישט קריגן קיץ תיקון? 

בערעלע בעקער פרוווט אלעמען איבערשרייען. אין 
מיטן זינגען קלערט ער שוין וועלכן פרישן ניגון צוצופאסן 
צום פרישן זמר. צומייסטן זענען די ניגונים פריילעכע, 
לעבעדיקע מארשלעך. אנדערע ניגונים זיינען פירן אוועק 
אין די עולמות העליונים מיט זייער דביקות און געדעמפט־ 
קייט פון די פארבענקטע מענער. ער פארגעסט אויף א 
וויילע, אז באלד וועט ער מוזן הייצן זיין אויוון, מען דארף 
זיך שוין באלד שטעלן באקן בייגל ער שוועבט איצט 
אויף די פליגל פון געזאנג. ער הערט נישט און זעט נישט 
וואס ארום אים מוט זיך. ער איז אין גאנצן ווי אויסגעטאן 
פון דער וועלט. זיינע אלע איברים זענען דורכגענומען 
פון תעגוג־נגינה וואס פאכעט צעפלאטערט און צעפליגלט 
איבער חלל פונעם בית־מדרש, רייסט זיך אין דרויסן ארוים 
און שוועבט אוועק ווייט איבער געסל און הויך צו די 
הימלען, ווי טשאטעס זילבערנע טויבן. 



צווישן ביידע מיטלסטע פענצטער זיצט איטשע "מזיק" א 
צעוויגטער מיט געשלאסענע אויגן. די ניגונים פלאטערן 
איבער זיין קאפ. טיף אין זיך בעט איטשע "מזיק" פאר 
זיין בני־בית, פאר די קינדער מיט די אייניקלעך, פארן 
גאנצן פאלק ישראל, אייך פאר די זינדיקע און געפייניקטע, 
פאר אלע ליידנדיקע, אויף דער יאולה־שלמה. נישט מיט 
קיץ ווערטער, נישט מיט קיץ געברום קומט אויף אין 
אים דאם געבעט. דאס שטומע געבעט גייט אויף אין אים 
ווי א זון־אויפגאנג, אט ווי ס׳איז אויפגעגאנגען אין זיין 
געמיט דעמאלט אויפן פעלד, ווו ער האט אפגעריכט הת¬ 
בודדות, זיך באהאפמן מיט דער גאנצער תשוקה פון זיין 
נשמה מיטן ווונדערלעכן וועלטבאשאף, און צוריקגעקומען 
בין־השמשות אין בית־מדרש צו שלוש־סעודות מיט א 
ניי שטום געבעט — א דערמונטערטער און געלייטערטער 
מיט דער ריינקייט און פשטות פון א ייד א למד־ואו׳ניק. 



מענדל הארטשטײן 

ימים נוראים אין שטאט 


א רב האס אמאל געלערגט זיין זון ווי אזוי צו פירן דאם 
רבנות, וואס ער נעמט איבער: 

— הער זיך איין! — האט ער געזאגט — טאמער 
וועסטו טעגה׳ן צו די דאזארעס, אז דער רב דאדף קריגן 
א הוספה אויף די שכירות, וועלן זיי טענהן, אז מען דארף 
א דאך אויף דער מקווה; און טאמער וועסטו טענהן, אז 
מען דארף א דאך אויף דער מקווה, וועלן זיי טענהן אז 
דער רב דארף באקומען א הוספה. 

וואם איז פון דעם געדרונגען׳־ 

פון דעם איז געדרונגען, אז א רב דארף משפיע זיין 
אויפן עולם אומדירעקט. דאם איז געיוען דער פאל מיטן 
אסטראווצער רב. 

דירעקט האט ער זי ך גאר ווייניק געמישט אין שטא־ 
טישע ענינים; אומדירעקט אבער איז זיין השפעה געווען 
אויסערגעוויינלעך גרוים, ממש אומבאגרענעצט, אײף יעדער 
זאך וואס איז פארגעקומען אין אסטראווצע. מען וואלס 
געקענט אויסרעכענען פיל פאלן. אין וועלכע עס האט זיד 
געפילט די השפעה פונם צדיק, אבער דער בולטסטער 
פאל איז דער ערב יום־כפור אין אסטראווצע. 

דאם איז געווען א ספעקטאקל, וואס האט ניט געהאט 
זיינם גלייכן אין גאנץ פוילן, און ווער עם האט דאס 
איינמאל געזען, וועט דאם מער אין זיין לעבן ניט פאר־ 
געסען. דאס איז געווען א סצענע פון קיינעם צוגעגרייט, 
פון קייגעם ניט רעזשיסירט, גאר געשאפן ספאנטאן פון 
זיך אליין. 

כידוע, האבן זיך די יום־נוראים אין אסטראווצע 
נישט אנגעהויבן מיט פארקויפן בילעטן אין שול אריץ און 
מיט פארהערן א חזן. ביי אונדז האבן די ימים־נוראים 
זיך אנגעפאנגען אין ראש־חודש אלול מיט "לדוד אורי 
וישעי" און מיט תקיעות שופר. 

באלד ווי עס האט זיך געהערט דער ערשטער בלאז, 

האט דורכגעציקט א ציטער דורך יעדן איינעם. מענטשן 
זענען ארומגעגאנגען ארייגגעטאן אין זיך און געטראכט 
וועגן דעם קומענדיקן יום־הדין. מען האט געדאוונט פרומער. 
ממש געהיט זיך מיט א ווארט. ווייבער האבן געטראגן 
זייערע קרבן־מנחה סידורים מיט די טאשן־טיכלעך אינע־ 
ווייניק, און געגאנגען. ווער אין שול אריץ צו א פשוטן 


וואכעדיקן דאוונען, און ווער אויפן בית הקברות זיך דורכ־ 
שמועסן מי ט פארגאנגענע דורות, אויסוויינען זיך. 

מיט יעדן טאג נענטער צו ראש־השנה איז דער 
פחד געוואקסן, ביז שבת־צו־נאכטס פון די ערשטע סליחות. 
דעמאלט זענען געקומען אין שטאט אריץ דארפסלייט פון 
די דערפער ארום, מיט שאליקעס ארום די העלזער. זיי 
זעגען געשטאנען אין בית־המדרש ביי דער טיר און 
זיך געשאקלט מיט פחד. 

און אז עם איז געקומען ערב ראש־השנה, זענען ממש 
טייכן טרערן פארגאסן געווארן אין דער ווייבערישער 
עול. דאס האט מען זיך אנגעזעצט אויפן רבונײשל־עולם 
און אים פשוט נישט אפגעלאזט שטוגדן לאנג. דאם בלויזע 
אויפשטעלן זיך און צוריק אגידערזעצן איז גענוג געווען 
אייסצומאטערן אינדזערע אויסגעהארעוועטע מאמעס און 
באבעם. 

אינעם חסידים־שטיבי 1 את דאס געווען א ייסל 
יייכטער. מען פאריוייכט די ערשטע סליחות מיט מלוה־ 
מלכה פין קארטאפי* מיט בארשט צורי אזייגער ביינאכט, און 
מען האט איבערגעהיפט א העלפט פץ די ערב ראש־ 
חשנהדיקע סליחות. 

שבת תשובה האט דער רב געדארשנט אין שול. דאס 
איז אייגענטלעך נישט געווען קיץ דרשה אינם פשוטן זין 
פונם ווארט. ער האט אריבערגעיוארפן דעם טלית איבערן 
קאפ אץ גערעדט שטילערהייט צו זיך אליין. געקומען צו 
דער דרשה זענען הונדערטער, און בלויז עטלעכע, וואם 
זענען געשטאנען ארים האבן געהערט אפשר א צענט חלק 
פון דעם, וואס ער האט געזאגט. 

עס איז ערב יום־כפור. פארטאג שלעפט די מאמע 
די קינדער פונם בעט, ווי עס וואלט געווען א שרפה — 
כפרית שלאגן! און דער טאג איז קורץ. עס איז פאראן 
אזויפיל צו טאן דעם דאזיקן טאג. ממש קיץ צייט ניט 
פאראן צו עסן; און עסן דעם טאג איז גראדע א גרויסע 
מצוה, אזוי גרוים ווי פאסטן אום יום־כפור. 

פונדעסטוועגן זענען אלע ווייבער פרי פארטיק געווארן, 
געצונדן ליכט א גוטע שטונדע פאר די שקיעה און פול 
געמאכט די גאסן און די הייזער מיט מוראדיקע געוויינען. 
אלע זענען זיי געלאפן, אגגעטאן די בעסטע קליידער, מיט 
גרויסע מחזורים אין די הענט און פארוויינטע פנימער, 
זעען ווי דער רבי גייט אין שול אריץ... טויזנטער זיינען זיי 



164 


ספר א ים נזר ופצה' 


געקומען: יידן מיט טליתים, ווייבער מיט איבערגעשראקענע 
קינדער, האבן פול געמאכט די גאסן פון רבינ׳ם טיר ביז 
צום שול הויף, קעפ אויף קעפ, ממש ניט געווען ווו א 
שפילקע צו ווארפן, פול די באלקאנען און די דעכער. 
טרעגער און שטארקע מענטשן האבן פאר די הענט זיך 
געהאלטן, געמאכט א ווארע, אז דער רבי זאל קענען 
דורכגיין. 

— "דער רבי גייט!״ — אזוי ווי א ווינט, האט דורב־ 
געשלאגן א טומל דורך דער מענטשן־מאסע, און זיך אײנ־ 
געשטילט, ווייל דער רבי איז נאך בישט געווען פארטיק, 
דאס איז א חסיד איילענדיק ארויסגעלאפן פונם רבינ׳ס 
הויז. 

— דער רבי גייט! 

עם האט אויסגעבראכן א טומל אזוי ווי די ערד 
וואלט זיך איבערגעקערט און די הימלען וואלטן זיך 
געשפאלטן. און וואם נענטער דער רבי איז געקומען, אלץ 
שטארקער זענען געווען די געשרייען. טויזגטער ווייבער 
האבן געשריגן מיטן גאנצן כוח און מיט הילכיקע געוויינען: 

— ״הײליקער רבי!.. זייט מתפלל פאר אונדז!״ 

— "מיין קינד זאל באשירמט ווערן פון גואישע 
הענט!״ 

— "מיין טאכטער זאל בשלום איבערקומען!" 

— ״מיין מאן — א רפואה שלימה!״ 

— ״הייליקער רבי!.. הייליקער רבי!״ 

דער רבי איז געגאנגען איינגעבויגן אין דרייען, דאם 
האט אויסגעזען ווי די יסורים פון דער עדה יידן פאלן 
אים אין קאפ אדיין ווי שווערע שטיינער. מען האט אים 
ממש אריינגעטראגן אויף די הענט אין שול אריץ. 

דעמאלט איז יעדער אוועק צו זיין מנין צו כל־נדרי. 

נאך דער דאזיקער איבערלעבונג האבן זיך געזאגט די 
תפילות גאר אויף אן אנדער אויפן. דער גאנצער גוף איז 
געווען דורכגעזאפט מיט יום־כפורדיקער אימה. 

אזוי האט אויסגעזען אסטראווצע מיט איבער זעכצען 
טויזגט יידען, וועמעם חורבן מיר באוויינען שוין צענד־ 
ליקער יארן. 


HMD 


m 

a® 

ay x 

i A:/• 
My״' 

:;4gs> 

W:< 

m 

■-V 



אליאב 
כן אחיםםך 

f/fi ; חורש והועב בתכלת ובתולעת עני 


׳ 0 < y ״■ 

י */■' ■ 

י®: 




׳ yy;; ־ 

;ex': >.*>: 

: C\ •.; ׳;׳ ; 

w 

■ i , 


אברר 


יק׳ םענדר פױדעניערנ ט״פנ־ם 
■-פראשוױץ ועתה מו־צ באםטראװצע 


;'צאת גיד, מסתר דפפריפ עד ר׳ אברהש ױםף 
קלײסאן װארשא נאיעייקי • 41 


פיעטרקוב 


דזמשת אלפים אעה״ר לפ״ק 


Cl-:0EPT> 3nbI0B BEH AXHCyiviOX 




VA 


!It 


11 

I \ f־/’ 

; 

w 



הספר ״אליאב בן אחיסמך׳/ הדן בעניני תכלת, חובר סל ידי 
המו״צ מאוסטרובצה, ו׳ סענדר פרידענבערג. 






יחיאל מגיד־ראזענברג 

שבת אוו יום־טוב איו אסטראווצע 


טראץ וואס עם זעגען שוין פאריבער קארגע 30 יאר זינט 
די נאצישע טמאים האבן זיך ארי־נגעריסן אין אונדזער 
שטאט אסטראווצע. איז נאך ביי מיר פריש אין זכרון די 
דאזיקע גרויליקע תקופת. 

איך בין דורכגעגאנגען אלע שבעה מדורי גיהינום 
פץ די גאצישע געטאס און טויט־לאגערן. איך קען נישט 
פארגעסן די הארצרייסנדיקע סצענעס און די הימלשריי־ 
ענדיקע קולות און געוויין פון די צום טויט־פארפייניקטע 
אומשולדיקע באבעס און זיידעס, טאטעס און מאמעס, זין 
און טעכטער, ברידער און שוועסטער און קליינע קינדער. 

מיט טיף צער און ווייטיק דערמאן איך יענעם 
שווארצן טאג, ווען מען האט מיך סוף 1944 צוזאמען מיטן 
רעשטל איבערגעבליבענע יידן אין שמאט. ארויסגעפירט 
פון דער פאבריק ״זאקלאדי אםטראוױעצקע״ אויפן װעג 
קיץ אוישוויץ. 

איך האב גוט געקעגט אונדזער אסטראווצע פץ פארן 
חורבן, ווען זי אח נאך געייען אן עיר ואם בישראל. גענוי 
ווי ווילנע, ירישלים דליטא, האט שטאלצירט מיט איר 
גאון, מיט אירע בארימטע רבנים, תלמידי חכמים און 
ישיבות, אזוי האט אויר אונדזער שטאט אסטראווצע 
שטאלצירט מיט איר גאץ רי■ מאיר יחיאל האי האלשטוק 
ז״ל און מיט די אנדערע אירע רבנים, תלמידי־חכמים 
און ישיבות. 

אסטראווצע האט פארמאגט איבער 20 חסידים־ 
שטיבלעך, 2 גרויסע בתי־מדרשים און 2 קליינע בתי־ 
מדרשימלעך — וואכנעס בית־המדרשל און ר׳ עקיבא 
ראסעטס בית־המדרשל אויפן גארן אין זיץ גרויסן הויז 
— און אן אלטע הילצערנע היסטארישע שול. 

אסטראווצע איז אויר געווען בארימט מיט אירע צוויי 
ישיבות: די נאוואגאראדקער ישיבה ״בית־ױסף״ און די 
ישיבה "בית־מאיר", אין וועלכע עס האבן געלערנט קנאפע 
דריי הונדערט תלמידים. מיט דער ישיבה "בית מאיר" 
האט אנגעפירט דעם אלטן אסטראווצער רבינס זון הרה״ג 
ר׳ יחזקאלע ז״ל. דארט האט אויך געגעבן א טאג־טעגלעכן 
שיעור אין תלמוד ר׳ לייבוש יאשעס ז״ל, וועלכער איז 
צו יענער צייט געווען מורה הוראה, געזעסן אין בית־ 
דין־שמיבל און געפסקנט שאלות. א סך תלמידים האבן 
דארט ארויסבאקומען סמיכה אויף רבנות, וועלכע איז 
ארויסגעגעבן געווארן דורכן ראש־ישיבה צוזאמען מיטן 
ראב״ד פון קראקע, ר׳ משה ישראל סילמאן ז"ל, אן 
אייניקל פון אלטן אסטראווצער רבין, וועלכער האט שוין 


צו יענער צייט גשמט אלס עילוי, און ר׳ לייבוש יאשעס 
ז״ל. 

נאד היינט צו־טאג קומט מיר אוים צו טרעפן אין 
דער ברייטער וועלט יידן בני תורה, יועלכע שטאלצירן 
מיט דעם, וואם זיי האבן מיט עטלעכע צענדליק יאר צוריק 
געלערנט אין ישיבת ״בית־ױסף״ אדער אין ישיבת "בית־ 
מאיר" אין אסטראווצע און זיי דערמאנען די דאזיקע 
הערלעכע תקופה אין זייער לעבן מיט גרויס באגייסטערונג. 

איבער די גאסן און געסלעך פון דער יידישער 
אסטראווצע האט זיך תמיד געלאזט העדן דאס קול פון די 
גמרא־לערנער, דער "אמר אביי" און "אמר רבא" פון די 
בתי מדרשים און חדרים. דער דאזיקער הארציק־זיסער 
גמרא־ניגון פון אוגדזער פאלק, וואס האט דיך דורכגע־ 
ממען אין די יונגע יארן וועט דיך תמיד באגלייטן אויף 
דיין גאנצן לעבן. 

פארטאג זענען די בתי־מדרשים אין אסטראווצע 
געווען געפאקט מיט מתפללים. "עמך׳ איז געקומען אפדא־ 
ויענען און אייך אויף שנעל אריינכאפן עמלעכע קאפיטלעך 
תהילים. און נאכן ״איבערכאפן״ עפעס אין דערהיים, זיך 
געלאזט יעדער איינער צו זיין ארבעט און באשעפטיקונג. 

דאס זעלבע איז אויך געווען פארנאכט צו מנחה־ 
מעי־יב. ויען זיי זענען געקומען אין בית־המדרש אריץ 
נאד א גאנצן טאג אפהארעווען שווער און ביטער אויף 
פרנסה, יואס איז נישט אנגעקומען אזוי לייכט... נאך מנחה־ 
מעריב אח זיך שדן נישט געויען וואס צי איילן און מען 
האט זיך אויך געקענט דערלויבט העדן א ווארט וועגן 
״פאליטיקע״ װעגן דעם רואם עס שרייבן די ״גאזעטן״ 
מכוח די קלעפ, װעלכע עס באקומט ״פאניע חזיר" אין 
דער מלחמה מיט דייאפאנער דארט איןװײטן מאנדזשו־ 
ריע. און ערשט שפעטער האט מען זיך געלאזט און 
געגומען אהיים עסן די בידנע וועטשערע מיט ווייב און 
קינדער. 

שוין פרייטיק אינדערפרי אח געווען צו דערקענען 
אין שטעטל, אז ס׳איז ערב־שבת און באלד קומט אן דער 
שבת־קודש. דער ליארעם פון די פישערס אין מארק און 
די ווייבער מיט די קיישלעך אין די הענט, וואם האבן 
איינגעקויפט אויף שבת וואס עס האט זיך נאר געלאזט. 
די לעבעדיקע פיש האבן זיך געווארפן אין די באליעם מיט 
וואסער און געלאקט פונדערווייטנס. אפרים נעיזשו איז 
ארומגעגאנגען איבער אלע פיר ציילן פון מארק און אין 
אלע יידישע געסלעך און געהאלטן אין איין רופן הדיך 



166 


ספר אוסטרוסצה 


אויפן קול: "אין ב־א־א־א־א־ד א־ריי־יין!" פארנאכט איז 
דער שול־קלאפער ארומגעגאנגען איבערן שטעטל און מיט 
זיין הילצערנעם האמער אנגעקלאפט אין די טירן און 
פענצטער פון אלע יידישע שטיבער און געשעפטן און 
מודיע וועגן אנקומענדיקן שבת. 

צו קבלת שבת איז די שול, די בתי־מדרשים און אלע 
חסידים־שטיבלעך איבערגעפולט געווארן מיט מתפללים, 
און זייערע קינדער אנגעטוענע אין זייערע שענסטע בגדים, 
ארומגעוואשענע און אויסגעפוצטע לכבוד שבת. איבערן 
שטעטל האט זיך צעטראגן דאס געזאנג פון "לכה דודי" 
— יענץ דערהויבענע ליד, מיט וועלכן אונדזער פאלק 
נעמט אויף װאך־אײן װאך־אויס די שבת מלכתא, די 
טייערע פרינצעסין שבת, וועלכע באפרייט אונדז אויף 
איין מעת־לעת פון אלע אונדזערע זארגן און זי ברענגט 
אריץ פריילעכקייט אין יעדן ווינקעלע פון אונדזער היים. 

"לכה דודי לקראת כלה, 

פני שבת נקבלה". 

אהיימקומענדיק פון בית־המדרש, האט זיך געלאזט 
הערן דער הילכיקער ״גוט שבת״ און מען האט אפגעגעבן 
א ברייטן שלום עליכם די מלאכי השרת און גענומען 
זאגן ״אשת חייל מי ימצא״ — אט דאם דאזיקע לויב־ 
געזאנג פאר דער פרוי, דער עקרת הבית, וועלכע באשיינט 
אונדזערע יידישע הייזער. נאכן קידוש האט מען זיך 
אוועקגעזעצט און גענומען עסן די שבתדיקע סעודה. ווער 
עס איז געזעסן ביי א פיין־געדעקטן טיש מיט כל־טוב, 



מיט צוויי גרויסע חלות, מיט לעבעדיקע קארפן, מיט א 
פעטער יויך, מיט א שטיק עוף און מיט א גוטן צימעם 
צום סוף — און ווער עם האט זיך נעבעך געמוזט באנו־ 
גענען מיט צוויי קליינע בולקעלעך און מיטן געקויפטן 
לכבוד שבת ביסל "דראביאזג", וואם איז באשטאנען פון 
פיסעלעך, פליגעלעך און העלדזעלעך, פוןװעלכע די פרוי 
האט אפגעקאכט א בידנעם קרופניק. און במקום שאין 
איש — איז א שטיקעלע העריגג מיט א קראץ־בארשט 
אויך פיש... 

נאכן אפזינגען די זמירות און נאכן בענטשן, האט 
זיך ווער גענומען לערנען א שטיקל חומש־רשי, און ווער 
עם האט גאר גענומען מעביר זיין די סדרה "שניים מקרא 
ואחד תרגום". און אזוי איז מען איינגעשלאפן ביים טיש, 
זייענדיק מיד פון הארעווען א גאנצע וואך, און פון דער 
זארג ווי אזוי צו ברענגען די ״פינוסע״ אין שטוב 
אריץ... 

שבת פארטאג זענען שוין די בתי־מדרשים און די 
גרויסע שול געווען געפאקט מיט די יידן פון דער חברה 
תהילים. שפעטער האט מען זיך גענומען דאווענען שחרית 
און נאכן דאווענען געגאנגען אהיים. אין גאס האבן זיך 
באוויזן די יידן פון "חברת לחם" מיט גרויסע קוישן און 
אויף זייער "גוט שבת, יידעלעך", האבן ווייבער ארויס־ 
געטראגן קיכלעך, חלות, קוכן, שטרודל, בולקעלעך און 
וואם עם האט זיך נאר געלאזט. שא־שטיל האבן די "גוט 
שבת יידעלעך״ דאם פונאנדערגעטײלט צװישן די ארעמע 
לייט, אזעלכע, וועלכע האבן זיך געשעמט ארויסצוגיין אין 
גאם און עפנטלעך בעטן א נדבה. דער "מתן בסתר" איז 
שטרענג אפגעהיטן געווארן און קיינער אין שטאט האט 
נישט געטארט וויסן, ווער עם געניסט פון דער דאזיקער 
הילף. די פרויען פון די "גוט שבת יידעלעך׳ האבן פאר 
ליב גענומען דאס, וואס זייערע מענער זענען יעדן שבת 
אהיימגעקומען שפעט צום טשאלגט, ווייל זיי האבן דאס 
געהאלטן פאר א גרויסע מצווה און געווען העכסט צופרידן, 
וואם זייערע מענער גיבן זיך אפ מיט דעם פרייוויליק, 
טאקע לשם שמיים. 

אין אסטראווצע איז געווען א מנהג, אז ראש חודש 
אלול, ערב יום כיפור און תשעה באב פלעגט מען גיין 
אויפן הייליקן ארט. ל״ג בעומר פלעגן די קינדער 
ארומלויפן מיט פייל־און־בויגן און תשעה באב — מיט 
הילצערנע שווערדלעך, וואם זיי האבן באקומען אין די 
חדרים פון זייערע מלמדים. חמש־עשר־בשבט, צום ראש 
השנה לאילנות, פלעגט מען אין אלע חדרים מאכן א סעודה. 
יעדער תלמיד האט געברענגט פון דערהיים א פאר גראשן 
און די רביצין האט פאר דעם איינגעקויפט א ביסל 
באקסער, פייגן און טייטלען און ס׳איז געווען פריילעך. 

פאר חנוכה פלעגט מען לערנען א פשטל פון דער 


געייען אמאל א ײדישע שטאט... 


167 


סוגיא אין דער גמרא שבת כ״א: ,,כבתה זקוק לה אד אין 
זקוק לה׳־ אסור להשתמש לאורה אי מותר להשתמש 
לאירה ׳־״. חנוכה פלעגט מען עסן לאטקעס און גריוון פון 
די געבראטענע גענדז. וואס מען האט אויסגעלאזט שמאלץ 
אויף פסח. די קינדער פלעגן זיך שפילן מיט די צינענע 
הנוכה־דריידלעך, וועלכע זיי האבן באלומען אין הדר, די 
דריידלעך האבן געטראגן די פיר אותיות: נ.ג.ה.ש. געהייסן 
האט עם: "נס גדול היה שם". און מיר, חדר־יינגלעך, 
האבן עם אויסגעטייטשט: "נאטע גנב האקט שלעסער". 

פורים פלעגט בערל טשאטשקע און דער קלעזרער 
אן א נאז מיט זייערע פורים־שפילערס ארומגיין איבער 
די הייזער פון די יידישע גבירים און פארשטעלן דעם 
"מכירת יוסף־שפיל". הונדערטער יידן, מענער און פרויען, 
פלעגן שטיין הינטערן פענצטער פונעם גביר און אויפכאפן 
יעדעס ווארט פון די פורים־שפילערס. די קינדער פלעגן 
זיך ארומדרייען מיט די הילצערנע גרעגערב, וועלכע זיי 
האבן באקומען אץ חדר, און בעתן לייעגן די מגילה. האבן 
זיי אנגעהויבן גרעגערן ווי נאר עס האט זיך געהערט דאס 
ווארט "המן". 

פאר פסח האט מען אויפגעהערט צו גיץ אין הדר. 

דאס עלטערע יינגל האט אויהגעלערנט אין חדר א פשטל 
אויף פסח און דאס ■ינגסטע קינד האט געלערנט די פיר 
קשיות, אז ער זאל זיי לעגען אייך■ פסח צום סדר און נישט 
פארשעמען די עלטערן... ■יין קאפ איז אויך שוין געױען 
פארנומען מיטן געדאנק, ווי אזוי אין דער סדר־נאכט 
אוועקצוגנבענען דעם אפיקומן... צווישין קינדער איז פסח 
געווען זייער פארשפרייט דאס שפילן אין טערקישע נים. 

ערב שבועית פלעגן מיר, חדר־יינגלעך גיין צום 
טייך, אויסגעריסן פרישע גרינע טאטרעם. אהיימגעברענגט 
און אויסגעשפרייט אויף דער פאדלאגע פון אלע צימערן, 
די שויבן פון די פענצטעד האבן מיר באצירט מיט פאר־ 
שידענע בילדער, וואס גייר האבן גערופן ״רײזעלעך״• 

דעם צווייטן טאג שבועות, צו דער יארצייט פון דוד 
המלך, איז אין אסטראווצע פארגעקומען די צערעמאניע 
פון פירן דאם ליכט אין שול אדיין. בראש איז געגאנגען 
דער אלטער רבי ז״ל און א גרויסער עולם פון "עמך", 
פון דער "חברת תהילים". וועלכע האבן דאם באטראכט 
פאר זייער יום־טוב. דאם ליכט איז געטראגן געווארן דורך 
איינעם פון די עלטסטע און אנגעזעענסטע תהילים־יידן 
און יעדער איינער פונם עולם האט געהאלמן פאר זיין 
חיב אנצורירן דאס ליכט מיט זייגע פינגער. 

אדיינקומענדיק אין שול אריץ, וועלכע איז געווען 
באצירט מיט גרינס לכבוד שבועות האט מען אוועק־ 
געשטעלט דאם אנגעצונדענע ליכט און ר׳ וועלוועלע גרינ־ 
בערג האט גענומען זאגן "לדוד מזמור" און שפעטער 
האט מען אויפן ארט אויסגעזאגט גאנץ תהילים. 


ערב תשעה־באב פלעגן מיר, חדר־יינגלעך, זיך 
באזארגן מיט שטעכלקעם און בעת די קינות אין די בתי־ 
מדרשים און חסידים־שטיבלעך, פלעגן מיר מיט זיי פאר־ 
ווארפן דעם עולם, וועלכער איז געזעסן אויף די איבער־ 
געקערטע בענק. נאך די קינות פלעגן מיר ארוים אין 
גאס אריץ אץ באווארפן מיט שטעכעלקעם די שפאצירנדיקע 
מיידלעך, וועלכע האבן פאר דעם שטארק מורא געהאט, 
ווייל אויב אזא שטעכלקע פלעגט אריינפאלן אין די האר, 
איז אנגעקומען זייער שווער דאם ארויסצונעמען. 

ערב יום כיפור פלעגן יידן ליגן אויסגעצויגן אין 
פאליש פון דער אלטער שול און געבעטן דעם שמש, 
אז ער זאל זיי שמייסן אויפן הוילן לייב. דאס האט געהייסן 
"•שלאגן מלקות", כדי אזוי ארום מכפר צו זיין פאר די 
באגאנגענע זינד. 

גאר באזוגדערס איז ביי אונדז איינגעקריצט אין זכרון 
דאס פירן דעם אלטן רבץ ערב יום כיפור פארנאכטאין 
דער גרויסער שול אריץ צו כל נדרי. דאס גאנצע יידישע 
אסטראווצע. יונג און אלט, מענער און פרויען, האבן 
באגלייט דעם רבין אויף זיין וועג ביזן שול אריץ און 
די יידישע זעלנער פון אסטראווצער פולק האבן געשלאסן 
א קייט. כדי צו דערמעגלעכן דעם רבין דורכצושטופן זיך 
דורך דעם גרויסן פיל־טויזנטקעפיקן עולם, וועלכער האט 
באלאגערט דעם שול־הויף. דאס געוויץ און די געשרייען 
זענען געגאנגען עד לב השמים. ודייל יעדער אייגער האט 
געייאלט מיטן כוח און זכות פון רבין זיך אויסבעטן א 
גוט אין געז־נט יאר. 

עטלעכע טעג פאר סוכות האבן מיר, חדר־יינגלעך, 
געהאט פולע הענט מיט ארבעט. ציזאמענגעשטעלט די 
סוכה פון פארשידענע אלטע ברעטער און לייסטן האבן 
די טאטעס און די דערוואקסענע, אבער דעקארירן די 
סוכה, אז זי זאל האבן א לייטישן אויהזען און עס זאל 
זיין באקוועם אין איר צו זיצן — דאס איז געװען די 
אויפגאבע פון אונדז. יינגערע הדר־יינגלעך. 

אץ צום סוף — עטלעכע ווערטער וועגן אלטן אסט־ 
ראווצער רבין, הרב ר' מאיר יחיאל הלוי ז״ל. נאך ביי 
זיין לעבן פלעגן טויזנטער חסידים קומען צו אים קיץ 
אסטראװצע אויף יעדן יום־טוב און גאר באזונדערם אויף 
די ימים נוראים. צום יארטאג פץ זיין פטירה פלעגן 
קומען קיץ אסטראווצע מאסן יידן פון אלע עקן פוילן. 
וועלכע האבן געהאלטן פאר זייער חוב אפצוגעבן כבוד זייער 
רבין ז״ל און אריינווארפן א קוויטל אין זיין אוהל. 

שוין פון נטע קאוואלס קוזשנע אן ביז דירעקט צום 
בית־עולם זענען געווען אויסגעישטעלט טישלעך, ביי 
וועלכע עס זענען געזעסן יידן אץ געשריבן קוויטלעך. אין 
דער נאכט פון דער יארצייט איז פארגעקומען אין רבינס 
הויף א גרויסע סעודה. אגאנצע נאכט און א גאנצן טאג 



168 


ספר אוסטרובצד 


האט מען געהאלטן אין איין גיין אויפן בית־הקברות. די 
שטאט איז געווען געפאקט מיט חסידים, רבנים, רביים 
און דיינים פון גאנץ פוילן. אסאך פאמיליעס האבן פאר־ 
דונגען, אדער בחינם אפגעגעבן, זייערע דירות אויף 
געלעגערס פאר די עולי רגל צום רבינס קבר. 

ארעמע־לייט פון גאנץ פוילן זענען צום רבינס יארצייט 
אראפגעקומען קיץ אסטראווצע, כדי צו פארדינען א פאר 
זלאטעס און קיינער פון זיי האט זיך, חלילה, נישט געהאט 
אויף וואס צו באקלאגן. דער "פדיון" איז געווען גאנץ 
נישקשהדיק... 

אויפן וועג צום בית־עולם זענען געווען אויסגעש־ 
טעלט טישלעך מיט קערות פון פארשידענע אינסטיטו־ 
ציעס מיט אויפשריפטן: ,,ישיבת בית־מאיר", "ישיבת בית־ 
יוסף", "תלמוד־תורה", "לינת־הצדק", "ר׳ מאיר בעל 
הנס", "צדקה מתן בסתר", "כנסת כלה", "עזרת נשים", 
"קרן קיימת", קיבוץ המזרחי", "קיבוץ של אגודת־ישראל" 
א.א.וו. מיר איז אויסגעקומען צו שטיין מיט דער קערה 


פון ,׳ישיבת בית־מאיר", ווייל כ׳האב אין דער דאזיקער 
ישיבה געלערנט א לענגערע צייט און זי איז מיר געווען 
זייער טייער. 

ביים קבר פונם רבין ז״ל זענען אין דעם טאג פאר־ 
געקומען הארץ־רייסנדיקע סצענעס. טויזנטער מענטשן, 
מענער און פרויען, יונג און אלט, האבן באלאגערט דעם 
אוהל. דאם גערוך פון די ברענענדיקע ליכט האט זיך 
געפילט איבערן גאנצן בית־עלמין, דער אוהל איז פאר־ 
ווארפן געווארן מיט טויזנטער קוויטלעך, אין וועלכע 
מענער און פרויען האבן אויסגעדריקט אלע זייערע באגערן 
און פארלאנגען, און דאס געוויין און די געשרייען זענען 
געגאיגען עד לב השמים... 

¥ 

זאלן די דאזיקע דערינערונגען מיינע דינען ווי א 
מצבה און א הספד אויפן קבר פון די אסטראווצער יידן־ 
קדושים, וועלכע זענען אזוי גרויזאם פארשניטן געווארן 
דורבן בארבארישן נאצישן עמלק. 



חײם גאלדזאץ 

כל נדרי (־■ל" 


א פחד הויערט איבער דער שטאט. פלעמלעך פון גרויסע 
ליכט צאפלען אין זייערע זאמדיקע קעסטלעך. זיי טראגן 
אין זיך מיסטעריעזע אומהיימלעכקייט, פאר עפעס אומזע־ 
בארעס, אומבאשטימטעם, רואם דראט מיט צאפלדיקער 
מורא... 

יידן, א טייל איינגעהילטע אין טליתים מיט ווייסע 
זאקן אויף זייערע פיס, שפאנען איבער די גאסן פון דער 
שטאט אסטראווצע. זיי באגעגנען זיר מיט אנדערע יידן׳ 
מען דריקט זיך די הענט — א גמר חתימה טובה! ווייבער 
איילן זיך אין שול אריץ, באגעגנען אנדערע פרויען און 
ווינטשן זיך אין א ריינעם יידיש ״א געזונט יאר! א גוט 
קוויטל!" יינגלעך שטייען נעבן זייערע טאטעם, מיט 
טרויריקע אויגן און איגערלעכן שרעק... מיידלעך בלייבן 
אין די שטובן און א טיפער טרויער ווייעט פון זייערע 
אויגן. 

דער שול־הויף איז געפאקט מיט מענער, יינג און 
אלט, אין א דרוקנדיקע ענגשאפט. פרויען שטייען אויף 
די טרעפ און אויף די באלקאנען וואם פירן אין דער ווייבע־ 
רישער שול: באלד דארף קומען דער רבי! דער אסטראוו־ 
צער גייט נישט צופים צוליב זיין שוואכקייט פון יארן 
פאסטן; יידישע זעלנער טראגן אים אויף זייערע אקסלען. 
דעם רבין איז נישט ניחא, וואם ער ווערט געטראגן אויף 
זעלנערישע אקסלען. מען זעט אין זיין גרימאסע אז ער 
מורמלט עפעם אונטער, נאר קיינער ווייסט נישט וואט. 
ער קראכצט אן אנגעווייטיקטן "אוי־אוי!" 

— מאכט א וועג! — הערן זיך געשרייען — לאזט 
אדורך! 

ווען דער רבי דערנענטערט זיר צום שול־הויף ווערט 
אזא געשריי אז די לופט ציטערט אויף. ווייבער פאכן מיט 
די הענט, שרייען און וויינען, ווי א ריזיקע ים פון כוואליעם 
וואלט זיך צעברומט. דער אסטראווצער זיצט אויף די 
אקסלען פון צוויי זעלנער און וויינט אין זיד אריץ! 

— אוי גאט, גאט־ט־ט! 

ער האלט פארמאכט די אויגן און פילט ווי הייסע 
קולות נעמען אים אדום און פרעסן זיין אויסגעצערטן גוף... 

מיט א ספר אין האנט גייט דער רבי ארוס דעם 
באלעמער, שטעלט זיך אפ יעדע עטלעכע טריט, שרייט 
אוים מיט א שוואך, אבער טיף הארציק, געבעט־קול: 

— אור זרוע לצדיק, לישרי לב שמחה! 

יידן באפן אונטער דאם געזאגטע מיט גרויס אויס־ 



געשריי.